fbpx

חמורים מחפשים משיח // רשימה מאת יונתן שם־אור

טעויות העבר ושגיאות העתיד של השמאל הישראלי

0

עפר שלח הוא מקרה בוחן מעולה. אם נבין את המהלך של שלח, אולי נתפוס סוף־סוף את אופי החמור של מחנה המרכז־שמאל, שכבר שנות דור מחפש משיח שירכב עליו, מוצא מישהו, ואחרי דהירה קלה עושה כמיטב יכולתו כדי לנער ולהפיל אותו מהגב. הוא מסובב את ראש החמור שלו אל הרוכב בנעירה תוהה: וואלה? אתה המשיח? אתה? אני כבר יותר טוב. ואז הוא מנסה לרכוב על עצמו, נכשל, ומחפש רוכב חדש.

שלח הוא אדם אינטליגנטי. אבל כשהחליט שהוא יכול לנצח את יאיר לפיד בתוך יש עתיד, או לחלופין להוביל את הגוש הפוליטי שלו בראש מסגרת חדשה, הוא הפגין תפיסת מציאות כמו זו של ילדי גן חווה. דן יהיה כבאי, דוד מדען חלל, אלין רופאה, ואני, עפר, אנצח גם את יאיר וגם את ביבי ויהיה רוס ממסלה.

הוא כנראה אינו מאמין בזה. אבל אם כן, איזה תהליך עבר העיתונאי והפרשן לשעבר בכמה שנות פוליטיקה, שעיוות לו ככה את החשיבה? באיזה עולם הפוך הם מסתובבים שם, באוויר הממוחזר של מסדרונות משכן הכנסת נטול החלונות בגבעת רם? מה יש באוכל התפל שנותנים להם במזנון האולטרה־כשר? עוד לפני שהכריז באופן רשמי, שלח נדד במשך שנה בין האולפנים ופיזר רמזי חיוכים. המראיינים, חברי עבר שנשארו לעבוד בתקשורת, מחמיאים לו. נהנים מהתשובות הישירות, מהכנות, מהעומק. כשהם שאלו אותו על העתיד האישי שלו, הוא אמר נראה. לא עכשיו. זה לא על הפרק. הוא לא שלל. הוא לא אמר: יצאתם מדעתכם?

איכשהו, הוא באמת שכנע את עצמו כי היכולת שלו במגנוט בוחרים עולה על זו של לפיד. שיש לו מצרף תכונות אופי, שכל וכריזמה שיקסמו ליותר ממיליון אנשים. בראש שלו, יש עתיד נבנתה בידי שניים. זה כמו סטארט־אפ בעיניו, והוא co-founder בעל כמות מניות זהה. לדעתו הוא החכם ויאיר היפיוף. הפער התקהה בעיניו של שלח. יאיר התבגר, ואור החוכמה שקורן ממנו, להערכתו, טיפס מעלה־מעלה עד שהפך לעיגול של אור המרחף לו מעל הגולגולת. אני, אמר שלח לעצמו מול המראה, מתבונן בהילה המדומיינת שיצר, אני המלאך המושיע. אני המשיח.

זה חכם? זה מישהו שירד מהפסים. עפר שלח, לבד, לא שווה את מינימום ארבעת המנדטים. לו היו נערכות בחירות ביש עתיד, הוא היה מתבזה בתבוסה מוחצת. לא משנה מה אומרים לו חברים בשיחות מסדרון או על מה מקוננים פעילים בסניף ראשון לציון. אולי זה לא הוגן, אבל אלה החיים. מול יאיר הוא אפס אלקטורלי. גם בתוך המפלגה, בטח מחוצה לה. פעם היה פרשן פוליטי לא רע. פעם הצליח, פה ושם, להביט נכון על המציאות מבחוץ. שמונה שנים עברו מאז. שמונה שנות נשימת אוויר פסגות סודיות בוועדת החוץ והביטחון. החלום שלו, זה שסיפר לכולם מאז ועד כה, היה להיות שר הביטחון בממשלה של לפיד. הוא גם הכין תוכניות מפורטות לשיקום הצבא והמערכת. הוא כבר יעשה את זה נכון, אתם עוד תראו. הקריסה של כחול לבן שינתה לו את האזימוט ועוררה בו תיאבון. יאיר, הוא טוען, לא יכול לפרוץ את תקרת הזכוכית. החרדים לעולם לא ילכו איתו. אבל איתי, עם שלח, זה יעבוד. אלה חשבונות הזויים של מישהו שחדל לראות את המציאות. הוא חלה בחיידק שתוקף את השמאל כבר מאה שנה. מה פתאום האידיוט הזה מוביל אותי. אם הוא יכול, אז אני גם.

שלח ולפיד בימים טובים יותר צילום אוליבייה פיטוסי, ׳הארץ׳

שלח ולפיד בימים טובים יותר // צילום: אוליבייה פיטוסי, ׳הארץ׳

לדעת לסגת

הרעיון הגדול שמסתובב עכשיו באזורי המרכז והשמאל, אומר שהדרך לנצח היא באמצעות איחוד של כל הכוחות. מפלגה אחת גדולה שתייצר מסה, תסחף, ומעצם גודלה תאיין את הליכוד ושאר מפלגות הימין. וחוץ מזה, הם אומרים, עכשיו זאת ההזדמנות הגדולה. הימין הלא חרדי מפוצל לארבעה ראשי חץ. הליכוד, תקווה חדשה, ימינה, ישראל ביתנו. אף אחת מאלה, לפי הסקרים, לא תקבל יותר מ־30 מנדטים. כולן יהיו מפלגות בינוניות־גדולות או בינוניות־קטנות. יחד יש להן כ־70–80 מנדטים.

ועכשיו, מגיעים אל מחוזות הפנטזיה, אל שלב ההתענגות על חלומות העתיד הוורוד. הפייסבוק מתמלא באלפי נותני עצות ומחשבי חישובים. הנה התוכנית שמדבררים בהתלהבות אלדד יניב וסתיו שפיר למשל. נתאחד. כולנו. כל המחנה. מפלגה אחת. נעשה מין פריימריז פתוחים בין המובילים, כבר נמצא את הדרך, אנחנו אומת הסטארט־אפ. ומי שיקבל הכי הרבה קולות, ימונה למוביל הראשי. כמו בפריימריז בארה"ב, אצל הדמוקרטים והרפובליקנים. אז כן, שכולם יקפצו לזירה. אלה שכבר בפנים, ואלה שיושבים על הגדרות. חולדאי ואיזנקוט, אהוד ברק וציפי לבני. כולם־כולם.

ואז, מחשבים החולמים את קיצו של הימין לאחור, כאשר נהיה מפלגה של יותר מ־40 מנדטים, ניקח אלינו אולי את ליברמן, אולי את בנט, נצרף את אגודת ישראל, והנה – יש ממשלה לישראל. את המשותפת לא נכניס, אבל אולי נשתמש בקולות שלהם כדי להקים אותה. מה רע?

הכל, פחות או יותר. זה לא עבד בעבר, למה להניח שמחר זה פתאום יתקתק. כאשר משהו לא פועל, אוהבים לומר שזה עובד בתיאוריה, אבל למציאות רעיונות משלה. זו שגיאה. זה לא עובד כי התיאוריה פגומה. ותיאוריית מחנה המרכז־שמאל כל כך חלולה, כל כך רעועה, כל כך פחדנית, עד שכל מה שיש לה אלה סיסמאות הקרב "רק לא ביבי" ו"לא נשב תחת ראש ממשלה עם כתבי אישום".

השמאל הפרקטי. חגיגות כ ט בנובמבר בתל אביב צילום הנס פין, לע״מ

השמאל הפרקטי. חגיגות כ"ט בנובמבר בתל אביב // צילום:בן  הנס פין, לע״מ

בשיחות סגורות יגידו לך רבים ממפריחי הסיסמאות כי לא צריך לומר הכל. לא עכשיו. לא לפני בחירות. כוונות העומק מצויות במצע, עמודים 97, סעיפים ג' 5 וז' 19. מכירים בצורך להקים מדינה פלסטינית על בסיס גבולות 67' תוך חילופי שטחים. עזוב, הם אומרים לך, הפלסטינים לא על השולחן עכשיו. ממילא רוב העם לא יכול לשמוע את השם שלהם, ואולי כאן הימין קצת צדק, תראו את כל הסכמי השלום האלה שביבי עשה, בלי שהצטרכנו לוותר על מילימטר. צריך להתאחד, אומרים המתלהבים, כל ה־40 האלה. הגודל כן קובע.

בצבא לומדים לבצע נסיגות. לפעמים יש בהן צורך. גם לסגת צריך לדעת. לא בבהלה. באחריות, בסדר, בדירוג, תוך חיפוי על הנסוגים. מטרת הנסיגה היא שימור הכוח שנמצא במצב נחות, התחברות עם כוחות נוספים מאחור והתארגנות מהירה למתקפת נגד. זה השלב הכי חשוב בנסיגה. אבל אם מתקפת הנגד לעולם לא באה, וכל מה שרואים זו נסיגה אינסופית מפני כוחות הימין, הרעיונות וצבא המצביעים שלו, שום חילופי מפקדים בכוח הנסוג לא ישנו את התוצאה של המערכה.

הנסוג הוא לא תמיד פחדן. לא תמיד, אבל לעיתים זה המצב. והשמאל הנסוג רועד מפחד כבר הרבה שנים. לכן הוא נכשל. פעם אחר פעם.

חולדאי וניסנקורן בהכרזה על מפלגת 'הישראלים' צילום - נס הפקות

חולדאי וניסנקורן בהכרזה על מפלגת 'הישראלים' // צילום: נס הפקות

דילמות בדמוגרפיה

כאשר מחלה תוקפת מישהו מוכר, כולם מבחינים בשינוי. אבל כאשר היא קיימת כל הזמן זה נראה רגיל, נורמלי, אף אחד כבר לא שם לב. אם רוצים להתחיל בריפוי, מוכרחים לחזור אל "חולה אפס", אל אירוע ההדבקה הראשון, גם אם התרחש לפני דורות.

הסיפור מתחיל עם התנועה הציונית. הרעיון היה מהפכני. יהודי אירופה עוזבים את היבשת שבמשך דורות הרגה, רדפה, השפילה ודיכאה כל כך הרבה מהם, ומקימים מדינה בארץ ישראל. כדי שהמהלך הזה בכלל יתחיל, היהודים היו חייבים להתחבר אל הנאורות. להשתחרר מהדת, מציפייה אינסופית למשיח שיגיע ויפתור לכולם את הבעיות. הציונות נוסדה בידי יהודים חילונים. בלשון ימינו – יוצאים בשאלה. הם הכירו את הדת, גדלו בתוכה, וברחו ממנה. בעניין זה לא היה שום הבדל בין ימין ושמאל, בין בן־גוריון הסוציאליסט ובין ז'בוטינסקי ההדוניסט אוהב היין, החיים והעלמות היפות.

הרעיון נוצר באירופה. המפגש הראשון עם הארץ היה ביפו. עיר בת 5,000 שנה, שמיושבת כבר 1,500 שנה בידי ערבים. זה מה שהעולים ראו. זה גם מה שהרצל ראה כאשר נחת ביפו, וברח בלילה מהלכלוך האוריינטלי שלה ושל תושביה כדי ללון בספינה שלו. הארץ הייתה מוזנחת, ענייה, מלאה ביצות, אבל בפירוש לא ריקה. היו כאן תושבים מקומיים. בשלב ההוא הם זיהו את עצמם כערבים, המשויכים לחמולות. הם היו נתינים צייתנים של הסולטן העות'מאני. הציונים שהגיעו הנה לא היו קולוניאליסטים, הם לא היו שליחי האימפריות, לא העות'מאנית ששלטה כאן בימי העלייה השנייה, ולא הבריטית שהחליפה אותה. אבל אין בכלל ספק שהתפיסה הכללית שלהם הייתה כי האירופאים המשכילים, עם התרבות והטכנולוגיה, יכולים להתיישב בכל מקום בתבל שהוגדר בעיניהם "נחשל". או אז להכריז עליו בעלות, ולטעון כי הם מביאים קדמה ושפע לילידים. המונח הזה, יליד, בן המקום, היה סימון למישהו נחות בכל מושבות האימפריות האירופיות.

אט־אט התחוורה התמונה. יש כאן לא מעט ערבים. הרבה יותר מהיהודים שירדו מהאוניות. איש לא העלה בדעתו לגרש מכאן את התושבים המקומיים. הפתרון הציוני היה פשוט. בארץ ישראל הגדולה, על שתי גדות הירדן, חיים מיליון ערבים. באירופה חיים 10 מיליון יהודים. הם עוברים לחיות כאן, בארץ שלנו, והופ, הקסם פועל, הערבים הופכים למיעוט קטן ונחמד. זה היה חלום הימין שהגה ז'בוטינסקי, ואף שורר עליו: כאן ישכון לו לבטח בן ערב, בן נצרת, ובני.

הסוציאליסטים, שגם הבינו את המהלך הדמוגרפי, היו כדרכם הרבה פחות נמלצים ודרמטיים. הם כתבו שירים על העבודה, על החקלאות, על הבניין, על כל הדברים הפרוזאיים שבלעדיהם אין כלום, ובהיעדרם חלומות הופכים לסיוטים ולמפחי נפש. הם היו מעשיים. קנו דונם ועוד דונם מבעלי הקרקעות שישבו בלבנון ובטורקיה, והתחילו ליישב את הארץ הכי רחוק והכי נידח שאפשר. כמו שאומרת רחל רבין ממנרה, אחותו של יצחק: אם תביטו מלמעלה, תדליקו את כל האורות של היישובים, ותכבו את הקיבוצים, תראו איזה ארץ קטנה נותרת לנו בלעדיהם. היא צודקת. הקיבוצים קבעו את הגבול. בלי ניר דוד עם האסי הזורם שלה, לא הייתה לנו בית שאן.

בתנועות העבודה שאפו לחיים מוסריים. גם בפוליטיקה. נישול אוכלוסייה מקומית והחלפתה בחדשה שמגיעה מאירופה, וטוענת בעברית שבורה עם מבטא זר כי כאן זה הבית שלה, תמיד היוו בעיה מסוימת. גם אז, בימי טרום המדינה, היה שמאל קיצוני. קראו לו ברית שלום. התנועה הזו דגלה בשוויוניות מוחלטת עם בני המקום. גם לאומית. אנשי המוסר מהצד הימני המציאו את התנועה הכנענית. אנחנו בכלל לא יהודים, הם אמרו, אנחנו אומה חדשה שנוצרה מהאדמות האלה. אליק אולי נולד מהים, אבל יונתן רטוש, אבי התנועה הכנענית, נולד דווקא בוורשה. האח המייסד, המתרגם את זה יפה אהרן אמיר, זה עם השפם המכובד וה־ח' וה־ע', הגיע מליטא. אבל בני הארץ שכבר נולדו כאן ולא ידעו לדבר בשפות הגולה של הוריהם, אימצו את מנהגי הילידים. את המדורות עם הקפה, את הרכיבה, את הכאפייה, את הקללות ואת מילות החיבה.

בן־גוריון בשדה בוקר צילום פריץ כהן, לע״מ

בן־גוריון בשדה בוקר // צילום: פריץ כהן, לע״מ

משטר הרצח הנאצי חיסל לא רק את יהדות אירופה, אלא גם את הרעיון הציוני הישן. במלחמה הנוראה ההיא חוסל הרזרבואר שיכול להפוך את הרוב הערבי למיעוט. מלחמת העצמאות כבר תפסה את האוכלוסיות במצב שוויוני. כ־700 אלף לכל אחת מהן בארץ ישראל. למזלו של היישוב הציוני, השמאל היה אז בעמדת השליטה. בגללו יש כאן בכלל מדינה. לא רק התיישבות. גם ההחלטות בצומתי ההכרעה הקריטיים. הימין התנגד להכרזת המדינה, מפני שבעיניו זו הייתה מדינונת, והבית"רים של בגין רוצים את הארץ כולה. שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן. השמאל הציל בלילה ההוא של ד' באייר את המפעל הציוני כולו. וליתר דיוק – דוד בן־גוריון, שלא הרפה ודיבר ודיבר ודיבר במשך שעות, עד ששכנע והשיג את הרוב בהנהלת היישוב להכרזת העצמאות למחרת. בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית – אנו מכריזים בזאת.

בימין נשארו בבית כאשר המונים רקדו ברחובות. הרגע ההוא שבו הימין הישראלי נתפס לחלום שכבר לא ניתן להגשים, עיצב אותו עד ימינו אלה. ז'בוטינסקי, שהורה לתומכיו לא לוותר על שני חלקי הארץ, כתב את השיר הזה בשנת 1930, כאשר כל יהודי אירופה נשמו אוויר, לא ציקלון. ובכל זאת, מפת ארץ ישראל השלמה עם שבועת הבית"רים על שתי גדות הירדן היו על סמל תנועת החרות. הם לא הבחינו, הם לא השלימו עם העובדה כי חשבון הרוב הדמוגרפי היהודי, שהיה צריך לצמוח כאן מעליית אירופה, כבר לא יכול להיווצר. הם המשיכו לחיות בתוך חלום התקומה הגדול שאורי צבי גרינברג הזה בשבילם. נלחמים על כל חלקיק שהיה להם בהיסטוריית המרד ומלחמת העצמאות, ששלטון מפא"י ניסה להשכיח או לעוות (מי כבש את יפו, הא?), ונעלבו בדפי היומון הקטן 'חרות' על מצבם בארץ של המפא"יניקים, שלא נותנים להם דריסת רגל בשום מקום.

קו השבר של 67'

טיפשות ערביי המקום והאזור וחמדנותם – הם האמינו כי יצליחו לחסל בקלות את היישוב היהודי ולרשת את עריו ויישוביו – הדחיקו את רגשות האשם שבצבצו פה ושם אחרי מלחמת העצמאות. מקרי הרצח שבוצעו במקומות שהערבים כבשו הדגימו זאת היטב. ובכל זאת, אנחנו זה אנחנו והם זה הם. ס' יזהר כתב על גירוש. נתן אלתרמן פרסם טור על הנער כפיר שמשך במקלע – וניסה, וכך תועד פשע המלחמה הראשון. פה ושם דיברו על גירוש ערביי לוד ורמלה שהועמסו על משאיות. גם בצפון הארץ, בגליל, קרו אירועים כאלה. אבל כאן זה נעצר. אפילו קיבוצי השומר הצעיר של מפ"ם, שהתחפרו במוסריות אין־קץ, כזו שמתחילה בחדרי השינה של הנוער ונמתחת עד הסכסוך, לא ממש יצאו מעורם. די להפך, למעשה, הם מעולם לא בחלו בהשתלטות על אזורים ערביים כדי לחרוש ולזרוע עוד שדה ישראלי. גירושי מלחמת העצמאות הוגדרו כמדיניות מקומית של מפקדים בשטח. כן, אמרו, היו דברים מקומיים לא בסדר. אבל המון ערבים נשארו, עובדה. אלה שנותרו, אם היו במקרה בכפר אחר, הוכרזו כנוכחים־נפקדים והבית שלהם עבר למדינה. למה? ככה. מי שנשאר קיבל אזרחות, אבל לא את הרכוש שעזב. רובם חיו תחת ממשל צבאי, שהורה להם איך ולמי להצביע (מפא"י ומפלגות לוויין שהקימה). אלה שניסו לחזור מעבר לגבול לבית שברחו ממנו הוכרזו כ"מסתננים". הקימו נגדם יחידת חיסול מיוחדת, ה־101, שתוציא להם את החשק, בפיקוד של רס"ן אריאל שרון.

ב־20 השנים הראשונות הכל התפתח יפה. המדינה צמחה. הנושא הדמוגרפי המשיך להעסיק מאוד את מנהיגי המדינה, שהביאו לכאן כל יהודי שהצליחו לפתות. מצפון אפריקה, ממחנות העקורים באירופה, מבגדד, ממצרים, מתימן, מסוריה. בן־גוריון הציע פרס של 100 לירות לכל ילד עשירי שאישה יהודייה יולדת. הנגב הריק כמעט מערבים, חבל ארץ שלא מעורר רגשות אשמה, היה היעד האולטימטיבי של ההתיישבות, וגם את הגליל, עם האוכלוסייה הערבית המפותחת, צריך לייהד.

ואז, מלחמת ששת הימים התפוצצה עלינו כמו חייזר והולידה את השטחים. ראי רחל, ראי. חזרנו אלייך שנית. הר הבית בידינו. סע בן צור, סע. עוד יש תותחים על ההר ילדתי, אבל הם מאיימים על דמשק. גוש אמונים. ארץ ישראל השלמה, עם נעמי שמר ואלתרמן, שלא פרסם את שיר השטן שכתב, וחיכה ליציאה מגניזת העיזבון. אז אמר השטן: הנצור הזה איך אוכל לו?/ איתו האומץ וכישרון המעשה/ וכלי מלחמה ותושייה עצה לו/ ואמר: לא אטול את כוחו/ ולא רסן אשים ומתג/ ולא מורך אביא בתוכו/ ולא ידיו ארפה כמקדם/ רק זאת אעשה: אכהה מוחו/ ושכח שאיתו הצדק.

יישובים קמו. התנחלויות. הרחבות. ערים. אוניברסיטה. ירושלים מתנפחת כמו הצפרדע של קרילוב, עם שכונות יהודיות חדשות וכפרים ערביים, והיא עוד לא מפסיקה להתפוצץ עלינו. אינתיפאדה ראשונה. שנייה. פיגועים. פאודה. מג"ב. מחסומים. חטיבת כפיר. שב"כ.

מתנחלי גוש אמונים חוגגים, 1975 צילום משה מילנר, לע״מ

מתנחלי גוש אמונים חוגגים, 1975 // צילום: משה מילנר, לע״מ

עד רצח רבין, דגל השמאל היה הפסקת הכיבוש ויציאה מהשטחים. הסכם אוסלו השקיט את ייסורי המצפון. אולי עוולנו קצת לערבים עם הציונות שלנו, אבל זה בקטנה. עכשיו נצא מהשטחים, הם יקימו מדינה, והכל יסתדר. המהלך חוסל מימין בשלושה כדורי אקדח, ובחיזוק תיאוריית הצדק היהודי, זו שאלתרמן מארץ ישראל השלמה לא פרסם. למה, תמה הימין שוב ושוב ומיטיב את הכיפה על הראש, למה מותר לכבוש את יפו ואת צפת, אבל את שכם וחברון לא.

השאלה הזאת רק נראית טובה. יש לה שתי תשובות, ארוכה וקצרה. הארוכה נמצאת בספרים, בהיסטוריה המודרנית של האומות, בהחלטות הגופים הבינלאומיים. אבל למה לטרוח. צריך לפטור את השואל הווכחן בארבע מילים. תפסיק לבלבל את המוח. אבל השמאל ממאן להתייחס לזה כבר שני עשורים, שבהם הוא מתמעט ומתאדה כמו שלולית בקיץ של סיני. רגשי האשם – שנולדו בתנועות הליברליות של ארה"ב בסוף המילניום – הצליחו לחלחל. כוח ההתנגדות יורד. מתחילים לאמץ את תפיסת הימין. אנשי הימין לא רואים את עצמם כלא מוסריים או לא הגונים. להפך. במישור המדיני הם נתפסים בעיני עצמם כמפוכחים, למרות שההיסטוריה מוכיחה שהימין טעה לכל אורך הדרך של המפעל הציוני. הסכמי השלום של ביבי תומחרו גבוה יותר ממה ששילם בגין לסאדאת או רבין לחוסיין. בגין באמת החזיר את כל סיני, אבל בנה ובנה בגדה כמו מטורף. ביבי, מול שלום עם אימפריית המין דובאי, התחייב לעצור את כל תוכניות הסיפוח ולאפשר נשק מתקדם ממזרח לנו. הגדה מוקפאת, עד שהפלסטינים יפשירו אותה לעצמם.

בימין, שלא נטל כמעט חלק ביישוב הארץ ואילוף אדמתה בשנים שקדמו להקמת המדינה, משוכנעים כי לפעולות האלה לא הייתה שום משמעות. אלה שהובאו לארץ אחרי קום המדינה בכלל רואים את מפעל ההתיישבות כשוד אדמות. לא את הערבים שדדו המקימים, אלא את המשרתים שהביאו לעצמם מצפון אפריקה.

הזכות על הארץ, לדעתם, לא נקנתה בהתיישבות. גם לא בעזרת העיקרון החדש, המודרני, פרי תקופת הנאורות החילונית, שמבטיח ריבונות לכל אומה בתבל, או לפחות באירופה ובמקומות שהאירופאים עושים לעצמם מדינות. מבחינת הימין, הארץ שייכת ליהודים, כי ככה כתוב בתורה. זו הזכות המוחלטת. התורה – תקראו בספר דברים מהם הגבולות המובטחים – לא מבדילה בין מישור החוף להר, בין עבר הירדן המזרחי למערבי. זה מה שאלוהים אומר. ואם האל, שאין טוב ומוסרי ממנו, אומר לי לסלק מפה את הערבושים האלה, ואפילו להרוג אותם – זה בדיוק מה שצריך לעשות. מי שלא מאמין שזו התורה ואלה מצוותיה מוזמן לקרוא את דפי השיעור של רבני הישיבות בשטחים.

מלכודת הדת

מאז ראשיתה, הדת היהודית, וכך גם בנותיה הנוצרית והמוסלמית, היא התירוץ היעיל ביותר לכל מעשה עוול אנושי. בשם הדת מותר לנדות אנשים, לסקול הומואים, להרוג נשים נואפות, לגרש ולעשות כל דבר רע שהמוחות הסדיסטיים חשבו עליו. כל מה שהמרקיז דה סאד לא חשב עליו, מצוי בכתבי הקודש היהודיים. הימין החילוני, הלאומני, תפס, די בהתחלה, כי בני הברית שלו הם הדתיים. אפילו החרדים, שלא מגדירים את עצמם כציוניים. בני עקיבא והמפד"ל הם אחוקים, אבל הכי טובים הם המוני העם המסורתי, ברובם צאצאי העולים שהגיעו מארצות האסלאם לאחר שיהודי אירופה עלו בעשן השמיימה – יחד עם החלום להקים כאן ארץ מערבית בלב הלבנט. הם מאמינים באלוהים באופן טבעי, גם כשהם מגיעים לבית הכנסת עם המכונית שמחנים מעבר לפינה. אלוהים אומר שזאת הארץ שלנו, מי אנחנו שנחציף פנים. זה מהתורה, ואין עליו, אבא, אין עוד מלבדו.

הימין מטפח את הדתיים, מפני שעצם קיומם מהווה את הבסיס האידיאולוגי של הסיפוח, שהוא משאת הנפש של ראש החץ האידיאולוגי. התומך הרגיל בבייס לא יודע להצביע במפה על גבולות הארץ המדויקים, אבל המנהיגים הרעיוניים, אלה שדוחפים את ההתיישבות בשטחים, הסמוטריצ'ים למיניהם, אנשי התקשורת שתומכים כמו שמעון ריקלין ועמית סגל, אלה שמייהדים את הגדה כמו סגל האב, יחד עם קנאי הרעיון בליכוד כמו יריב לוין ונתניהו, מבינים היטב מה הם עושים. ככל שהציבור דתי יותר, קל יותר לספח, ופשוט יותר לצפצף על דעת העולם. עם לבדד ישכון, הם מצטטים מהמקורות, כמו שעשה נתן זך כמעט בכל שיר שלו, עשו שונא ליעקב. כתוב. לך תתווכח עם אלוהים.

לוין ונתניהו צילום אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

לוין ונתניהו // צילום: אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

השמאל בנסיגה מחפירות חייו. הוא הפסיק לדבר על הכיבוש, כי זה לא על השולחן, את מי זה מעניין, וממילא, הפלסטינים לא רוצים לדבר על כלום. אנחנו רואים מה קרה לעזה. והעיקר, אומרים בשמאל הרחב, הממוסד, צריך להקשיב לעם. אנחנו לא מרצ. ואם העם ברובו מזרחי, וקצת מסורתי, למה להרגיז אותו? בלי הדתיים לא מקימים כאן קואליציה, לא? אנחנו בעד קירוב לבבות, אומרים שם. אפילו אביב גפן, שנישק את לאה דקה לפני שיצחק חטף, עושה דואטים עם זמרים חרדים ואומר על השכנים שלו מבני ברק "אנשים אחים אנחנו". אחוות הלא משרתים בצבא חזקה מרעיונות חולפים.

כיבוש, היצר האובדני

השמאל מביט עכשיו על קרבות הימין שמתנהלים בין 80 מנדטים, ממיין את הסיעות שם, הוזה בריתות, מתקשר לאסטרטגים, ומחפש גם את המשיח וגם את הסיסמה שתפיל את כולם ותצעיד את העם אחרי קבוצת החמורים שנוערים סיסמאות של טוהר, יושר, ואת נערת הניצחון האדירה – אנחנו באים לעבוד בשבילכם. אחר כך הם גם פותחים את הפה כמו האתון של בלעם, מישירים מבט ואומרים בקול הכי בריטוני שלמדו מביבי – אפשר להאמין לנו. לא בגדנו, ואם כן, אז רק למראית עין, רק באופן זמני ורק לטובתכם.

איזו בשורה כבר מביאים כל משיחי השמאל, שמנסים לטפס על החמור. מה כבר ההבדל בין המלל שנוטף לכל אחד מהם מהפה. ה"רק לא ביבי" שלהם היה סיסמה מעולה, עד שהימין (מאז מות מפא"י, כל הפוליטיקאים הטובים נמצאים בצד ההוא) גנב להם אותה. סבבה, אומר ציבור בעלי הדוכנים שמאסו בביבי, לא מוכרחים להצביע לסמולנים כדי להעיף אותו. מה רע בגדעון סער, שכבר מתקבל שם בהו־הא מי זה בא. או בנט. או אפילו ליברמן, שייתן לי להתחתן עם הבחורה שהבאתי מאוקראינה.

סער צילום אליהו הרשקוביץ, ׳הארץ׳

סער // צילום: אליהו הרשקוביץ, ׳הארץ׳

יש רק קרב אחד שאפשר וצריך להילחם. רק דגל אחד שניתן בכלל להרים. יציאה מהשטחים. המשך ישיר לפעולות של יצחק רבין, אהוד ברק, אריק שרון ואהוד אולמרט. עם הסכם או בלעדיו. הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. לא פעם. לא בהזדמנות. לא כאשר יבואו לדבר איתנו. בין אם ירצו או ימאנו. אז שיכניסו טילים כמו שעשו בעזה. לא סביר, אבל לא זה מה שיהרוג את המדינה. לא זה יהרוס את המפעל הציוני. הליכה בדרך ללא מוצא תגמור אותנו מהר יותר ממה שנדמה לכם. אסונות באים כהרף עין. מציאות משתנה בחטף. תלמדו מהקורונה.

דגל סיום הכיבוש באופן מיידי הוא לא רק נכון. הוא גם יעיל מבחינה אסטרטגית. בינואר הקרוב נתחיל לשמוע זמירות ישנות־חדשות מכיוון הבית הלבן. מה שטואטא מתחת לשטיח יישלף בידי ביידן והאנשים שלו למרכז הסלון. זה לא על השולחן מפני שהמחנה פוחד להרים את הדגל. כאשר יפסיק לפחד, זה יהפוך לנושא המרכזי של הבחירות. זה כאן, ועכשיו. להיות או לא להיות. להיות מדינה עם רוב ערבי בין הירדן לים, או מדינת ישראל כמו שרצתה להיות, לפני שהביביזם שטף וזיהם אותה. מערבית – כן, ד"ר אבישי בן חיים – מערבית לגמרי, חילונית, בח' רבתי, נאורה, פתוחה, שוחרת קדמה ומוסרית.

לוין ונתניהו צילום אוהד צויגנברג, ׳הארץ׳

הסכם השלום עם ירדן, 1994 // צילום: יעקב סער, לע״מ

לא מספיק להרים את הדגל. לא די ליירט את המובילים. גם את החיילים מוכרחים לתקוף. כל אלה ההולכים אחרי מנהיגי הימין ומנופפים בספר התורה הם כמו צבא המתים במלחמת הכס. הם באים להשמיד את החיים. הם אומרים את זה בפה מלא. הם מסמנים את השמאלנים כבוגדים. ואם אתה לא כמותם, אתה שמאלן, אל תטעה. אפילו אם היית טייס קרב. אפילו אם הותרת איברים בשדות הקטל כדי שהם יחיו. אפילו אם אתה מממן במיסים שלך אלפים מהם. אל תאשימו רק את המנהיג. גם המונהג הוא אדם ריבוני. והוא רוצה ישראל אחרת. ישראל יהודית, באספקט הדתי של המונח. בפן המסורתי שלה. לא מתאמצים להבין. לא משקיעים את הנשמה בהתפתחות. לומדים תורה, מנשקים מזוזות וידי רבנים, ומתגעגעים לאוכל של אמא, כי זה הזיכרון ממנה. מה היא בישלה לקידוש. יהדות כזו היא ההפך מציונות. יהדות הדת היא הגולה שכילתה את יהודיה. רק אומה עברית חדשה כמו שאנחנו מנסים ליצור פה כבר כמעט 150 שנה. הציונות החילונית המערבית היא זו שהלהיטה את שרידי הרמץ השרוף של העם. רק היא.

מי שרוצה להוביל את השמאל מוכרח לצאת גם נגד הדת, וגם נגד הדתיים. Head on. חזיתית. בכל מקום. בכל פוסט בפייסבוק, בכל זנב תגובות. ישר וחזק, בין העיניים. לא לנסות לשכנע. לתקוף. יציאה מהשטחים, כן, גם פינוי יישובים, והקמת פלסטין. בלי זה, ישראל נופלת. ממש. לא באופן מטאפורי. מפרידים את הדת מהמדינה. את כל הדתות, גם את האסלאם. חוקי אישות אזרחיים. לימודי יהדות רק באופן פרטי. לא בבתי הספר. מוכרחים לעשות את זה, מפני שההדתה היא המכשיר הפוליטי היעיל ביותר של הימין. אם הם יצליחו, הם ייוותרו כאן בארץ כמו פרעושים על גווייה מתה, ויגוועו גם הם.

אל תחפשו מנהיג. אל תרכיבו עליכם משיח. חדדו את הבשורה וצאו לקרב, לא לקמפיין.

זו משימת השמאל. תביטו סביב, אין מישהו אחר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook