fbpx

הניצחון של טראמפ // הטור של אורן נהרי

0

לא, הח"מ לא הצטרף לעדת הקונספירציות של הנשיא האמריקאי היוצא. ג'ו ביידן נבחר. דונלד טראמפ מצטרף לרשימה הקצרה מאוד של נשיאים שלא נבחרו מחדש בתום קדנציה אחת, לקצרה עוד יותר של נשיאים שבית הנבחרים הצביע בעד הדחתם.

טראמפ סולק בידי הבוחרים, ביידן קיבל יותר קולות מכל מועמד בהיסטוריה. אז למה הכוונה בניצחון של טראמפ?

במילה אחת – טראמפ נוצח (לא הובס, מיד הסבר). אבל הטראמפיזם לא הולך להיעלם, להפך. וייתכן שאף טראמפ עצמו ישוב ב־2024 – וכמובן לא ייעלם עד אז.

בסרטים אנו רגילים לראות את הנבל שכבר נלכד או נורה ואז מתרומם במפתיע לניסיון נואש אחרון לירות בגיבור בגבו – ואז מחוסל סופית. בחודש שעבר היינו עדים למאמצים אחרונים מתוך הבית הלבן להפוך את תוצאות הבחירות. ושם חזינו בניצחונו הראשון של טראמפ מבין אלה שנמנה: ההשתלטות הטוטאלית על המפלגה הרפובליקנית. כל ההרהורים על כך שאולי אחרי עידן טראמפ תשוב ותקום, כעוף החול, המפלגה של לינקולן, טדי רוזוולט, אייזנהאואר – לא יקרה. ראינו, מדהים למדי, כיצד המחוקקים בקפיטול, נציגי מדינות אדומות, מתייצבים כולם לצד מנהיגם המנוצח, תוקפים את שופטי בית המשפט העליון (בהרכב השמרני־ימני ביותר בהיסטוריה המודרנית) ומדברים בגלוי על פרידה. על הקמת משהו, בואו נקרא לו קונפדרציה. הזוי, תאמרו, דיבורים של תסכול. נכון, אבל הם קיימים. ותסכימו שבשלב זה היינו אמורים לראות את ההנהגה הרפובליקנית מקבלת את דין הבוחר, מתייצבת למאבק הבא – וזה לא קורה. הם המשיכו ליפול על חרבו של טראמפ.

וטראמפ המנוצח, בפועל, נשאר המנהיג של המפלגה, עד להודעה חדשה. נלך לדימוי קולנועי אחר – בסוף סרטי אימה מגורש השד, הרוח, הדיבוק, מגוף הנערה, מהעיר המכושפת, מה לא, והתום והטוהר חוזרים. לא, הם לא. טראמפ לא הולך להיעלם אל השקיעה. הוא ימשיך למרר את חיי ביידן, לטעון באוזני מיליוני נאמניו שהבחירות זויפו, שהשלטון נגנב במרמה. ויש לו אמצעי תקשורת שיהדהדו כל אמירה, ללא פילטרים. יש מיליונים – אולי עשרות מיליונים – שיאמינו שהבחירות זויפו.

הצדק אצלנו בטאבו

וכאן אני מגיע לניצחון של טראמפ או, ליתר דיוק, להפסד הדמוקרטי.

אז כבר אמרנו: מספר הקולות לביידן הוא שיא היסטורי. יפה. אבל מי המועמד שקיבל את מספר הקולות השני בגובהו בהיסטוריה? ובכן, דונלד טראמפ.

הוא קיבל 6 מיליון יותר מצביעים מאשר ב־2016. זאת כאשר הוא עומד במתקפה של הממסד התקשורתי והפוליטי, כשהוא מעורב באינספור סקנדלים, כשטיפולו במגפת הקורונה שערורייתי, כשהוא שיקר יותר מ־20 אלף פעמים בארבע שנים, כשמעמדה הבינלאומי של ארה"ב פחת, כשהגירעון הוא הגדול בהיסטוריה; כשמצוקת המעמד הבינוני, שלא לדבר על העניים, רק גוברת, בעוד המיליארדרים האמריקאים הוסיפו להונם בשנה האחרונה – שנת הקורונה, כן? – יותר מטריליון דולר. 1,000 מיליארד דולר. בין השאר בחסות רפורמת המס של טראמפ. כשהקיטוב והשיסוי רק מתגברים. ועדיין – טראמפ קיבל יותר קולות, והרבה, מאשר בהתמודדותו הקודמת.

נוכח יחסי כוחות בלתי אפשריים מבחינתו ומבחינת הרפובליקנים, התגייסות כלכלית אדירה, שילוב כוחות של כל הדמוקרטים, הנחות היסוד היו שהשחורים ובמידה פחותה הלטינים בכיס הדמוקרטי, ושככל שיצביעו יותר כך הדמוקרטים ינצחו יותר; ושהעתיד, אולי אפילו ההווה, הוא דמוקרטי גם באזורים אדומים דרומיים. לא קרה.

אחרי הכל "אנחנו" – הליברלים, השמאל, פעילי הזכויות – כה צודקים. הסדר הטבעי. זוכרים את סרטו של וודי אלן 'כולם אומרים אני אוהב אותך'? משפחה ניו יורקית מהמעמד הגבוה, כלכלית ותרבותית. הבן רפובליקני, ירחם השם. ובסוף הסרט מתברר שהוא נרפא – זו הייתה רק מחלה, וכולם נרגעים. אז זו פרודיה – כנראה – אבל היא מבטאת משהו עמוק.

והמשהו העמוק הזה מוכר היטב גם מישראל, מהברקזיט, היה ידוע בבחירות הקודמות בארה"ב – רק שחשבו שהן היו החריג. הן לא. יש שתי אמריקות. ובאמריקה של טראמפ הוא ניצח. ועם כל היתרונות האדירים של קמפיין ביידן. ביידן ניצח בזכות יתרונות של שברירי אחוזים בג'ורג'יה, וויסקונסין, אריזונה. (טראמפ ניצח ב־2016 בזכות יתרון של 77,774 קולות בשלוש מדינות, למרות שקלינטון קיבלה 3 מיליון קולות יותר. הפעם ביידן ניצח בזכות יתרון של 43,560 קולות בשלוש מדינות – כלומר אם 0.03% מהמצביעים היו מצביעים הפוך, טראמפ היה הנשיא, למרות שעבור ביידן הצביעו 7 מיליון יותר.) נכון, אלה חוקי המשחק, זו השיטה הנותנת יתרון לרפובליקנים. ועדיין.

וחִשבו על כך שהדמוקרטים, הכל בעצם היו משוכנעים שהם יגדילו את כוחם בבית הנבחרים. שיהפכו בתי נבחרים במדינות. הרוב היו משוכנעים שהם יהפכו את הסנאט. לא קרה (נכון לעכשיו עוד יש סיכוי קטן להגיע לתיקו שם).

בין שתי האמריקות, אנחנו רואים בעיקר אחת. את הדמוקרטית. השנייה לא נראית – וכשכן, אז במְרעה, כך חשים תושביה. אנו מכירים שני מוקדים – ניו יורק והוליווד. הערים הגדולות הן השאיפה, הן המקום שבו מתרחשים הדברים, לשם באים השאפתנים והשאפתניות, המצליחים והמצליחות, בעלי התארים, היזמים, אנשי המקצועות החופשיים. הערכים של הערים הפכו הערכים האמריקאיים, האוניברסליים: הגנה על הסביבה, זכויות מיעוטים ומגדרים, הגנה על מהגרים, תקינות פוליטית.

גם לאמריקה האחרת יש ערכים – רק שהם מבוזים, מוקצים. והם חשים פגועים, נעלבים. הערכים האלה, ערכים של קהילה מגוננת, של אמונה באל, של פטריוטיזם פשוט, היו הם פעם הערכים האמריקאיים. לא עוד. היום הם לא מיושנים, אלא קרובים ללא לגיטימיים.

הם, ואורח חייהם, נרמסו: החנויות ברחוב הראשי של העיירה במישורים הגדולים נסגרו בגלל וולמארט. אלה ששרדו נסגרות בגלל קניות און ליין. הצעירים עוזבים לעיר לחפש משרות. הפערים בין העיירות והכפרים לבין הערים בכל תחום – מתוחלת חיים (ואגב, ארה"ב היא היחידה במערב שבה תוחלת החיים יורדת, עוד לפני הקורונה), התאבדויות, השכלה, תעסוקה, פערי שכר – בלתי נתפסים. כמה מאות קילומטרים ממגדליה הנוצצים של ניו יורק נמצא העולם השלישי, הרביעי. המכור לאופיואידים, החי על בולי מזון. החש שכל פעם שהם מופיעים בתרבות הפופולרית הם נלעגים, מבוזים. הילביליז, רדנקס, נישואי קרובים. יש אמנם גם מספיק סדרות וסרטים שבהם הגיבורה – וזו תמיד גיבורה – חוזרת מניו יורק לעיירה הקטנה שבה נולדה, כי האם חולה, היא קיבלה ירושה או מה שלא יהיה. בסוף הסרט/סדרה היא תישאר באלבמה, מונטנה, איידהו, עם החבר לשעבר הפנוי באורח פלא או מישהו אחר, כי שם החיים פשוטים, האנשים טבעיים יותר, כנים יותר מאשר בעיר.

אנו רואים בכל נתון את שתי המדינות. באחוז של אלה מבין הדמוקרטים שמאמינים לרופאים ולא לטראמפ, לעומת ההפך הרפובליקני. באחוז המאמינים בבחירות, במדע, באלוהים, בכל דבר. אנחנו רואים את רשתות השידור, את השדרים: שון האניטי ומארק לוין לא חיים באותה מדינה, באותו עולם או גלקסיה כמו רייצ'ל מדו, נניח.

אחד הנשיאים המשפיעים ביותר

ולא, גזענות אינה ההסבר, או כל ההסבר. נכון, יש בארה"ב שורשים גזעניים עמוקים. ויחסי הלבנים והשחורים נמצאים על סף פיצוץ מתמיד. אבל זה לא כל ההסבר. מה גם, שיותר שחורים הצביעו עבור טראמפ מאשר ב־2016. וגם יותר לטינים.

ההסבר למה שאני קורא לו "ניצחון טראמפ" הוא במספרים, הוא בתסכול. מתוך 3,243 מחוזות בארה"ב, ביידן ניצח רק ב־477 – שבהם רוב מוחלט של האוכלוסייה, וחשוב יותר: אלה מייצגים 70% מהתל"ג האמריקאי. ב־40 השנים האחרונות הכנסת מאית האחוז העליונה (0.01%) בארה"ב עלתה ביותר מפי חמישה. של מחצית האוכלוסייה התחתונה – ב־20%, בפועל היא ירדה. החלום האמריקאי שלהם הוא הונאה, הם חשים.

האם החקלאים באיווה, הפועלים בטקסס, חושבים שבן המיליונרים הנהנתן מניו יורק הוא הפתרון? הוא המייצג אותם? הוא נציג אמריקה השנייה, השלישית, העשירית? לא, או לא בהכרח. אבל הם חשים שקלינטון, אובמה – וגם משפחת בוש ומיט רומני לא. שהם מדברים גבוהה, אבל לא סופרים אותם. לא באמת. וטראמפ נתן להם קול. מרכז, מבטא את זעמם. את תסכולם.

על כן הם נאמנים לו, ויישארו נאמנים לו. ובגלל שהם היום בסיס המצביעים, ממסד המפלגה נותר נאמן לטראמפ – כל הדרך לאותן עתירות הזויות והחלטות שראינו, שפגעו באומה כולה וערערו את הדמוקרטיה והממשל. ובמובן העמוק הזה טראמפ ניצח במאבקו – את אובמה וערכיו הנעלים, את הממסד המפלגתי ה"מנותק". הוא ימשיך להשפיע דרך השופטים שמינה עוד דור, לפחות. השדים היו קיימים עוד קודם לכן – אבל הוא ידע להעיר אותם, לתת להם קול וכוח. הם לא הולכים להיעלם לשום מקום, וזה הוא ניצחונו של טראמפ, שבסופו של עניין הוא אחד הנשיאים המשפיעים במאה האחרונה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook