fbpx

עכשיו אנחנו כי ההוא הלך | מאת פרופ' גידי רהט

0

תהליך ממושך שראשיתו בבחירות האישיות, הפך את הפוליטיקה הישראלית ממפלגתית לאישית. פרופ' גידי רהט מעריך שסיום תפקידו של בנימין נתניהו לא יוביל לחזרה לימי המפלגות, ומקווה שדווקא הממשלה הנוכחית תחזיר לפחות את האיזונים והבלמים הדמוקרטיים

הפוליטיקה הדמוקרטית המודרנית היא מפלגתית, או לפחות כך חשבנו עד אשר חווינו את שובה של הפוליטיקה האישית. אמנם המלכים לא שבו לשלוט בדמוקרטיות המודרניות, אך ברוב רובן של הדמוקרטיות חלה ירידה במעמדן של המפלגות ובמיוחד בקשר שלהן לחברה, ובמקביל חלה עלייה של פוליטיקה אישית. היחלשות המפלגות יצרה ריק פוליטי שלתוכו נכנסו לא רק קבוצות בחברה האזרחית, התקשורת המסחרית ובתי המשפט, אלא גם הפוליטיקאים כיחידים. מדובר בתהליך המכונה "פרסונליזציה של הפוליטיקה", ועניינו התחזקות הפוליטיקאים כיחידים והיחלשות הפוליטיקה הקבוצתית, במיוחד המפלגות.

במישור המוסדי, הפוליטיקה האישית באה לידי ביטוי בישראל הן ברמה המקומית והן ברמה הלאומית (אך רק באופן זמני, בין השנים 1996–2001), כאשר הוחלפה השיטה הקואליציונית־מפלגתית בבחירה הישירה לראשות הממשלה. בפוליטיקה המקומית נדחקו הצידה המפלגות הלאומיות הלא־סקטוריאליות, וגם אם ברמה הלאומית בוטלה הבחירה הישירה לראשות הממשלה, דומה כי עד היום חשים את פגעי מורשתה הפרסונלית בפוליטיקה הישראלית.

גם במפלגות עצמן התחזקה הפוליטיקה האישית: אימוץ שיטות פריימריז הקצין את התחרות האישית וחיזק אותה על חשבון הדימוי והפעולה הקבוצתיים־מפלגתיים. אולם יותר מכל ניכרת הפרסונליזציה בעליית המפלגות האישיות, מפלגות שבהן מייסד המפלגה עומד בראשה, בוחר את מועמדיה וקובע את מדיניותה. ובקיצור, "המפלגה זה אני".

הפוליטיקה האישית ניכרת היטב בדרך שבה הפוליטיקאים מתקשרים עם הציבור: החל מכיתוב שמם הפרטי על פתק ההצבעה לצד שם המפלגה, ועד תעמולת הבחירות הממוקדת הרבה יותר במנהיגים ומעט מדי במפלגות. ואסור לשכוח את התקשורת המקוונת, שבה בולטת במיוחד הדומיננטיות של הפוליטיקאים לעומת מפלגותיהם. אמנם המפלגות משתדלות לייצר מסרים ותכנים, אבל הציבור הישראלי מצביע עם המקלדת ומעדיף לצרוך את מסרי הפוליטיקאים, במיוחד מנהיגי המפלגות, ולא את מה שמציעות המפלגות שמאחוריהם.

הלאה. האופן שבו התקשורת מציגה את הפוליטיקה השתנה מאוד. אם בעבר הוצגו הבחירות כתחרות בין מפלגות (הן עדיין כאלו מבחינה חוקתית), הרי שכיום הן מוצגות כהתמודדות בין יחידים. אם כותרות העיתונים עסקו בעבר בתחרות בין המערך/עבודה לבין הליכוד, הרי שעברנו ב־15 השנים האחרונות לתחרות בין דמויות מתחלפות לבין דמות קבועה (נתניהו).

איום על הדמוקרטיה

השינוי אינו מתבטא רק במוסדות ובתקשורת, אלא גם בהתנהגות של הפוליטיקאים עצמם. מעבר לרושם הכללי שאכן זה כך, שניתן אולי לייחסו לתיווך התקשורת, ישנן גם ראיות מוצקות שזהו המצב. כך למשל, אם בכל העשור הראשון לקיומה של מדינת ישראל הוגשו פחות מ־40 הצעות חוק פרטיות, הרי שכיום מדובר בלמעלה מ־1,000 בכל שנה. גם נאומי ראשי הממשלה עוסקים כיום יותר ב"אני" ופחות ב"אנחנו", ועוד פחות מכך במפלגה.

הציבור מזהה את ההתפתחויות הללו ומגיב להן. משקלו של השיקול האישי בהצבעה (במיוחד הערכת המנהיג) עולה עם הזמן ביחס למשקל הזהות המפלגתית. כאשר שאלו את האזרחים בישראל בשנים 2019–2021 על מה היו הבחירות האחרונות, רוב הולך וגדל בכל בחירות גרס כי עניינן בהמשך או אי־המשך כהונתו של נתניהו ולא בנושא מדיניות זה או אחר.

תהליך הפיכתה של הפוליטיקה למפלגתית פחות ולאישית יותר, מה שמכונה פרסונליזציה פוליטית, מתחולל בעשורים האחרונים ברוב רובן של הדמוקרטיות. אולם בעוד שברובן זיהה המחקר האקדמי תהליך מתון, הרי ששתי דמוקרטיות בלטו במיוחד מתוך קבוצת הדמוקרטיות הפרלמנטריות: איטליה וישראל.

מתוך התפתחויות אלו נגזרות שתי שאלות. ראשית, האם הפרסונליזציה של הפוליטיקה היא קללה, או אולי דווקא ברכה לפוליטיקה הדמוקרטית? אמנם קיימת מחלוקת בין החוקרים, אולם רובם נוטים לחשוב שמדובר בהתפתחות בעייתית ואפילו כזו המאיימת על הדמוקרטיה. האיום על הדמוקרטיה בא לידי ביטוי במעבר מסמכות מסורתית – זו שהעניקה לאישים ושושלות גושפנקה לשלוט – לסמכות חוקית־רציונלית, שקבעה כי כללי המשחק הדמוקרטי הם שיקבעו מי ישלוט. הפרסונליזציה, כך נראה, מחלישה את הסמכות החוקית. אמנם אנו לא חוזרים לסמכות מסורתית, אולם סוג הסמכות העולה, הסמכות הכריזמטית, מפחיד לא פחות ואולי אף יותר.

הטיעון השני מתייחס לבעייתיות בפוליטיקה האישית. כאן מדובר באיום על הדמוקרטיה הליברלית המבוססת על איזונים ובלמים. איום זה אף מוצג במפורש על ידי מנהיגים פופוליסטיים. המנהיג העומד בראש הרשות המבצעת מנסה בשם היותו "מייצג העם" להחליש את הרשויות האחרות – התקשורת, המפלגות, מערכת האכיפה והמשפט, המומחים ובעצם כל מי שקורא תיגר עליו או על תפיסותיו.

דמוקרטיה ליברלית אינה מבוססת על "רצון העם", אלא מכירה ברצונות של יחידים שלעיתים ניתן לחברם לידי מדיניות שנתמכת בידי רוב (שהוא לא בהכרח צודק, אלא הוא פשוט רוב) ולעיתים רחוקות מאוד לידי קונצנזוס. ככזו היא מעדיפה ביזור של עוצמה ולא דיקטטורה של הרוב.

מי שישתית את הדמוקרטיה שלו על סמכות כריזמטית, מי שיחליש את מבנה האיזונים והבלמים שלו לטובת חיזוק יכולת המנהיג "לבטא" או "לממש" את רצון העם, ימצא עצמו במוקדם או במאוחר ללא דמוקרטיה.

העצמת היחידים

אז מה בכל זאת אפשר לעשות? בחברה שמקדשת את האינדיווידואליזם לא ניתן לחזור לעבר המפלגתי. המפתח ליצירה מחדש של איזון, שיבטיח את יציבות הדמוקרטיה הליברלית, טמון בהעצמת היחידים (ולא היחיד!) ובאמצעותם חיזוק המפלגות.

משקל הנגד לכוחו של המנהיג היחיד בעידן הפרסונליזציה הוא כוחם של היחידים. החל מהאזרח הפשוט המגבש לו עמדות עצמאיות ואף מבטא אותן בדרכים שונות, וכלה בפוליטיקאים, מיושבי הספסלים האחוריים (שחולמים על מקום בקדמת הבמה) ועד לנושאים את עיניהם לראשות הממשלה.

כל אלו מהווים את משקל הנגד לכוחו של יחיד אחד. כל אלו צריכים לבוא לידי ביטוי הולם יותר במסגרת מפלגות דמוקרטיות, במסגרת שיטת בחירות לכנסת שתשלב את המרכיב האישי עם זה המפלגתי, במסגרת כללי מימון מפלגות שיעודדו את המפלגות לאסוף תרומות קטנות מהמון אזרחים (על ידי מתן "מאצ'ינג") ועוד דרכים (ראו מחקרי המכון הישראלי לדמוקרטיה בדבר חיזוק המפלגות מאת עופר קניג, גדעון רהט ואסף שפירא). זאת ועוד, אזרחים ופוליטיקאים מן השורה אשר יועצמו, יגלו את מה שגילו בני אדם משחר ההיסטוריה: חבירה לקבוצות מגדילה את הסיכוי לקדם רעיונות ואינטרסים משותפים.

ואולי בכל זאת כמה מילים על האור שבקצה המנהרה. יכול להיות שהוא מבצבץ, יכול להיות שזהו אור יום ולא האור של הקטר הדוהר ממול. דווקא ממשלת החילופים שנולדה בחטא ודווקא הקואליציה הנוכחית שמורכבת מהמון מפלגות קטנות (לא מעט מהן מפלגות אישיות שאין בהן שום הליך דמוקרטי) עשויות לבשר שינוי כיוון. ממשלת החילופים, בלידתה וגם בחלק ניכר ממהותה, היא הֶסדר בין שני מנהיגים.

לא רק שמדובר בשניים ולא רק באחד, אלא שכל אחד מגיע עם קבוצה שיש לה כוח שווה כלפי הקבוצה השנייה ויש לה זכות וטו כלפיה. אל מול הסכנה של ריכוז עוצמה וריכוז סמכות ביחיד, נוסד מנגנון שפועל כדי להגביל אותה. לזה נוסיף את ריבוי המפלגות בקואליציה וריבוי מנהיגי (ומנהיגת) המפלגות, שאף הם מבטאים פיזור עוצמה ויש להם יכולת להפעיל וטו הדדי.

לכל זה נוסיף את החוק הנורווגי המתרחב, שאף אולי נולד בחטא הרצון לרצות פוליטיקאים, אך הוא מצליח להזריק לתוך המערכת פוליטיקאים שכל תפקידם ותפקודם הוא בכנסת ולא בממשלה, עובדה שעשויה לתרום להעצמת תפקודה של הכנסת. כעת נותר רק לקוות שכל המרכיבים יתלכדו לכיוון הרצוי.

*פרופ' רהט הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook