fbpx

המכניזם של המכביזם | עלייתה ונפילתה של המדינה של הקבוצה של המדינה | מאת: עמית סלונים

רטרוספקטיבה פוליטית, חברתית ותרבותית

0

{7 באפריל 1977} // נקודה, על המפה. פרולוג

זה היה באוויר מיד אחרי שפורסם הסקופ בעיתון 'הארץ' על התנהלותה הקלוקלת של רעיית ראש הממשלה. מאותו הרגע הכל הסתחרר במהירות. העם דרש צדק, היועמ"ש החליט להעמיד את האישה לדין, חברי כנסת קראו לביטול תכנית הסאטירה שבישלה את הזוג המלכותי על אש גבוהה, היריבים הפוליטיים הביטו מהצד בהנאה וניחשו שהוא יפיל את התיק על אשתו. בסוף הגיעה הודעת ההתפטרות. "זה סוף עצוב", הוא אמר בשידור חי. בהמשך דבריו הוא הרחיב, ככל פוליטיקאי שאכפת לו ממורשתו, על תרומתו לביטחון ועל הקשר המיוחד עם נשיא ארה"ב. והוא ניסה להגן על אשתו; אמנם היא ישבה לידו, אך הצלמים קיבלו הוראה לא לצלם אותה. פרישתו של יצחק רבין, ראש ממשלת המעבר והמועמד מטעם המערך לבחירות שעמדו בפתח, הייתה הפצצה הפוליטית הכי גדולה שנחתה על ישראל עד אותו ערב – ולמרות זאת, בזמן אמת התעניינו האזרחים בדבר אחר.

זו הייתה מדינה צעירה, בת פחות מ־30, עם רזומה של חמש מלחמות שגבו חיים של למעלה מ־10,000 אזרחים וחיילים. ערוץ טלוויזיה אחד וכמה עיתוני ערב עזרו לנווט את ההתפתלות העדרית של אזרחי המדינה בין מצבי רוח קיצוניים, מאופוריית ניצחון למלנכוליית שכול, שהתחילו באזרח הקטן ונגמרו בראש המדינה, ולפעמים להפך. ואז, בלי הכנה מוקדמת, במקום העניינים הרגילים, כמו ניצחונות הרואיים בשדה הקרב ומבצעים להחזרת אזרחים חטופים מבירה אפריקאית, היא זוכה בתחרות ספורט בינלאומית. פתאום, באבחת כדור שנושק לרשת, המדינה המאנית־דפרסיבית הזאת הופכת למדינה ככל המדינות. לא עוד מדינה קטנה מוקפת אויבים, אלא מדינה שיש לה את הכדורסל הכי טוב באירופה. הגביע הוא שלנו, של כולנו. שוב דוד ניצח את גוליית. רק שהפעם, בניגוד ל־67', זה נגמר בלחיצת ידיים ספורטיבית.

מיקי ברקוביץ' וטל ברודי מציגים את גביע אירופה בתל אביב, 1977 // צילום: יעקב סער, לע״מ

מיקי ברקוביץ' וטל ברודי מציגים את גביע אירופה בתל אביב, 1977 // צילום: יעקב סער, לע״מ

את הנס הזה כולם מכירים. מכבי תל אביב, בהדרכתו של המאמן רלף קליין, גוברת על אלופת ברית המועצות צסק"א מוסקבה ב־17 בפברואר 1977. טל ברודי, יהודי־אמריקאי שנבחר במקום ה־12 בדראפט ה־NBA, ויתר בשם הציונות על החלום הגדול של כל ילד שהחזיק אי פעם כדור כתום, מכריז בעברית קלוקלת, "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט – בהכל!". המילים הפטריוטיות האלה מדביקות את אזרחי המדינה בצהבת נפוצה. בהמשך אותה שנה מגיעה מכבי למשחק הגורלי מול וארזה האיטלקית, אלופת אירופה הגאה, האימתנית והפייבוריטית המובהקת שרושמת הופעה שמינית ברציפות בגמר. אלפי ישראלים עולים על טיסות אל־על הראשונות אי פעם לחצות את מסך הברזל, ונוחתים בבירת יוגוסלביה כדי ללוות את הקבוצה שענדה סמל מגן דוד על החזה. זה נגמר בהנפה היסטורית של גביע אירופה לאלופות אחרי ניצחון בנקודה, 77:78 – מספרים שמהווים חלק בלתי נפרד מהמיתולוגיה והפכו כמעט מיסטיים. ישראל הייתה לרגע אחד קטן עוד נקודה שפויה, אך לא נורמלית, על מפת העולם. כל כך נורמלית, אך לא שפויה, עד שבאותו ערב, 7 באפריל 1977, פצחו רבבות בני אדם במחולות ספונטניים ברחובות ישראל, ובקושי שמו לב להר הגעש הפוליטי שהתפרץ בשידור חי מיד בתום המשחק.

כרוניקה של הפסדים. גרסת 2017 // צילום: ניר קידר, ׳הארץ׳

כרוניקה של הפסדים. גרסת 2017 // צילום: ניר קידר, ׳הארץ׳

{30 בדצמבר 1969}
א // שימון מוסיף המון

זה היה אמור להיות תפקיד זמני. בתור עורך דין צעיר, בן פחות מ־30, רקם לעצמו שמעון מזרחי תכניות עתידיות גדולות יותר מאשר ניהול קבוצת כדורסל חובבנית. אבל מזרחי, ששימש במקביל לעבודתו גם כיו"ר חוג ידידי מכבי תל אביב, לא היה מסוגל לסרב כשנתבקש למלא לזמן קצר את מקומו של היו"ר היוצא ישראל גורל.

גורל השאיר למזרחי מועדון במצב בעייתי. מן העבר השני של המתרס עמדה הקבוצה העשירה של העיר, הפועל תל אביב, שהצליחה בזכות הגב הכלכלי של ההסתדרות ובחסות חוק השבות למשוך לישראל כדורסלנים אמריקאים בעלי רקע יהודי שהובילו את הקבוצה לזכייה בדאבל, אליפות וגביע. אם לא די בכך, "מר כדורסל" יהושע רוזין, שעמד בראש הצוות המקצועי של מכבי במשך יותר מ־30 שנה, עזב את תפקיד המאמן; ומכיוון שאולמה הביתי נסגר לרגל שיפוצים, נאלצה הקבוצה לחזור לשחק במגרש הבלטות המצומק ליד קולנוע אורלי. כמו כן, עמדו הצהובים לעבור עונה נוספת בלי הכוכב הגדול, ברודי, שנאלץ לחזור למולדתו כדי להתגייס לצבא האמריקאי.

באותם ימים נצבעה תל אביב באדום בוהק, והעתיד הצהוב נראה אפור מתמיד. אבל מזרחי חשב אחרת. יחד עם מנהל הקבוצה שמואל (שמלוק) מחרובסקי, הוא ביצע מהפכת ענק במועדון. בפן המקצועי, הוא הנחית שני שחקנים יהודים־אמריקאים כדי לחזק את הבסיס הישראלי של הקבוצה. בפן הכלכלי, הוא הצליח למקסם את הרווחים ממשחקי הקבוצה באמצעות חומה שנבנתה כדי לחצוץ בין המגרש לרחוב ולמעשה אילצה את האוהדים לרכוש כרטיסים כדי לצפות במשחק, ואף צירף את ענקית הממתקים עלית כספונסרית שתיתן למועדון גב כלכלי יציב. אבל מעבר לשינויים הגדולים ברמה הספורטיבית והכלכלית, הייתה זו מהפכה תודעתית. מיד עם כניסתו לתפקיד טבע מזרחי את המוטו החדש של המועדון: הניצחון הוא לא הדבר החשוב ביותר, אלא הדבר היחיד.

ב־30 בדצמבר 1969 התקיים הדרבי התל אביבי הראשון בעידן מזרחי. שתי היריבות המושבעות, הפועל ומכבי, הגיעו למשחק עם מאזן ליגה מושלם, נטול הפסדים, ולכולם היה ברור כי המנצחת תזכה ביתרון כמעט בלתי מחיק בדרך לאליפות. לאור הביקוש הרב העבירה מכבי את המשחק ממגרשה הקטן למגרש הפתוח בחולון, ובשל חשיבות האירוע הוזמנו שופטים מחו"ל. הדרמה הגיעה לשיאה בשניית הסיום. 58:58, מארק טורנשיין זורק, הכדור נכנס, הפועל מנצחת, השחקנים האדומים יוצאים לחגוג עם האוהדים.

נגמר הסיפור? לא ולא, אמר דון שימון.

מזרחי הסתער על שולחן המזכירות וטען כי הכדור נזרק אחרי שהמשחק נגמר, כלומר הסל אינו חוקי. פרצה מהומה. הטונים עלו, השופטים הזעיקו מתורגמן, אנשי המזכירות המבוהלים כבר לא היו בטוחים אם הכדור נזרק בזמן או לא. לבסוף החליטו השופטים לבטל את הסל והחזירו את שחקני הפועל ההמומים להארכה בת חמש דקות. בתום ההארכה, אחרי משחק שנמשך יותר משלוש שעות, נרשם ניצחון ספורטיבי למכבי (63:66) – ולא פחות מכך, ניצחון מנהיגותי למזרחי, שסלל את הדרך לאליפות ראשונה בשרשרת של 32 זכיות רצופות. מאז "דרבי הגזל", כפי שמכונה המשחק הזה בפי אוהדים ותיקים מהצד האדום, חלפו 48 שנים והפועל ת"א לא זכתה שוב באליפות.

יצחק רבין ושמעון מזרחי, 1977 // צילום: יעקב סער, לע״מ

יצחק רבין ושמעון מזרחי, 1977 // צילום: יעקב סער, לע״מ

מזרחי לא ידע שובע. כעת הוא החליט לרתום לצד המועדון מדיום חדש ובלתי מנוצל עד אותו הזמן – הטלוויזיה. את משחק הגומלין של מכבי ת"א נגד אלופת בלגיה במסגרת הסיבוב הראשון של גביע אירופה, קבע מזרחי, יראו בכל בית בישראל. אמנם רשות השידור לא שילמה שקל למכבי, אך הוציאה הון על השידור החי הראשון של אירוע ספורט בטלוויזיה הישראלית. ניידת השידור התמקמה באזור המגרש עשרה ימים לפני המשחק כדי להתכונן לקראת השידור ההיסטורי, ואנשי צוות השידור שוכנו על ידי המפיק אלכס גלעדי במלון בחיפה והגיעו מדי בוקר למגרש כדי להתאמן על הציוד האלקטרוני החדיש, שעדיין לא נעשה בו שימוש בישראל. ב־24 בנובמבר 1970 צפתה מדינה שלמה בדן שילון מעביר שידור טלוויזיוני נטול תקלות ואת מכבי מנצחת 62:74. "רעיון מצוין – ביצוע מבריק", כתב דורון רוזנבלום ב'דבר', "המבצע היפה והחלק הזה שהתנהל בשטף מרתק הדגיש לא רק את אווירת המתח שבהתמודדות, אלא גם את היופי, האלגנציה והחן שבמשחק הכדורסל".

הניסוי הצליח – ועכברי המעבדה רצו עוד מהצהוב הצהוב הזה. מזרחי זיהה את הצמא שיש בציבור הישראלי לבידור ברמה גבוהה והפך את משחקי מכבי מאירועים חובבניים לערבי תרבות נוצצים. ב־1972, עם פתיחתו המחודשת של היכל הספורט ביד אליהו, העביר מזרחי את משחקי הקבוצה לאולם בן 10,000 המושבים שנחשב למרשים ביותר באירופה. כל הכרטיסים נמכרו. חברי כנסת ושאר אח"מים, שביניהם בלט במיוחד האוהד השרוף משה דיין, מצאו עצמם פוקדים את ההיכל בערבי חמישי – לכולם היה חשוב לראות ולהיראות.

לראות ולהיראות. משה דיין ביד אליהו, 1980 // צילום: יעקב סער, לע״מ

לראות ולהיראות. משה דיין ביד אליהו, 1980 //
צילום: יעקב סער, לע״מ

{26 במרץ 1981}
ב // כשדוד הפך לגוליית

הפיכתה של מכבי תל אביב לסמל סטטוס לא התחוללה בריק. תקופת הצנע הפכה מזמן לנחלת העבר. העם התחלק למעמדות – מי שיש לו ומי שאין לו. הסכם השילומים מגרמניה גרם לכך שלאנשים עם מבטא מסוים היה עכשיו קצת יותר מאשר לאנשים עם מבטא אחר. מתחביב חינמי עבור משוגעים לכדורסל הפך כל משחק של מכבי לחגיגה שמיועדת לבעלי אמצעים בלבד. העשירים זכו לראות את המשחקים בהיכל הספורט, אנשי מעמד הביניים צפו בשידור חי דרך מקלט הטלוויזיה שרכשו, ואילו מעוטי היכולת נאלצו להסתפק בשידור מלא הפאתוס של רדיו קול ישראל.

הפערים החברתיים הגיעו לשיאם סמוך לזכייה הראשונה בגביע אירופה. ב־17 במאי 1977 נבחר מנחם בגין לראשות הממשלה, עלתה לראשונה מפלגת הליכוד לשלטון ונגמרה ההגמוניה של מפלגות הפועלים ששלטו ביישוב העברי משנות ה־30. ה"מהפך", שהכריז עליו חיים יבין בשידור חי בליל הבחירות, ביטא את מיאוס הציבור מהשחיתות השלטונית ואת רצונם של בני עדות המזרח להשמיע קול נגד האליטה האשכנזית. אבל גם עננת הפילוג הזו לא הצליחה לסדוק את הדבר שאיחד את המדינה יותר מכל דבר אחר; אשכנזים ומזרחים, ותיקים ועולים, דתיים וחילונים, עשירים ועניים – כולם הפכו מקשה אחת כשאויבי ישראל דפקו על הדלת, כשישראל החליטה לדפוק על דלתם ראשונה, או כשמכבי זכתה בגביע אירופה.

ב־26 במרץ 1981, על רקע המתיחות בגבול הצפון שתהפוך כעבור שנה למלחמת לבנון, שוב סחפו המכבים את המדינה לאקסטזה אחרי ניצחון בגמר שנערך בשטרסבורג. שוב הקורבן היה איטלקי, הפעם סינודינה בולוניה. ושוב הניצחון היה על חודה של נקודה, הפעם 79:80. אבל היה שינוי אחד: הסיפור כבר לא היה "דוד נגד גוליית". ואם בכל זאת מתעקשים על המטאפורה התנ"כית – ישראל כבר לא הייתה "דוד" במשוואה. פחות משלושה חודשים אחרי שמיקי ברקוביץ' קלע את הליי־אפ המפורסם שלו, הפציץ חיל האוויר את הכור הגרעיני בעיראק. כולם דיברו על שלושה מקורות לגאווה ישראלית: הגשש החיוור, חיל האוויר ומכבי תל אביב, לאו דווקא בסדר הזה.

בשנות ה־80 פרחה התרבות בישראל. אחרי שתי זכיות באירוויזיון עוד בשלהי העשור הקודם, עם 'אבניבי' של יזהר כהן ו'הללויה' של גלי עטרי ולהקת חלב ודבש, בחרה ישראל לרקוד בבריטניה את ההורה ולעדכן במינכן כי עם ישראל עדיין חי. לארץ הגיעו אמני ענק, כמו בוב דילן ורוד סטיוארט שהופיעו בפארק הירקון, וסיימון וגרפונקל שמילאו את אצטדיון רמת גן. הרוק הישראלי היה במיטבו: שלום חנוך הציע לקהל המקומי לא לעצור נשימה בציפייה למשיח בשתי הופעות שמשכו אליהן 300 אלף איש; וכוורת נפרדה בפעם הראשונה לעיני חצי מיליון ישראלים בפארק הירקון – שיא שלא נשבר מאז. והיה זה תור הזהב של מכבי – עם זכייה אחת ועוד ארבע הופעות בגמר באותו עשור.

יזהר כהן, אירוויזיון 1978 // צילום: AFP

יזהר כהן, אירוויזיון 1978 // צילום: AFP

ההצלחות הפכו את המועדון למפלצת כלכלית. לצד ההכנסות ממכירת כרטיסים, זרמו לקופה סכומי כסף גדולים מזכויות השידור של משחקיה הפופולריים בגביע אירופה, והעמיקו משמעותית את הפער בין המועדון הצהוב לשאר מועדוני הכדורסל הישראליים שנשכחו בצל החגיגות הלאומיות אחרי כל הישג באירופה של "הקבוצה של המדינה".

השידורים של משחקי מכבי נראו כמפגן פטריוטי ונעדרו פרשנות אובייקטיבית. אריה מליניאק, פרשן הערוץ הראשון, סירב ליישר קו עם הפטריוטיזם, בחר למתוח ביקורת במהלך השידור, ולבסוף נדחק אל מחוץ למסך. עד היום יטענו הן במכבי והן ברשות השידור כי הסיבות להפסקת העסקתו אינן קשורות לביקורת. החלפתו של מליניאק הרהוט בטל ברודי, שהתקשה עדיין בעברית, נתפסה כבדיחה אפילו בקרב אוהדי הקבוצה, שטענו כי כוכב העבר אינו פרשן אלא דובר המועדון בפועל.

כמה שנים לאחר מכן ישתמש אריק איינשטיין בעברית של ברודי כפרודיה בסרטו 'כבלים' ("הוא לא יכול שומרת על סנטר שהוא "1'7, 250 פאונדז. הוא גדולה, הוא חזקה"). וההוכחה לכך שהדמות הזו נצרבה עמוק כל כך בישראליוּת תגיע עד 'ארץ נהדרת' בימינו, עם חיקוי מבריק של אסי כהן במסגרת מערכון סביב פרשת 'הבנק של פנאן' – "ערב טובה לכם ומבורכת, בלשון זכר" – שיחזיר את ברודי מהנפטלין היישר למעמד קאלט ויהפוך אותו לתחפושת לגיטימית גם בפורים 2010.

אם צריך לסמן דוגמה קלאסית להיעדר הביקורת כלפי מכבי בשידורי הערוץ הראשון, צריך לחזור לדממה שנגזרה בנוגע לסיבת היעדרותו האמיתית של אולסי פרי ממשחק הקבוצה נגד ריאל מדריד ב־16 בפברואר 1983. אנשי המועדון ואנשי השידור מסרו כאחד כי השחקן סובל משפעת קשה, בעוד הסיבה האמיתית הייתה נטילת מנת יתר של סמים.

אף אחד לא רצה להפריע לקבוצה של המדינה להיות הקבוצה של המדינה.

אבל בדיוק כמו בסוגיית השטחים הכבושים, כך גם באשר למערכת היחסים של הקבוצה הצהובה ומדינת הכחול־לבן – בשלב מסוים האופוריה שקעה ואפשר היה לחוש עקיצה בישבן. הישראלים שאינם אוהדי הקבוצה, אלה ששמחו בשנים הראשונות לראות קבוצה ישראלית שמביאה כבוד למדינה, החלו להבין שהם שותפים מלאים בפשע המכביזם – מפלצת בלתי עצירה שלא משאירה פירורים לאף אחד אחר.

ג // הגדר: מכביזם

מה זה בעצם "מכביזם"? תלוי את מי שואלים.

יש מי שמחנכים את ילדיהם לאורו של המכביזם, ואחרים סבורים כי מדובר במילה המגונה ביותר בעולם. אוהדי מכבי רואים במכביזם את הדבר הכי טוב שיש בספורט – הרצון לזכות בכל התארים, לנצח את כל המשחקים ולדרוס כל יריבה גם הרבה אחרי שהמשחק הוכרע; ואילו בעיני האחרים, המכביזם הוא אם כל חטאת – לא רק בספורט, בהכל.

המכביזם הוא הדלק במנוע של המכונה שנקראת מכבי תל אביב. מילת קסם שגרמה לקבוצה קטנה מהמזרח התיכון לזכות בשני גביעי אירופה מול אריות היבשת ולהפוך לאחת ממעצמות־העל הספורטיביות של אירופה, עד כדי כך שארבעת גביעי אירופה שהגיעו מאוחר יותר כבר לא הפתיעו אף אחד, אלא היו בגדר החזרת עטרה ליושנה. אבל המכביזם הוא גם הסיבה שאותה מעצמה ספורטיבית הפכה שם נרדף לכוחניות, דורסנות וחוסר ספורטיביות – לא רק על פי השקפת העולם של אוהדי הקבוצות האחרות, אלא גם בעיני אנשים מחוץ לביצת הספורט.

מכביזם זה לא רק לרצות לנצח כל משחק, זה גם לרצות שהשחקנים הכי טובים יהיו אצלך על הספסל כדי שלא יחזקו את הקבוצות האחרות. מכביזם זה לא רק לרצות לזכות בכל האליפויות והגביעים, אלא לדאוג שכל משחקי ההכרעה בגביע יתקיימו אצלך בבית. מכביזם זה לא רק להפוך לקבוצה מובילה באירופה, אלא לסחוף את עשר הקבוצות המובילות ביבשת כדי להקים ליגה נפרדת שבה המקום שלך יהיה מובטח בלי קשר להישגים הספורטיביים.

יש שיאמרו כי מכביזם לא נמצא רק בעולם הספורט, אלא בכל מקום שבו הקפיטליזם יכול להרים ראש – ובכלל, בכל מקום שבו יוקרה ואגו נפגשים. המרוץ של אמני ישראל לכבוש את קיסריה או למלא את היכל התרבות, למשל, הוא חלק מאותו מרדף מכביסטי אחרי ההצלחה. מאבק הכוחות בין ערוצי וזכייני הטלוויזיה המסחרית, שכולל תמרונים שונים ומשונים של חוקי הרשות השנייה רק בשביל להשיג עוד קצת מקצפת הרייטינג, הוא עוד דוגמה טובה למכביזם מודרני.

בהרבה מובנים, בטח בתפיסה הציבורית, שמעון מזרחי, בדמותו וברוחו, הוא התגלמות המכביזם. הנאום המפורסם שלו שבו דרש מהשחקנים לפני אחד הדרבים, "אם נוביל בעשר הפרש – תעשו את זה עשרים; אם נוביל בעשרים, תעשו את זה שלושים", הוא דוגמה מוחשית לאופן שבו תופס מזרחי את ההתמודדות הספורטיבית. גם ליריבים הגדולים שלו קשה יהיה להתעלם מכל מה שנתן מזרחי לענף הכדורסל הישראלי בפרט ולספורט הישראלי בכלל, אבל אם מתבוננים בתופעה שנקראת "מכבי תל אביב" בעיניים אובייקטיביות ככל שניתן – מדובר בלא פחות מנס ספורטיבי שלא אמור היה להתקיים, ודאי שלא לחזור על עצמו יותר מפעם אחת. מזרחי הוא האיש שהפך את האמונה בניסים לעסק כלכלי מצליח, לדת ספורטיבית, לכנסייה של ימי חמישי, למקום שאנשים מוכנים להוציא עליו אלפי שקלים בשנה ולחזור אליו שבוע אחרי שבוע. מ"נס בדאלונה" (1967) דרך פלאות וירטון ובלגרד (1977) ועד "נס ז'לגיריס" (2004) ושלל המאורעות המיסטיים המילאנזיים בימים ההם בזמן הזה (2014) – אמנם בכולם ביקרה אלילת המזל, אבל זו בעיקר תוצאה של עבודה קשה מאחורי הקלעים שהצליחה לממש את המיתוס.

המועדון הזה ממשיך לחיות על אדי אתוס המכביזם מאז 1970, פחות או יותר. מזרחי, כאמור, היה האיש שמימש את האתוס לכדי תארים. אנשי עסקים ממולחים לקחו את התארים והפכו אותם לביזנס מצליח. אנשי שיווק מקצוענים שדרגו את הביזנס המצליח למותג הספורט הגדול בישראל. אבל אם ב־1977 ה"אשמה" הופנתה כלפי התפרצות הרגשות הספונטנית שהגיעה מלמטה, מאזרחי המדינה, כיום ברור שחלק גדול ממנה נופל על התקשורת השמרנית שרואה בקוראים הישראלים מעין שבט נטול זהות אינדיבידואלית. כך, לדוגמה, כאשר הפועל חולון מסיימת עונה קסומה בזכייה היסטורית באליפות, הנרטיב שמוצג בתקשורת דוחק את המנצחת לשוליים ומבליט את המפסידה – לא "הפועל חולון זוכה באליפות המדינה" אלא "מכבי תל אביב מפסידה את אליפות המדינה".

ד // ובינתיים בספסלי האופוזיציה

האנטיתזה של מכבי תל אביב הייתה מאז ומתמיד הפועל תל אביב. ככל שמכבי גדלה יותר והפועל קטנה יותר – כך התבהר הפער האידיאולוגי בין הקבוצות. מכבי, שמנוהלת על ידי חמישה מיליונרים, מייצגת את כל מה שחזק ומצליח. הפועל, שמנוהלת על ידי האוהדים, מייצגת את האנדרדוג שנאבק על חייו. את היציעים ביד אליהו ממלאים נובורישים ואנשי עסקים שרוצים לחוות את המסיבה הכי טובה בעיר, ואילו ביציעים האדומים אפשר למצוא אוהדים צעירים שבאים "לתת עבודה". אם מה שמניע את מכבי זה ה"מכביזם" – הסנטימנט שמניע את הפועל זה ה"אנטי־מכביזם". במילים אחרות, בלי מכבי אין הפועל. האדומים זקוקים ליריבה השנואה כדי שתהיה להם מטרה. מכבי, לעומתה, ניזונה מהדם של כל יריבה שנקרית בדרכה.

בשנים האחרונות לא מהווה הפועל יריב ספורטיבי ראוי, ומי שממלאת כרגע את מקומה בתפקיד קוראת התיגר העיקרית על המכביזם היא הפועל ירושלים, שהצליחה מאז 2013 להעמיד קבוצות טובות יותר ממכבי ונראית השנה כפייבוריטית לזכייה באליפות. אבל הירושלמים נכשלו בניסיון להגדרה עצמית. אם בעבר הרחוק יותר, בימי עדי גורדון, ניסו בירושלים לחקות את האתוס האדום של הפועל תל אביב וחיו על אהדה חסרת פשרות תחת הסלוגן האריק־איינשטייני "יש בנו אהבה והיא תנצח", הרי שמאז החל לזרום הכסף הגדול בשכונת מלחה, החלה הקבוצה לרעות בשדות המכביזם, וגם האוהדים שינו את הגישה בהתאם. בזמן שמכבי תל אביב נשארת מכביסטית בלי קשר למה שקורה במגרש, והפועל תל אביב נשארת אנטי־מכביסטית לטוב ולרע – הפועל ירושלים משנה את פניה בהתאם ליכולת המקצועית. כשטוב – הם נוהגים כמכביסטים; וכשרע – הם חוזרים לשורשים האדומים האוהבים והצנועים. במילים אחרות, מדובר ביאיר לפיד של הכדורסל הישראלי. ישראבלוף.

הדמיון לפוליטיקה המקומית לא נגמר כאן. למרות האיבה המשותפת למכבי, קבוצות האופוזיציה סירבו לשתף פעולה בצורה מאורגנת – בדרך כלל בגלל שיקולי אגו של אנשי עסקים אינטרסנטים שחיפשו הצלחת אינסטנט ורצו לגעת בתהילה מבלי לחלוק בה עם אחרים – ונכשלו שוב ושוב בכל פעם שניסו להילחם בנפרד במכונה הצהובה. את קרבות האגו, האינטרסים האישיים והחשיבה לטווח קצר של האופוזיציונרים על הפרקט אפשר להשוות לתכונות המוכרות של האופוזיציונרים בכנסת – הסלידה המשותפת מנתניהו לא מצליחה לאחד את מחנה השמאל, או את מחנה "רק לא ביבי", או אפילו את מפלגת העבודה לדורותיה כבר שלוש מערכות בחירות רצופות.

{16 באפריל 1991}
ה // בין אזעקה לצפירה

בסוף שנות ה־80, אחרי עזיבת צמד הכוכבים מיקי ברקוביץ' ומוטי ארואסטי, נדמה היה כי הגיע לקיצו תור הזהב של מכבי ותמו ימי "הקבוצה של המדינה". מי שהתנדב לזרוק את חבל ההצלה לצהובים היה סדאם חוסיין. סקאדים שרקו מעל שמי גוש דן, פעוטות למדו להגיד "אבא" ו"אמא" ו"מסקינג טייפ", ילדות וילדים הדביקו סטיקרים על הקרטונים של מסכות האב"כ, נחמן שי היה יעיל יותר מכל ואבן, מאיר אריאל הזכיר שעברנו את פרעה אז נעבור גם את זה ודויד ברוזה נשבע שיהיה טוב. ומכבי, בידיעה שאף קבוצה אירופית לא תסכים לשחק בישראל בזמן המלחמה, שכנעה את יריבותיה להחליף ביתיות ויצאה למסע של חמישה משחקי חוץ רצופים.

באחת התקופות הפחות נורמליות בחיי המדינה, שוב הייתה זו מכבי שייצגה את השפיות. המשחקים שודרו בטלוויזיה, כרגיל, והיוו אסקפיזם מופלא. זכור במיוחד הניצחון בספליט על יוגופלסטיקה הגדולה שנקטע זמנית על ידי אזעקות שווא. מכבי לא הפסיקה לנצח ועלתה לפיינל פור, שנערך ב־16 באפריל 1991 בפריז.

מלחמת המפרץ, ינואר 1991 // צילום: מגי איילון, לע״מ

מלחמת המפרץ, ינואר 1991 // צילום: מגי איילון, לע״מ

היה זה הרגע שבו נקלעה הקבוצה של המדינה לדילמה בין "הקבוצה" ובין "המדינה" – מועד משחק חצי הגמר נגד ברצלונה נקבע לערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. שמעון מזרחי הודיע למארגני האירוע כי אם המשחק לא יוקדם בשעתיים הקבוצה לא תופיע, אבל בשל מגבלות שנבעו מזכויות שידור הושגה פשרה – המשחק יוקדם בשעה ויסתיים כרבע שעה אחרי פתיחת אירועי יום הזיכרון בישראל. אמנם סגן שר החינוך פנחס גולדשטיין נחלץ לעזרת הצהובים כשהכריז כי לפי שעון פריז מכבי לא תחלל את זכר הנופלים, אבל תווית האישור של ממשלת ישראל לא שינתה דבר – מכבי הובסה (67:101), השידור הופסק בישראל כרבע שעה לפני הצפירה, ולראשונה נתגלה סדק בתדמית הלאומית של הקבוצה של המדינה.

השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית בתחילת שנות ה־90 הורגשו בזירה הפוליטית וחדרו למוסדות התרבות והספורט. רבין חזר למשרד ראש הממשלה, שנטש בפעם האחרונה כאשר מכבי הייתה עדיין קטנה ומפתיעה. עכשיו מכבי, כמו ישראל עצמה, הייתה מעצמה, וגם עליה קמו אויבים שחתרו להפילה. ב־5 במאי 1993 הפסידו הצהובים במשחק החמישי של חצי גמר הפלייאוף להפועל גליל עליון, ואחרי 23 שנים רצופות נדדה צלחת האליפות צפונה.

מכבי מאבדת את אליפות המדינה אחרי 23 שנים. מאי 1993

מכבי מאבדת את אליפות המדינה אחרי 23 שנים. מאי 1993

רבין הושיט יד לשלום, תחילה במשא ומתן סיזיפי מול הפלסטינים באוסלו, ולאחר מכן בהסכם היסטורי עם ירדן. המכבים מיד אליהו, לעומת זאת, החליטו להנציח את הסטריאוטיפ הדורסני והשקיעו את רוב המאמצים בהכרזת מלחמה על הליגה המקומית. בעקבות אובדן התואר רכשה מכבי לאורך העשור את הישראלים הכי טובים בליגה, לרבות דורון שפר ובראד ליף, שני הכוכבים הגדולים של "אליפות הדובדבנים" מהגליל. מבחינת רבין, התוצאה הייתה טרגית. מבחינת מכבי, התוצאה הייתה מורכבת יותר.

אובססיית התארים המקומיים הגיעה על חשבון ההצלחה באירופה. בזמן שחזרה לשלוט ביד רמה בישראל, הפכה מכבי לקבוצה בינונית ומטה במונחים אירופיים. יד אליהו, המבצר הבלתי חדיר, עמד לפעמים בערבי חמישי חצי ריק. הקבוצה של המדינה איבדה מיוקרתה. כמו הגשש החיוור וחיל האוויר, נותרו ממנה רק השם הגדול והרבה נוסטלגיה.

נוער הנרות, נובמבר 1995 // צילום: ניר כפרי, ׳הארץ׳

נוער הנרות, נובמבר 1995 // צילום: ניר כפרי, ׳הארץ׳

רבין נרצח. נערות ונערים הלכו לבכות בכיכר של המלכים, בכיכר של מכבי, בכיכר של רבין.

המאניה־דפרסיה הלאומית, האופיינית כל כך, הגיעה בחציו השני של העשור לשיאה. צהלות ה"היידה שרה" בבנייני האומה, עם בחירתו של נתניהו לראשות הממשלה, הוחלפו בקולות הזעם של אירועי מנהרת הכותל ובקולות הנפץ של מטעני חבלה בלב הערים הגדולות. אירועים אחרים שהביכו את ישראל, כמו ניסיון ההתנקשות בחאלד משעל או אסון המכבייה, העצימו את תחושת הדכדוך.

עד שבאה דנה. היא לקחה שיר שכתב יואב גינאי והלחין צביקה פיק, וטסה לברמינגהם כדי לעשות היסטוריה – הטרנסג'נדרית הראשונה אי פעם שהשתתפה באירוויזיון. אלפי ישראלים יצאו לחגוג את הזכייה של הגברת אינטרנשיונל בתחרות המוזיקלית של אירופה. השמרנות הישראלית בענייני מגדר, כך התברר, מתגמדת מול כל שמחה פטריוטית. דוד שוב ניצח את גוליית, והפעם הוא היה לבוש בשמלה מהממת של ז'אן פול גוטייה.

דנה אינטרנשיונל, אירוויזיון 1998 // צילום: Peter Bischoff, Imagebank

דנה אינטרנשיונל, אירוויזיון 1998. צילום: Peter Bischoff, Imagebank

הקו הליברלי החדש נמשך גם בשנה האחרונה למילניום עם הכתרת מלכת היופי הערבייה הראשונה (והאחרונה) של ישראל, רנא רסלאן. אחרי חודשיים ניצח אהוד ברק את נתניהו בפער עצום ונבחר לראשות הממשלה. הוא הבטיח להיות ראש הממשלה של כולם.

הניצחון של אהוד ברק, 1999 // צילום: אבי אוחיון, לע״מ

הניצחון של אהוד ברק, 1999 // צילום: אבי אוחיון, לע״מ

{8 במאי 2005}
ו // שושלת גרשון

רוחות השינוי לא פסחו על מכבי. הקבוצה של פיני גרשון ודיוויד בלאט העמידה בסוף העשור סגל שחקנים אשר לראשונה לא נסמך על הישראלים הכי טובים אלא הציג את הגרסה הספורטיבית של עידן הגלובליזציה. בתחילת העונה נטש עודד קטש לטובת הכסף הגדול של פנאתינייקוס היוונית, ומלבד עלי תאנה מקומיים כמו הקפטן נדב הנפלד והרכז הוותיק דורון שפר, התבססה הקבוצה בעיקר על שני אמריקאים אלמונים יחסית, אריאל מקדונלד ונייט האפמן. במורד הספסל ניתן היה למצוא את מארק בריסקר, דריק שארפ וקונסטנטין פופה, שלושתם בעלי אזרחות ישראלית דרך נישואים. אבל המספר העלוב של דוברי העברית בקבוצה לא הטריד את הקהל הישראלי, שזכה אחרי שנים רבות לראות הצלחה באירופה. אמנם לא היו שם צעירים מוכשרים כמו מיקי ומוטי, אבל המרפקים של האפמן והציפורניים של שארפ הציגו בפני דור האוהדים החדש את המכביזם בגרסת שנות האלפיים.

השיא הגיע ב־26 במרץ 2000, אז החלו לזרום באישון לילה עשרות אנשים לשכונת יד אליהו במטרה להשיג כרטיסים למשחק השלישי והמכריע בסדרה מול פאף בולוניה האיטלקית – המנצחת עולה לפיינל פור. האוהדים הצטיידו בשקי שינה, פינג'אנים, קפה טורקי ומערכות סטריאו שהשמיעו דיסקים של הכוכב העולה אייל גולן. עוזר המאמן דיוויד בלאט, שהגיע למקום בסביבות אחת בלילה, אפילו נכנס לטורניר שש־בש סוער מול כמה מהאוהדים. בשש בבוקר, רגע לפני פתיחת הקופות, מילאו את הרחבה כ־7,000 בני אדם – רובם חזרו הביתה בלי כרטיסים.

מכבי מפסידה לפנאתינייקוס ועודד קטש בגמר. מרץ 2000

מכבי מפסידה לפנאתינייקוס ועודד קטש בגמר.
מרץ 2000

מכבי ניצחה. לראשונה זה עשור היא חזרה להיות בין ארבע הגדולות של אירופה. אלפי ישראלים עזבו את משפחותיהם, ויתרו על ארוחת ליל הסדר המשפחתית ונסעו בעקבות הדת הצהובה שלהם אל סלוניקי, כדי לראות את מכבי מפסידה בגמר לקבוצה היוונית של קטש. עבור הציבור הישראלי שאינו נמנה עם האוהדים הפנאטיים של מכבי, זו הייתה נחמה פורתא; אמנם הגביע לא המריא לתל אביב, אבל כוכב המשחק היה ישראלי, אחד משלנו. "זה היום הכי שמח והכי עצוב בקריירה שלי", סיכם קטש בדמעות. כעבור שבוע הגיעו אוהדי הפועל תל אביב בכדורגל למשחק הדרבי בבלומפילד כשהם לבושים בחולצות של הגיבור החדש שלהם, עודד קטש, כדי להקניט את הצהובים המדוכאים.

שנה חלפה. אהוד ברק נעלם כלעומת שבא. אריאל שרון, ראש הממשלה הטרי, התקשר לפיני גרשון כדי לברך אותו על הזכייה בסופרוליג בפריז אחרי נקמה ספורטיבית באותה פנאתינייקוס. השיחה הטלפונית הפכה במהרה לשיח חירשים ולרגע קאלט בלתי נשכח. רבע מיליון אנשים יצאו בספונטניות לחגוג גביע אירופי ראשון אחרי 20 שנה. לאף אחד לא היה אכפת מאובדן העניין בליגה המקומית, מההיעלמות של הפועל תל אביב ממפת הכדורסל, מהפגיעה בנבחרת ישראל בעקבות הפיכתם של השחקנים המקומיים לסטטיסטים במהלך הצגת השחקנים הזרים לפני כל תחילת משחק. אף אחד לא הזיל דמעה על הטרגדיות הספורטיביות כל עוד הקבוצה של המדינה שינתה בבת אחת את מצב הרוח – מדיכאון לזקפה לאומית.

ברקע פרצה האינתיפאדה השנייה, שגבתה חיי מאות ישראלים בפיגועי טרור. הצהרתו של שרון על פינוי חד־צדדי של היישוב היהודי בעזה פילגה את החברה הישראלית ב־2004. מכבי בנתה את הקבוצה המוכשרת בתולדותיה במטרה להגיע לפיינל פור, שאמור היה להיערך בתל אביב. אבל רצף הפיגועים – באוטובוסים, במסעדות, במחסומים ובטרמפיאדות – גרם לראשי יול"ב (איגוד הליגות האירופיות בכדורסל) לשקול מחדש את קיומו של האירוע בישראל ולהעתיקו לאחת ממדינות אירופה.

קבוצת הכדורסל ולנסיה החליטה לבטל את הגעתה לישראל ממניעים ביטחוניים בעקבות חיסול מנהיג חמאס שייח' אחמד יאסין על ידי צה"ל ב־22 במרץ. מכבי זכתה בניצחון טכני, אבל האקט הספרדי גרם לראשי האיגוד האירופי לכנס ישיבת חירום. שמעון מזרחי ודיוויד פדרמן המריאו לפגישה בברצלונה וחזרו מנצחים – הפיינל פור נשאר בתל אביב. בחג הפועלים, 1 במאי 2004, מול 10,000 ישראלים ביציעים ובסיומו של הגמר הכי חד־צדדי בתולדות המפעל – 74:118 נגד סקיפר בולוניה האיטלקית – המכבים שוב הניפו את גביע אירופה.

כרגיל, כותרות העיתונים יצאו מפרופורציות. כל השערים הוקדשו לזכייה וחלק ניכר מהעמודים הפנימיים הביא את המילים והתמונות של מאות אלפי החוגגים בפארק הירקון. הסיפור הפוליטי של אותו היום – הצבעת מתפקדי הליכוד על תכנית ההתנתקות – טבע במעמקי העיתונים. בהצבעה עצמה נחל שרון מפלה – 60% הצביעו נגד התכנית. זה לא מנע ממנו לנסח תכנית חדשה ובכך לחזור בו מההתחייבות לקבל את תוצאות המשאל.

ב־8 במאי 2005 ניצחה מכבי את טאו ויטוריה הספרדית 78:90 בגמר שנערך במוסקבה, זכתה בפעם השנייה ברציפות בגביע היורוליג והפכה רשמית לשושלת הכדורסל הטובה ביותר אי פעם בישראל ואחת הטובות בדברי ימי הכדורסל האירופי.

{25 בנובמבר 2013}
ז // יחסי עובד־מעביד

שיטת ההכרעה הנוכחית, שקובעת את זהות אלופת המדינה לפי משחק בודד בסיום העונה, ביטלה את ההגמוניה של מכבי בזירה המקומית. ב־11 השנים שחלפו מאז החלה לפעול השיטה, זכו באליפות ישראל שש קבוצות, לעומת שלוש קבוצות בלבד ב־52 השנים הקודמות. לפתע קבוצות בעלות תקציב נמוך, כמו הפועל חולון ומכבי ראשון לציון, יכולות להגשים את החלום. ובגרסת הנגטיב, פתאום קבוצות שמשקיעות מיליוני דולרים רבים, כמו מכבי תל אביב או הפועל ירושלים, יכולות לחוות את הסיוט הגדול – לאבד את כל מה שנבנה לאורך עונה שלמה במשחק אחד.

במקביל, נראה כי גם הדנ"א הצהוב השתנה. רוח המכביזם הוחלפה במסחרה חסרת רגש. העניין בקבוצה דעך מזמן – במקום 100% צפייה בערוץ הממלכתי, משודרים כיום המשחקים בערוצי פרימיום שפתוחים לבעלי ממיר דיגיטלי בלבד. שמעון מזרחי עדיין כאן, בדיוק באותו המקום, עם התואר המחייב "חתן פרס ישראל", מביט על מפעל חייו הולך ומאבד את הזוהר שלו. ויותר מכל, זהו השינוי התודעתי – מקבוצה שלא רואה מול עיניה דבר מלבד הניצחון היא הפכה לקבוצה שאחד מבעליה אומר בחיוך למצלמות, "לא יקרה שום דבר אם לא נזכה באליפות כל שנה".

אבל רגע לפני שקוברים סופית את האגדה על מכבי, הגיעה השנה שהאכילה את הפרשנים, האוהדים ואפילו את קברניטי המועדון בכל הכובעים האפשריים. בסוף נובמבר 2013, בעקבות פתיחת עונה מאכזבת, החליטו הבעלים לפטר את המאמן דיוויד בלאט אם לא יצליח לנצח במשחק הקרוב את הפועל אילת. מכבי פיגרה בפער דו־ספרתי כאשר מזרחי המרוגז ניגש אל בלאט, ובאקט משפיל במיוחד דרש ממנו לשתף את הקפטן גיא פניני. המאמן ההמום הסכים והקפטן הוותיק סיפק תצוגת משחק נדירה שהסתיימה בניצחון של מכבי. בלאט ניצל מחרב הפיטורים.

חצי שנה לאחר מכן צבעו 10,000 ישראלים את מילאנו בצהוב כדי לראות את הקבוצה המושמצת מנצחת את ריאל מדריד הפייבוריטית 86:98 וזוכה בגביע אירופה השישי בתולדותיה. אחרי חודש הפך בלאט למאמן הישראלי הראשון ב־NBA, חתם בקליבלנד קבאלירס על חוזה לארבע שנים תמורת 20 מיליון דולר והוביל את המועדון החדש שלו לגמר כבר בעונתו הראשונה. לא רע בשביל מי שאמור היה להיות מפוטר אחרי משחק מול אילת.

הזכייה האחרונה הייתה מורכבת מכל המיתוסים המיסטיים שעשו את מכבי למה שהיא. במילאנו נשבה רוח המכביזם. במילאנו היו ניסים. במילאנו הייתה אמונה, כמו במנטרה שמשנן סלים וארזה יחד עם בנו נשר'קה במערכון של הגשש החיוור – "בלי האמונה גם צסק"א לא הייתה אוכלת אותה".

ניצחון הוא הדבר היחיד. הקהל של מכבי // צילום: ניר קידר, ׳הארץ׳

ניצחון הוא הדבר היחיד. הקהל של מכבי // צילום: ניר קידר, ׳הארץ׳

{אפריל 2017}
ח // לא יהיה כלום, כי אין כלום

40 שנה עברו מאז אותו ערב מוזר שהתחיל בהנפת גביע ונגמר בהתפטרות ראש ממשלה.

ראש ממשלת ישראל הנוכחי נחקר בנוגע לשתי פרשות (פרשת המתנות ופרשת נתניהו־מוזס), ופרשה נוספת בעניינו נמצאת בבדיקה (פרשת הצוללות). עיתונאים המצויים ברזי העניינים מעריכים כי הסיכוי שהחקירות לא יתגבשו לידי כתב אישום שואף לאפס, ועדיין, איש לא מאמין שביבי ינהג כמו רבין ויתפטר. הדעה הרווחת בקרב הפרשנים והיריבים הפוליטיים היא שביבי יעשה הכל כדי להסיט ממנו את האש. הוא ימצא אויב חדש, יקדים את הבחירות, יסית נגד שמאלנים ועיתונאים וימרר את חייו הקצרים של תאגיד השידור הציבורי. מי שבקיאים בענייני הימורים אף ממליצים לשים עשירייה על מלחמה או מבצע מתישהו בקיץ הקרוב.

גם ביד אליהו נראה שאין דבר רחוק יותר מאותו ערב. מנהלי מכבי האמינו כי המותג שנבנה במשך 40 שנה יגרום לניצחונות להגיע מכוח האינרציה, האמינו כי ששת הגביעים האירופיים שהוציאו בכל פעם רבבות לרחובות ישאירו את האוהדים נאמנים לנצח, האמינו כי גם אם ימשיכו להתעלם מהשחקן הישראלי הוא עדיין יצליח להתעלות ברגעי האמת בשם המכביזם והציונות. ובסוף זה התפוצץ להם בפרצוף.

מהקבוצה של ברודי, מיקי, ג'ימבו, סילבר ואולסי, נשאר רק הצבע. בשנתיים האחרונות גילתה מכבי כי הסיוט הגדול ביותר שלה התגשם – היא חווה את התקופה הגרועה ביותר שלה באירופה, מנפצת את שיא ההפסדים לעונה, שומרת על חוסר יציבות מקצועי (שבעה מאמנים עמדו על הקווים מאז ימי בלאט), חושפת קרחות ביציעי יד אליהו (במשחק נגד מילאנו העונה נכחו 8,000 צופים, המספר הנמוך ביותר מאז 1999), מחתימה כוכבים לטווח ארוך בשביל לגלות אחרי חודשיים שהם לא מתאימים למרקם הקבוצתי, מתפתה לפזר הבטחות בתקשורת אך למעשה משקרת לאוהדיה ובעיקר משקרת לעצמה. והגילוי הנורא מכל – מכבי של היום היא כבר לא "הקבוצה של המדינה". היא סתם קבוצה במדינה לא נורמלית שיש לה תמיד איזה אלף עניינים בוערים יותר מכדורסל.

ואיזה מסכנים האוהדים. הקהל של הפועל // צילום: ניר קידר, ׳הארץ׳

ואיזה מסכנים האוהדים. הקהל של הפועל //
צילום: ניר קידר, ׳הארץ׳

כוכב הקופים. סוף דבר

באופן רשמי זה סיפור שמתחיל לפני 85 שנה, בשנת 1932, על מגרש כדורסל עקום, באמת עקום, בשכונת שפירא בדרום תל אביב. כמה צעירים הרימו במו ידיהם שני עמודים, קיבעו עליהם קרשים עם טבעות, הוסיפו רשת – וייסדו את מחלקת הכדורסל של מכבי תל אביב. האתוס היה שם עוד קודם, בקונגרס הציוני השני בשלהי המאה ה־19, אז הגה מקס נורדאו את המושג "יהדות השרירים" וחצב את הדרך להקמת תנועת "מכבי".

בדיוק כפי שקשה לשים את האצבע על התאריך המדויק שבו נולד המכביזם, כך קשה לשער עד מתי הוא יצליח להיות חלק מסיפורה של מדינת ישראל, אם בכלל. האם בעוד עשר, עשרים, חמישים שנה עדיין יהיה זכר לאותו מכביזם? האם שמות כמו טל ברודי ורלף קליין יהפכו להיות סמלים להצלחה וגבורה כמו בר כוכבא, חנה סנש ויוסף טרומפלדור – או שמא המציאות הישראלית תטאטא את הרגעים והשמות האלה אל תהום הנשייה?

אסי כהן מחקה את טל ברודי ב'ארץ נהדרת

אסי כהן מחקה את טל ברודי ב'ארץ נהדרת'

ואולי אנחנו כבר נמצאים בנקודה הזאת על ציר הזמן, בשלב שבו צ'רלטון הסטון מבין בסצנת הסיום של הסרט 'כוכב הקופים' כי הכוכב הזר שהוא נמצא עליו הוא בעצם כדור הארץ הישן והמוכר. אולי המסקנה היחידה היא שאין ממש הבדל בין המכביזם לישראליוּת, וכל ניסיון להפריד ביניהם יהיה מלאכותי. אפשר להשתדל עד המחר האינסופי לשנות את ההיררכיה השלטת, לחבק או להסתיר את אירועי העבר ולחתור לשינוי ההווה למען עתיד טוב יותר – אבל בסוף, כמו האמת שמתגלמת בפסל החירות הקבור בחול הים של כוכב הקופים, של כדור הארץ, כך גם לגבי הקשר ההדוק בין המכביזם והישראליוּת. לנצח הם יחיו זה לצד זה, ימותו זה לצד זה, נשברים אל החוף.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook