זוכרים את הלמוט קוהל? הזיכרון, כידוע, מתעמעם מהר. בואו ניזכר יחד בקנצלר השישי של גרמניה המערבית, ולימים הראשון של גרמניה המאוחדת מחדש. קוהל כיהן זמן רב יותר מכל קנצלר אחר, הנהיג בהצלחה אדירה את מפלגת השלטון, המפלגה השמרנית. הוא הנהיג את האיחוד האירופי יחד עם בן בריתו פרנסואה מיטראן נשיא צרפת (הסוציאליסט, אגב). השניים כיהנו בחפיפה כמעט מלאה. הוא קיבל את ההחלטות הקריטיות בזמן נפילת חומת ברלין וקריסת הגוש הקומוניסטי, שהובילו לאיחוד ארצו. הוא החל את התהליך, הבעייתי, המורכב, בעל הקשיים הרבים, של האיחוד הזה – ובמקביל את חיזוק האיחוד האירופי, כשהוא מלהטט בין השניים. כדי לקבל את האישור לגרמניה מאוחדת – לא משהו שמנהיגי צרפת ובריטניה, מיטראן ותאצ'ר, שזכרו את מלחמת העולם השנייה היטב התלהבו ממנו – הוא הסכים לוותר על מטבע המארק הגרמני היציב, ושגרמניה תהיה הגיבוי המעשי ליורו. הוא היה המנהיג דה פקטו של אירופה באחת התקופות המורכבות ביותר בתולדותיה, קיבל את מדליית החירות הנשיאותית האמריקאית, אות הכבוד האזרחי החשוב ביותר של ארה"ב, ואזרחות כבוד של אירופה, תואר שקיבל לפניו אדם אחד בלבד, ז'אן מונה, הוגה האיחוד ומובילו בימיו הראשונים. וכן, הוא גם הסתבך בפרשת מימון בחירות מפוקפקת ושמר על זכות השתיקה. נפיל פוליטי.
והוא נוצח בבחירות, פרש מהפוליטיקה, ובת חסותו, אנגלה דורותיאה מרקל האלמונית למחצה, ודאי מחוץ לגרמניה באותה עת, החלה להנהיג את המפלגה, ולימים את המדינה.
וכעת, כשהיא על סף פרישה, יש זעקות געוואלד ברחבי אירופה. העולם. גברת אירופה עוזבת, מה יהיה על האיחוד האירופי, מה יהיה על המערב, מי בכלל יכול להיכנס לנעליה, האכן גדולות? אם אתם ציניים ובעלי זיכרון אולי תזכרו את הזעקה של אהרן ידלין: "אל תלכי גולדה, אל תלכי", כשראש ממשלת ישראל, שנשאה באחריות העליונה למחדל מלחמת יום הכיפורים, התפטרה באפריל 1974. יתומים אנו בלי המנהיג או המנהיגה, שלעיתים באורח מקרי לחלוטין הגיעו להנהגה.
אז כן, אפשר להיות ציניים, אפשר להזכיר את הפתגם המרושע והמדויק שבתי הקברות מלאים באנשים שלא היה להם תחליף. אבל יש הבדל בין מרקל לקודמיה, גם באופייה, ובעיקר בתקופה שבה היא מנהיגת אירופה וגרמניה, לעיתים אכן בסדר הזה, ולקנצלר הבא ממתינים אתגרים גדלים והולכים, אם כי לפחות בחזית חשובה אחת כנראה יהיו לו חיים קלים יותר – ארה"ב כמובן, בעידן ביידן.
–
מרקל נכנסה לתפקידה בזמנים שנחשבו רגועים יחסית – בשנת 2005. הגוש הקומוניסטי קרס והחל להשתקם, מדינותיו הצטרפו לברית נאט"ו ולאיחוד האירופי, סין כבר החלה להטיל צל אבל לא כה אימתני על העולם, רוסיה החלה למתוח שרירים אבל שוב, לא ברמה מפחידה. האסלאם הקיצוני אכן היווה איום, אבל שוב, לא איום קיומי על אירופה עצמה – או כך השלו את עצמם. מרקל הייתה בדיוק המנכ"לית לזמני שלום, זו שתנווט את הספינה בצורה השמרנית הקלאסית – כלומר בלי לטלטל אותה, בלי לערוך ניסויים מסוכנים, בלי להיכנס להרפתקאות. היא הגיעה להבנות עם בני בריתה באיחוד – בעיקר השמרנים השולטים, כמה נוח, במדינות החשובות של האיחוד: צרפת, בריטניה, וגם איטליה בסופו של דבר לא גורמת לבעיות; בוושינגטון נמצא ג'ורג' בוש הבן, ואחריו אמנם ליברל בדמותו של ברק אובמה, אבל ליברל שחשובים לו הקשרים המסורתיים עם בנות הברית המסורתיות. לא הוא יפר את הברית הנסמכת בין השאר על נאומו המיתולוגי של הנשיא הדמוקרטי שהם מתאבלים עליו עד היום, ג'ון קנדי, שאמר בבירה החדשה־ישנה את המילים הכה זכורות: "אני ברלינאי".
ואז העולם המסודר, ההגיוני, המותאם למרקל, החל להתפורר. משבר הסאב פריים ב־2008 מוטט את כלכלות דרום אירופה, בעיקר יוון. למען הדיוק – חשף עד כמה הנתונים הרשמיים היו, איך נאמר בעדינות, לא מדויקים. אירועי האביב הערבי ועליית דאעש באו מיד אחר כך, בריטניה החלה את תהליך הברקזיט הסיוטי לכל הצדדים, והשנה מגפת הקורונה. ואולי החשוב מכל – אם להלמוט קוהל היו כבני ברית רונלד רייגן, ג'ורג' בוש האב וביל קלינטון – שלושה נשיאים שראו עין בעין זה עם זה, ודאי עם בנות הברית המסורתיות, את מדיניות החוץ שלהם – אחרי אובמה למרקל היה את דונלד טראמפ. האדם שרואה באיחוד האירופי אויב, שלא אמר ולו מילה רעה אחת על נשיא רוסיה פוטין, ששאף לפרק את האיחוד האירופי ואת ברית נאט"ו. לא זו בלבד שמרקל נאלצה להתמודד עם אתגרים אדירים בבית פנימה – גרמניה, והאיחוד האירופי – היא נאלצה לעשות זאת בלי הגיבוי של המעצמה שגיבתה מסורתית את המערב, שהייתה ליבו של המערב מאז מלחמת העולם השנייה.
והיא עשתה זאת. ההתמודדות עם משבר 2008 הצליחה, כלומר הכלכלות לא התמוטטו, האיחוד האירופי שרד. היא קיבלה החלטה להכניס לאירופה מיליון פליטים מהמזרח התיכון – החלטה בעייתית, שרבים מאוד חולקים עליה – החלטה שהרחיבה את הפער בין מדינות מערב האיחוד האירופי למדינות המזרח – פולין והונגריה בראשן. ומשבר ההגירה הבלתי חוקית לאירופה לא נפתר, אולי לא ייפתר. העוצמה שהייתה לגרמניה נחלשה, בתוך האיחוד. אבל גם בהליך הברקזיט, ובעיקר במשבר הקורונה המתנהל בשנה האחרונה, הסיוטית של ממשל טראמפ, אנגלה מרקל הייתה המבוגר האחראי של המערב. רציונלית, שקולה, מנווטת את חבילת הסיוע הכלכלי, את המדיניות מול שאר העולם ובבית פנימה.
כמובן, היא עשתה טעויות. רבות. אבל בסופו של דבר היא הייתה הסמל ליציבות במובן הטוב של המילה.
–
ועכשיו היא עוזבת את הבמה, מפנה את מקומה. והעולם, או לפחות אירופה, בחרדה. ייתכן מאוד שהמנהיג אחריה, ארמין לאשט ככל הנראה, יהיה גרוע. יקבל החלטות איומות. עדיין כדאי לזכור – גרמניה המודרנית היא מדינה של מוסדות. עם חוקה מתפקדת, עם ממשלות וסקטור ציבורי מעולים. גרמניה עשירה, פחות מבעבר, נכון, וחייבת לעבור רפורמות – וייתכן שדווקא מטאטא חדש יוכל לעשות זאת טוב יותר. רפורמות זהירות, לא מהפכניות מדי. האיחוד האירופי יעמוד בפני אתגרים גם בעתיד – מבפנים ומבחוץ – אבל בינתיים שורד את הברקזיט והקורונה, וניתן לומר בזהירות שאף התחזק משניהם, במובן הלכידות הפנימית וראיית הצורך באיחוד. המנהיג הבא יזדקק לזמן כדי להטביע את חותמו, כמובן, אבל מרקל לא תהיה בן־גוריון – היא לא תחתור תחת מחליפיה, תחבל במנהיגותם.
כאשר הדברים מתנהלים כסדרם, זהות המנהיג חשובה פחות – וגרמניה מאמינה גדולה בהתנהלות מסודרת ויעילה. כאשר יש משברים, כאשר התבונה המקובלת אינה מספיקה – אז נמדדת מנהיגות. והמנהיגות יכולה להיות כריזמטית, ויכולה להיות אפרורית. המבחן הסופי הוא התוצאה. גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה שגשגה והשתקמה תחת מנהיגים לא צבעוניים, לא דרמטיים, אבל יעילים, כשמרקל היא אולי הטובה מכולם בשיתוף האוכלוסייה, בהסברת פעולותיה. המנהיג הבא יתמודד עם אתגרים אחרים ממרקל – בהם למשל עליית הימין הקיצוני הגזעני, הגירה, הזדקנות אוכלוסייה, האטת הכלכלה, ובזירה האירופית – מאבקים פנימיים, לאן פני האיחוד, מאבקים מול רוסיה, סין, מקומה של ברית נאט"ו, שורת בעיות, שורת אתגרים. ההצלחות – והכישלונות – יהיו שלו. הוא מקבל מדינה במצב טוב, וכך יהיה אמור להעבירה ליורשו. זו הרי הדרך הגרמנית, בגרמניה החדשה.
–
- הניצחון של טראמפ // הטור של אורן נהרי
- הצרות שמצפות לג'ו ביידן // הטור של אורן נהרי
- בנעליה // מאת חיים איסרוביץ
