fbpx

מתבוננת לאמת בעיניים – על מרסל בן דוד מ'פמת"א' | מאת גדי להב

דמות אחת בחודש

0

"אנחנו לא אחראים על הצדק, אנחנו אחראים על המשפט".
אלישע בראון למרסל בן דוד

ברובד הנרטיבי הבסיסי ביותר, 'פמת"א' היא סדרת פשע של "הגיבור נגד כולם", תבנית שמקננת על המסך לפחות מימי הפילם נואר. הגיבור, גיבורה במקרה דנן, פועלת למען הצדק המוחלט ובשמו. בדרך היא מגלה שנגדה פועלים לא רק הפושעים, אלא גם חלקים נכבדים ממערכת אכיפת החוק.

בעונה הראשונה הכל היה פלקטי למדי. מרסל בן דוד גילתה שפרקליטת המחוז טובלת בשחיתות כמו פתי־בר בתוך התה של מרגלית וייס, שסגנה אלישע בראון שוכב עם מתמחות, ושלשכת השר לפאקינג ביטחון פנים מנצחת על התזמורת ומזמינה את הרצח שלה ממלך העולם התחתון. תוסיפו לזה קלישאות טלוויזיוניות על סף האופרת־סבון, כמו פרקליטים ששותים וויסקי (שבלוני אפילו לרמת אביב ג') ותצוגות משחק מביכות כמו כל סצנות המתח המיני בין מרסל לעו"ד קמינסקי – וקיבלתם סדרה סבירה, עם קצב טוב ובלי הרבה ערך מוסף. בעונה הראשונה, לאסטרטגיית "אני לא רואה בעיניים" של מרסל אין כמעט השלכות שליליות. אבל כל זה משתנה בעונה השנייה.

סביבה עובדים כעת אנשים פחות מושחתים או פוליטיים. העובדה שהיא נמצאת בחיכוך מתמיד עם עו"ד כסלו, פרקליטת המחוז החדשה, עם אורלי, חוקרת המשטרה, ועם חליל המתמחה שלה, גורמת לצופים להבין שעימות הוא הדרך שבה בוחרת מרסל להתנהל, אולי זו הדרך היחידה שהיא מבינה. אבל יותר מחיכוך עם כל אדם – מרסל מתחככת עם החוק עצמו.

באחד הפרקים אומר לה ד"ר זמיר, בן זוגה, שהוא מאמין בעמדה פילוסופית שרואה את סך התוצאה, ה"גרייטר גוּד", כמרכז. "המטרה מקדשת את האמצעים", כדבריו. בפרק האחרון היא מתעמתת איתו. "התרופה הזו יכולה להציל מיליונים", הוא אומר לה, והיא עונה: "מטופל שלך מת". עבור מרסל, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים, ואם עברת עבירה לכאורה, זו סיבה לעצור את הכל – את הניסוי ואת מערכת היחסים. אבל מרסל עצמה נוהגת בדיוק באותה צורה, כלומר כשמדובר במטרה שלה – כל האמצעים מקודשים.

מטרתה היא למצוא את סיבת המוות של מטופל במיון ולעצור את הסם החדש והמסוכן, נייבא. בדרך היא רומסת את המתמחה שלה, מנהלת מערכת יחסים עם אדם שהוא חשוד פוטנציאלי (ד"ר זמיר), משתמשת במערכת היחסים הזו כדי להשיג ראיות שלא כחוק, ומשתפת פעולה עם טוני סופרנו של הסדרה, אליהו מורדוך. היא, למעשה, ניגוד אינטרסים מהלך. אבל עבור הקנאי הדתי או הפנאט האידיאולוגי, דין האמצעים שהוא משתמש בהם אינו כדין האמצעים של אחרים, וזאת מסיבה פשוטה – המטרה שלו נעלה יותר. להם יש מטרה כלשהי, ואילו מרסל חשה שהיא נושאת בגאון את הצדק האולטימטיבי.

בניגוד לעונה הראשונה, להתנהלות שלה בעונה השנייה יש השלכות שליליות: היא למעשה מסייעת להפצה של הסם החדש בעזרת שיתוף הפעולה שלה עם מורדוך. הפרישה שלה מהפרקליטות וההחלטה שלה להמשיך במערכת היחסים עם ד"ר זמיר מראות על התבגרות של הדמות. היא מבינה שאנשי שלטון החוק אינם יכולים לעבור על החוק, גם לא למען החוק עצמו.

לו הייתה 'פמת"א' מסתפקת בכך, היא, מרסל בן דוד, הייתה עוד דמות ראשית בינונית. אבל בעונה השנייה נוספים לה עוד שני רבדים (שקיננו כבר מהעונה הראשונה, יש לומר). הראשון הוא יחסיה של מרסל עם אביה. בעונה הראשונה אביה הביע באופן בולט את חוסר שביעות רצונו מכך שבתו "מסתובבת ברחובות עם עבריינים". בעונה השנייה מרסל אומרת בפירוש שהיא אף פעם לא הייתה קרובה לאביה. היחסים האלה מסבירים חלק מהמהלכים וההתנהלות של מרסל.

אבא שלה מביע עמדה פטריארכלית שוביניסטית: יש עבודות לנשים. פרקליטה פלילית אינה אחת כזו. ביתה המרוקאי־שמרני של מרסל (עוד נחזור לזה!) נועד לגרום לנו להבין שזו הייתה הסביבה שבה גדלה – ולכן אנו מבינים גם מהיכן מגיעה המרדנות, מדוע היא זאב בודד ומדוע היא מתריסה מול כל סמכות.

אבל יותר מכך – היא מסייעת לנו להבין את יחסיה עם גברים. ראשית, זה משליך על עצם העובדה שהיא מביאה מתח מיני כמעט לכל מערכת יחסים עם גבר (אם כי גם לרצון לעורר עניין אצל הצופה יש חלק בכך). שנית, הגברים שאיתם היא נמצאת – ד"ר זמיר, קובי וקנין – מבוגרים ממנה. ושלישית, וחשוב מכל, יחסיה עם אביה נמצאים בלב המשיכה והיחסים שלה עם אליהו מורדוך. זהו "תסביך דמות אב" מעורבב במשיכה אל השלילי והפלילי כהתרסה נגד האב.

מערכת היחסים של מרסל עם אביה הגוסס היא אולי קו העלילה המשובח והנוגע ללב ביותר בסדרה. רק עם מותו הקרב היא מסוגלת להשתנות ובסופו של דבר לא רק להפליל את מורדוך, אלא גם לקחת אחריות על העניין ולפרוש. וההתקרבות שלה לאביה לקראת סוף ימיו מתאפשרת גם כיוון שהוא מתקרב אליה: הוא מבקש ממנה להכין את המסמכים כדי שיוכל שלא להאריך את חייו ולא יחובר למכונת הנשמה. הוא עושה זאת לא רק משום שהוא סומך עליה, אלא כי הוא מקבל את עמדתה הרציונלית, המתבוננת לאמת בעיניים בלי למצמץ.

וזה מוביל אותנו לרובד השני שהופך את מרסל של עונה 2 לדמות מעניינת: מוצאה המזרחי. ברור לכל שלא מדובר במקריות: השם, משפחתה המסורתית, כל אלו לא נבחרו בטעות. העונה הראשונה עלתה ב־2018, הרבה לפני שתיקי נתניהו והתיאוריה של אבישי בן חיים על ישראל השנייה הפכו לכה דומיננטיים בציבוריות הישראלית. ולכן מרתק לראות שכבר אז הוצבה המזרחיות המסורתית אל מול מערכת המשפט: הפרקליטות כנציגתה של ישראל הראשונה.

נציגיה המובהקים של "ישראל האשכנזית הפריווילגית" – מרי נחמיאס, אלישע בראון – מוצגים בשתי העונות כאנשים המושחתים והציניים ביותר בסדרה. אבל בסופו של דבר, המסר של 'פמת"א' הוא שהדרך לעתיד היא דרכה של ישראל הראשונה – דרכו של שלטון החוק. חשוב לזכור שזו סדרה המשודרת ב'כאן' ונכתבה על ידי נעה רוטמן, נכדתו של יצחק רבין, כך שזהו המסר מפי ישראל הראשונה.

מרסל עצמה מוצבת בקונטרה למשפחתה – לאמה הדתייה, לאביה השמרן ולאחיה הרגשנים. הם "לב" והיא "שכל". הם לבושים לבן בשולחן השבת – והיא שחור. לכן הצלחתה אינה הצלחתם, אלא להפך – היא מצליחה למרות משפחתה, לא בזכותה. והיא לא מצטרפת לפרקליטות כסוס טרויאני מזרחי – אלא כמי שמעוניינת להיות חלק מהממסד המשפטי. כשהיא מגלה את הריקבון, היא רוצה לתקן אותו, לא לפוצץ אותו. מרסל היא אכן השריף שבא לנקות את האורוות, ועו"ד כסלו הבאר־שבעית גם היא מצטרפת לפרקליטות על אותו התקן. אבל התוצאה אינה פירוק המוסדות – בית המשפט, הפרקליטות, המשטרה – אלא תיקונם. שימורם וחיזוקם הם הדרך קדימה.

בדרך היא משכנעת אנשים מאמינים לבצע נתיחה בגופת בנם – עמדה מערבית מובהקת. ולא זו אף זו: היא גם משכנעת את משפחתה. אביה בסופו של דבר לא רק סומך את ידו עליה, הוא מבקש ממנה להפסיק את חייו, דבר הנוגד את עמדת משפחתו ואת עמדת הדת היהודית. זהו מהלך רציונלי להחריד, קבלה כמעט מוחלטת של סט הערכים המערבי האינדיווידואליסטי. וגם אחיה, שמטיח בה נאצות לכל אורך העונה, מודה בסופו של דבר שיש לכבד את עמדתו של אביו. ניצחון השכל על הרגש, יש לכם את זה ביותר אשכנזי?

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook