"עם ישראל, בשביל מה אתה חי?" שאל א"ב יהושע, והוסיף: "לא ההישרדות היא מעלה, אלא כיצד היא נעשית, מה תוכנה, מה ערכיה ובעיקר מה מחירה". למפלגות הפועלים החלוציות היה בשאלות אלה סיפור יהודי גדול. לשמאל הישראלי של המאה ה־21 אין כיום סיפור משכנע.
יונתן שם־אור במאמרו "חמורים מחפשים משיח" ('ליברל' האחרון) הציע אבחון לטעויות העבר ולשגיאות ההווה והעתיד של השמאל. "הציונות נוסדה בידי חילונים", קבע. מכאן המליץ על התיקון: "מי שרוצה להוביל את השמאל, מוכרח לצאת גם נגד הדת, גם נגד הדתיים". הימין הישראלי תלוי, לטענתו, בדתיים, באמונתם ש"הארץ שייכת ליהודים כי ככה כתוב בתורה". אלא שהיה זה לא אחר מבן־גוריון שהצהיר בפני ועדת פיל הבריטית ב־1937: "התנ"ך הוא המנדט שלנו… זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט הבריטי באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה".
הדרך החילונית־ליברלית הנאבקת בעשורים האחרונים על מעמדה במרחב הציבורי, מבקשת לשכנע כי הציונות ביסודה הייתה חילונית. נכון שבאמות המידה של בני ברק, בן־גוריון וברל כצנלסון הם חילונים גמורים. אולם עיון עומק בכתביהם מעלה מבט נוסף: יותר משהמהפכה הציונית ביטאה מעבר מהתנהלות בדפוסי היגיון דתי להתנהלות בדפוסי היגיון חילוני, היא ביטאה שינוי במסגרת ההתייחסות המכוננת את המעשה הדתי. בכתביו ובנאומיו השתמש בן־גוריון במודע במושגים יהודיים, טעוני תוכן דתי. בדיון במועצת ההסתדרות ב־1937 קבע לדוגמה: "הגדרת 'המטרה הסופית' של הציונות אינה אלא הגאולה המלאה והשלמה של העם היהודי בארצו. קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית". וכך גם במגילת העצמאות: "אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". ראוי להכיר בהבדל המהותי בין שאיפה לכינון לא יותר ממדינת חוק אזרחית, ש"כיף לחיות בה", לבין שאיפת הגאולה הנצחית.
תפילת "תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו" היא כמובן טקסט דתי. נאום פוליטי, גם אם שזורות בו המילים "קיבוץ גלויות" ו"גאולה", נחשב על פי הקשרו, למשהו אחר, שכביכול אינו דתי. זו ההפרדה שהגישה המודרנית הטיפה לה, בין הדתי לפוליטי, בין הדתי ללאומי. הציונות שהשיבה את היהודים לעשייה לאומית פוליטית מוצגת כך כמעשה חילוני. אלא שבניגוד להוגים חילונים הרואים תקלה בהגדרת הזהות היהודית באורח שאינו מפריד בין הדתי ללאומי, בן־גוריון אחז בחיבור הייחודי בין הממדים: "הדת היהודית היא דת לאומית, ובה נספגו כל התכנים ההיסטוריים של עם ישראל מאז היותו ועד היום, ולא קל להפריד בין הצד הלאומי ובין הצד הדתי".
בסיפור השורשים שאני מציע, לא תפנית חילונית חוללה את המעשה הציוני של מפלגות הפועלים, אלא תפנית בהבנת חובתו המעשית של יהודי למאמץ לגאולת עם ישראל. אניטה שפירא, במאמרה "המוטיבים הדתיים של תנועת העבודה", היטיבה לתאר עד כמה בראשית ימי ההתיישבות הונע החזון הציוני על ידי השראה דתית.
למול ההתנגדות החרדית לציונות, טרח בן־גוריון להדגיש כי לא זו בלבד שאינו פונה עורף למורשת הדורות היהודית, אלא ממש להפך – פניו אל חיבור מחודש למורשת היהדות של "רבי עקיבא, המכבים, עזרא ונחמיה, יהושע בן נון, משה רבנו" (מועצת מפא"י, מרס 1941). התכחשות לחיבור הזה היא הסיבה העיקרית לאובדן דרכו של השמאל להנהגה הלאומית.
–
- חמורים מחפשים משיח // רשימה מאת יונתן שם־אור
- ההבדל בין דינה זילבר לרוני נומה // טור של גרשון הכהן
- רק הפילוג יכול: כך מביאה השנאה את הדמוקרטיה לכדי גסיסה // רשימה מאת יונתן שם-אור