חפש את המנהיג // הטור של אורן נהרי

הזמנים קשים. יש מצב חירום, או תחושת חירום. לתפקיד נשיא ארה"ב עלה במפתיע סלבריטאי, דמגוג, בדלן, שנבחר – ומתנהל לאחר בחירתו – תוך ליבוי הפחדים והגזענות הקיימים תמיד; שמתפאר בכך שהאמריקאים "האמיתיים" שוב שולטים בארצם, מנהיג המתיידד עם משטרים נוראים.

המתואר הנ"ל הוא ציר העלילה בספר הדיסטופי המעולה 'הקנוניה נגד אמריקה' מאת פיליפ רות', הסופר היהודי־אמריקאי הגדול. ספר שבימים אלה – מי אמר עיתוי נפלא ולא קיבל – עולה גם כסדרת טלוויזיה, המזכירה לנו שהידרדרות לפשיזם עלולה לקרות בכל חברה, בכל זמן. ודאי במצבי פחד.

הספר הוא מסוגת ההיסטוריה החלופית – מה אם בשנת 1940 המפלגה הרפובליקנית הייתה מריצה נגד הנשיא המכהן, פרנקלין דלאנו רוזוולט הדמוקרט, את הטייס המהולל צ'רלס לינדברג, הראשון שחצה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת סולו. בדלן, אנטישמי – והוא מלבה את האנטישמיות? את הבדלנות? את התמיכה בנאצים? וכל הדברים האלה היו בארה"ב… הספר כמובן מבוסס על זיכרונות ילדותו של רות' עצמו, מאותם ימים.

ומדוע אני מעלה זאת? כי יש לנו נטייה לחשוב שזמנים קשים מוציאים את הטוב שבנו. מעלים את המנהיגים היודעים לאחד את עמיהם, להתעלות מעל פוליטיקה, להיאבק נגד האויב המשותף. שבני אדם פשוטים, נניח גברת מיניבר, באותו סרט מיתולוגי מזמן מלחמת העולם השנייה, יודעים לנשוך את שפתותיהם ולהמשיך הלאה; אותו ביטוי אנגלי שבו הם גאים כל כך מזמן הבליץ –Keep Calm and Carry On. שבזמן משבר יש לנו – יהיו לנו תמיד – המקבילות של ווינסטון צ'רצ'יל ו־FDR.

לא בדיוק.

—

בזמן משבר אנו נושאים את עינינו למנהיגים, אלה שבחרנו בהם – גם אם לא בחרנו בהם. אנו מבקשים לסמוך על שיקול דעתם. על מנהיגותם. על קבלת ההחלטות שלהם. אנו רוצים שהם ירגיעו אותנו בזמן משבר כלכלי נורא, ייצקו פלדה בעמוד השדרה שלנו כשיאמרו לנו שהמצב קשה ויהיה קשה יותר אבל לבסוף ננצח כשאנו נלחמים נגד רוע מפלצתי.

שיעשו זאת בנאומים, במפגשים ובעיקר במעשים. שיראו לנו שהם חולקים את כאבנו, שהם עמלים יום ולילה למען שיפור המצב.

השפל הכלכלי הגדול היה גם שעתו הגדולה של נשיא ארה"ב פרנקלין רוזוולט. המאורע שהביא אותו לבית הלבן מלכתחילה. כשאחוז המובטלים הגיע ל־25, כש־9,000 (!) בנקים פשטו רגל, כשבית המשפט העליון מנסה לחסום את מהלכיו, כשמהלכים כלכליים שצלחו בעבר לא עבדו עוד – ואיש אינו יודע מה לעשות – רוזוולט היה הקול המרגיע ברדיו, באותן "שיחות ליד האח" המיתולוגיות. כשהרגיע את עמו ולא הכניס אותו לפניקה גרועה יותר – והם בהחלט היו בפניקה, ובצדק.

לא כל מהלכיו הצליחו, בלשון המעטה. אבל הוא הוכיח מנהיגות רגועה בפני אסון כלכלי עולמי.

וצ'רצ'יל? נזכיר – הוא לא נבחר בידי עמו להנהיג את בריטניה במשבר, אחד הקשים בתולדותיה, אחד הנוראים בהיסטוריה כולה. הוא היה ברירת המחדל, מי שאפילו במפלגתו שלו לא רצו בו. והוא טעה, טעויות רבות ואיומות – לפני מלחמת העולם השנייה, במהלכה ואחריה.

אבל בארבעה נאומים מיתולוגיים הוא היה למנהיג. הוא נקט פעולות. וכשהופצצה לונדון הוא – ומשפחת המלוכה – יצאו לרבעים המופצצים להראות לתושבים שהם איתם. לשם השוואה, אחרי ההפצצה הגדולה על המבורג ב־1943 אדולף היטלר לא נראה עוד בפומבי.

ונזכיר, עוד בטרם הסתיימה המלחמה רשמית, נערכו בחירות כלליות בבריטניה – וצ'רצ'יל הובס. קלמנט אטלי האפור, מנהיג הלייבור וסגנו של צ'רצ'יל בזמן המלחמה בממשלת האחדות, היה למנהיג בריטניה, הוא שנבחר להוביל אותה בזמני שלום.

אחד הדברים המשותפים להם היה לקיחת אחריות.

—

ועכשיו הסתכלו בעולם סביבנו – כמה מנהיגים אתם רואים ההולמים את התיאור הזה? של מנהיגים הלוקחים אחריות, מתפקדים, כאלה המעוררים אמון בעמם? מנהיגים שאנו יכולים לסמוך עליהם, שלא ינצלו את המשבר לצרכים פוליטיים, אישיים?

בראשות סין עומד שי ג'ינפינג, דיקטטור שישלוט בארץ הענקית הזו, אחרי ששינה את החוקה לכל ימי חייו. בהנהגת רוסיה עומד שליט אוטוריטרי, שמשנה את החוקה כדי להמשיך לשלוט ככל שיחפוץ. וכמובן אפשר להמשיך לברזיל, לפיליפינים, לוונצואלה, לטורקיה, לשלל מדינות שבהן הדמוקרטיה היא מושג תיאורטי למדי.

ואין להכחיש – אנו בשעת חירום. אנו אכן במשבר כלל־עולמי, משבר בריאותי, כלכלי, מה לא.

והשאלה הגדולה, תמיד, בכל משבר, ולמען האמת גם בימים רגילים, היא: על כמה ביטחון אנו, האזרחים, מוותרים למען החופש שלנו, הדמוקרטיה שלנו? וכמובן – להפך.

שבועיים אחרי הפיגועים בבריסל, בלגיה, במרץ 2016, דנו אנשי האיחוד האירופי במסגרת שיתופי הפעולה הכלכליים של תוכנית 'הורייזן 2020' בשאלה מעניינת: אילו תחומים, אילו טכנולוגיות יקבלו תמיכה ועידוד. בין השאר עלו לדיון טכנולוגיות זיהוי פנים, כאלה שהיו יכולות למנוע את הפיגוע ודומיו, או לפחות למזער את נזקיו. האיחוד, שקיים את הישיבה במרחק של 200 מטרים מאחד מאתרי הפיגוע, סירב לקדם את הטכנולוגיה. זו תהיה פגיעה חמורה בזכויות האזרח.

אפשר להסכים או לא עם ההחלטה – אבל ברור שעיתות חירום אמיתיות (וכן, יש גם מפוברקות) הן זמן טוב להעביר החלטות הפוגעות בדמוקרטיה. בחופש. ארה"ב מעבירה חוקים דרקוניים אחרי פיגועי ה־11 בספטמבר, אירופה נרתעת מכך. רוסיה יוצאת למלחמת צ'צ'ניה השנייה, מיד עם עלייתו של פוטין לשלטון ואחרי שורת מעשי טרור בערי רוסיה – מעשים המיוחסים לצ'צ'נים. לפחות לגבי מעשה טרור אחד יש תהייה אם אכן הצ'צ'נים ביצעו אותו – או מי שרצה מאוד־מאוד לנצל את הפחד, את שעת החירום, כדי לקבל את המלחמה שביקש. מלחמה שתסייע לו להפוך לשליט שאנחנו מכירים כיום, מושחת ומוחלט.

על מכתבתו של נשיא ארה"ב הארי טרומן היה שלט שאמר – האחריות מסתיימת כאן (The Buck Stops Here). או ליתר דיוק – גלגול האחריות מסתיים כאן. הנשיא הוא האחראי, לטוב ולרע.

עכשיו השוו זאת לנשיא ארה"ב הנוכחי, דונלד טראמפ, שזמן רב הוא ושופרותיו – בעיקר רשת החדשות פוקס – הכחישו שהקורונה היא בעיה, טענו שמדובר בהונאה של הדמוקרטים והתקשורת כדי לפגוע בנשיא; וכשלבסוף החל להתייחס לנושא הקורונה באמת, זה היה אך ורק דרך זווית הבורסה – שהרי עיקר גאוותו ותהילתו של טראמפ הן על המצב הכלכלי.

במסיבת עיתונאים הוא אמר את המילים הבלתי נתפסות: אני לוקח עליי שום אחריות. אפס אחריות. זאת בממשל שקיצץ תקציבי מחקר – ביניהם של המרכז למחקר ולמניעת מחלות, שסגר יחידות העוסקות ספציפית במגיפות, שהתעלם מהמגיפה בתחילתה.

וגם אם לא היה עושה כל זאת, איזו מנהיגות זו לומר בלי למצמץ "איני לוקח שום אחריות"? וכבר לא אתייחס למסיבות העיתונאים ההזויות שעשה ולהכרזות שנאלץ לסגת מהן. איש לא טוען שטראמפ אחראי לווירוס – אבל זה הזמן להראות מנהיגות. להרגיע. להיות רוזוולט בהרגעה וצ'רצ'יל בנחישות ובמתן תחושה שיש יד היודעת מה לעשות על הגה ספינת המדינה. וזה לא נעשה. לא בארה"ב, לא במקומות אחרים.

—

אנו חיים בזמנים שבהם הדמוקרטיה בנסיגה; הפופוליזם, האוטוריטריות בעלייה. זה זמני – אבל זה הזמן הנוכחי.

ואם המשבר יימשך? קל לחשוב שנהיה טובים יותר, נעזור איש לרעהו. מצטער, הלקח ההיסטורי ההפוך תקף לפחות באותה מידה – שנהיה מפוחדים, נחשוש מזרים, נחפש את מי להאשים. ואם את יצרינו הרעים, המבוהלים, ילבו פוליטיקאים למטרותיהם הציניות – המצב יהיה גרוע בהרבה.

חשבו על תרחיש לא מופרך – מה יקרה בבחירות בארה"ב בנובמבר הקרוב? הרי פריימריז, עצרות ענק, הם חלק מהבחירות מאז ומעולם. מה עם תורים לקלפי, אם המשבר יימשך לנובמבר? האם יהיו בחירות וירטואליות? האם ינסו לדחות אותן בגלל מצב החירום – ואין חולק שאכן יש מצב חירום? מה עם הפצת פייק ניוז על קלפיות מסוימות הנגועות בקורונה, למנוע הצבעה למען היריבים, אם יתקיימו בחירות?

ואם יימשך המשבר בישראל, ולא תורכב ממשלה, האם תהיינה עוד בחירות השנה? או שעקב הקורונה יודיעו לנו שהבחירות נדחות עד להודעה חדשה – כי יש מצב חירום? ואכן יש? שעקב מצב החירום עוקבים אחרי חולים? אחרי חשודים כחולים? אחרי בני משפחותיהם? היכן נעצור?

שאלות לא פשוטות. ובסופו של דבר, הן חוזרות לאותה נקודה – האם אנו סומכים על מנהיגינו? רוזוולט וצ'רצ'יל היו שנויים במחלוקת, בלשון המעטה. שנואים על ידי רבים, אפילו. ועדיין הובילו את עמיהם בשעתם האפלה. והדמוקרטיה הצליחה במקום שבו הדיקטטורה הנאצית כשלה – כולל אגב בקבלת החלטות, בניגוד למיתוס. ובזמן המלחמה התקיימו בחירות בארה"ב ובבריטניה.

—

אנחנו היום במשבר כלל־עולמי, כאשר העולם מפוצל, מנהיגים פופוליסטיים עושים כמיטב יכולתם – ויש להם – לנתץ את המנגנונים הבינלאומיים, את שיתופי הפעולה של פעם, לחזור ללאומיות בדלנית. וחלקם, כמובן, גם כדי להיבחר מחדש, לבצר את שלטונם, להאשים את קודמיהם במחדלים, את הקוראים עליהם תיגר בחוסר פטריוטיות. חלקם ינצלו את שעת הכושר לרסק עוד יותר את האופוזיציה, את התקשורת, את מי ששואל שאלות, מעלה תהיות. כי יש משבר.

ואנו נסמכים עליהם. הם מקבלי ההחלטות. ואנו מקווים שהם יודעים מה הם עושים. חלקם, כמו הרודן הסיני שי, אחרי הכחשה ראשונית פעל בצורה שרק רודנות סינית יכולה. וכנראה בהצלחה. ויש מי שמסתכל על סין ואומר – אולי זה המודל, לא הפטפטת הדמוקרטית.

המשבר יחלוף, לבסוף. עוד שנים נסבול מהשלכותיו הכלכליות, כמובן. הפחד שלי הוא גם מההשלכות הפוליטיות. שצעדי חירום שננקטו פעם אחת, שנמצאים בספר החוקים לא יוחזרו לספר למשבר הבא, אלא יישארו. הרי תמיד יש שעת חירום, וקל יותר לנהל מדינה בלי הדמוקרטיה המפריעה הזו.

קל. ומסוכן. ולמי שמביט אל מקומו בהיסטוריה, בסופו של דבר ההיסטוריה מעריצה לא את מי שברח מאחריות, שהתעלם מהמשבר, שמנסה לתמרן אותו לטובתו – אלא את מי שגילה מנהיגות, איחד את עמו, נקט צעדים – וניצח. אלא שהיום, ובעצם תמיד, הרוזוולטים והצ'רצ'ילים נמצאים במשורה.

עוד טורים של אורן נהרי: