שיעור בפוליטיקה ירוקה | מאת ח"כ פרופ' אלון טל

בזמן שבאירופה משגשגות התנועות הירוקות ומשנות את המציאות, בישראל עדיין לא הצליחה מפלגה ירוקה להיכנס לכנסת, למרות הצלחות בבחירות המקומיות. עם זאת, ח"כ פרופ' אלון טל, שועל קרבות ירוקים ותיק, מאמין שאין דרך אחרת מלבד כוח פוליטי משמעותי, ומסביר איך זה יכול לעבוד

למעלה מ־30 שנה, למעשה מאז שעליתי לארץ, אני מעורב במאבקים סביבתיים מקומיים וארציים. אתגרי הסביבה והקיימות בישראל לא רק שלא פחתו, אלא אף גברו. הטבע והסביבה נמצאים תחת מתקפה מתמשכת: השטחים הפתוחים ננגסים בעקביות, שליש ממיני בעלי החיים האנדמיים בסכנת הכחדה, הים מזוהם מפלסטיק ומדוזות, פליטות גזי החממה רק עולות, ועוד לא דיברנו על הסכם קצא"א הסודי שמתעתד להפוך את ישראל לצינור הדלקים בין אסיה לאירופה, או על משבר האקלים.

המאבק הסביבתי הוא בסופו של דבר מאבק פוליטי. אמנם ארגונים ירוקים יכולים לעכב תוכניות בנייה הרסניות – ועושים זאת בכישרון רב – אולם רק הכרעה פוליטית יכולה לבטלן; רק נחישות של מנהיגים פוליטיים הביאה לנו הגנות בדמות חוק אוויר נקי, הגנה מבנייה בחופי הים או מס על פלסטיק. גם הקמפיין המוצלח של איסור קטיפת פרחי בר יצא לדרך רק לאחר שהכנסת העבירה ב־1964 חוק ששמר על ערכי טבע מוגנים, בזכות פעילות פוליטית מתמשכת.

מה שפחות ברור הוא הביטוי האפקטיבי ביותר לעשייה פוליטית למען הסביבה. זה 40 שנה מפלגות ירוקות משגשגות באירופה וקובעות סדר יום סביבתי. כיום מכהנים בפרלמנט האירופי 58 נציגים מהמפלגה הירוקה: 31 נשים ו־27 גברים מ־15 מדינות. בישראל, לעומת זאת, מפלגות ירוקות מעולם לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה.

גם ברמה המקומית, מפלגות סביבתיות צומחות ומצליחות: בחיפה סיעת הירוקים עם ארבעה מנדטים והיו"ר, אביהו האן, הוא סגן ראש העיר. בתל אביב ובירושלים היו סגני ראש עיר ירוקים, ובערים רבות נוספות ישנם נציגים למפלגות הירוקות במועצה.

מדוע מפלגות ירוקות מצליחות כל כך באירופה, ואף בבחירות המקומיות ברחבי הארץ, אך בינתיים אינן מצליחות להיכנס לכנסת? מהי הדרך האפקטיבית ביותר לחזק את הקיימות בפוליטיקה הישראלית?

ראשית, אחוז החסימה מהווה מחסום פסיכולוגי משמעותי לכל מפלגה חדשה. המציאות האמפירית קובעת כי מצביעים ישראלים לא אוהבים להיות פראיירים ולבזבז את קולם, לכאורה, על המפלגה שעלולה לא להיכנס. משמעות העלאת אחוז החסימה ל־3.25% היא כי מפלגה שאינה זוכה ל־150 אלף קולות נותרת מחוץ לכנסת, וקולותיהם של מצביעיה נמחקים. מדובר ברף גבוה מאוד, שבהתאם לכוונת היוזמים מעודד שמרנות ומונע צמיחת מיזמים חדשים.

הסבר נוסף הוא הדומיננטיות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשיח הפוליטי – סוגיה שמכתיבה את הקווים בין "ימין לשמאל", בניגוד לתפיסת עולם כלכלית. בבחירה בינארית כזו אין מקום לניואנסים של מפלגה שמציעה תפיסת עולם אחרת. ברמה המקומית, לעומת זאת, ההצבעה היא בשני פתקים, וגם האג'נדה הסביבתית היא לרוב מוחשית יותר.

לכך נוסיף את פולחן האישיות המאפיין את מערכות הבחירות בשנים האחרונות. במגרש פוליטי כזה, מפלגה שמציגה תפיסת עולם ירוקה ועמדה מדינית עמומה בכוונה – מוותרת על מצביעי ימין ושמאל כאחד.

עומדים על הסף

בשנת 2008, יחד עם שותפים מהתנועה הסביבתית, הייתי ממייסדי 'התנועה הירוקה', ולמרות תקציב דל, כמעט הצלחנו להיכנס לכנסת. עם חיבור אסטרטגי למפלגת מימד, שבראשה עמד הרב המקסים והירוק מיכאל מלכיאור, נוצר באזז מרגש, אך למרבה הצער הדינמיקה של הפוליטיקה הישראלית ניצחה שוב.

זאת הייתה השנה של ציפי לבני כיו"ר קדימה. בשבוע האחרון של הקמפיין, כאשר הבחירות הפכו להיות "ציפי או ביבי", כמחצית מן התומכים שלנו החליטו כי השיקולים להצביע נגד נתניהו גוברים על השיקול הסביבתי. מאז מפלגות ירוקות לא ממש מתרוממות, מלבד כאמור בבחירות המקומיות.

האם זה אומר שאין מקום בישראל לפוליטיקה ירוקה? התשובה בעיניי כמובן שלילית. המשבר הסביבתי בישראל נובע, בין היתר, מהיעדר נוכחות של כוח ירוק משמעותי במוקדי ההשפעה. בישראל של היום, פוליטיקה ירוקה חייבת למצוא מודל אחר, והנה – הגענו להווה ולכנסת ה־24.

אך ברמה הארצית, כיצד הושגו ההישגים הסביבתיים אם לא היו מפלגות ירוקות? התשובה היא שתמיד היו פוליטיקאים אשר קידמו נושאים סביבתיים בכנסת ונחשבו לנכס אלקטורלי למפלגותיהם. לאחר קום המדינה, הסופר יזהר סמילנסקי (ס' יזהר) ייצג את האינטרס של חובבי הטבע ואף הצליח להקים את רשות שמורות הטבע במסגרת הדיונים בכנסת בשנים 62'–63'.

באותם ימים, ד"ר שמעון כנוביץ', רופא תימהוני שעלה מגרמניה בשנות ה־30, נבחר למפלגת הפרוגרסיביים, והצעת החוק שלו למניעת מפגעים – שהגדירה "יצירת זיהום אוויר, ריח ורעש חזק או בלתי סביר" כעבירה פלילית – נקראת עד היום הזה "חוק כנוביץ'".

יוסף תמיר, חבר בכיר בסיעת הליכוד, היה הפוליטיקאי הראשון בישראל שחיבק ללא היסוס את הזהות של "פוליטיקאי ירוק" – הגיש מספר חוקים סביבתיים, וכיו"ר ועדת הפנים הוסיף את המונח "איכות הסביבה" לשם הוועדה.

מצעד הגיבורים הסביבתיים בכנסת מאז ארוך. חלק מן הדמויות הבולטות מוכרות לציבור כפוליטיקאים מן השורה, אך בקרב הקהילה הסביבתית הם ידועים בתרומתם: אופיר פינס־פז, עמרי שרון, גלעד ארדן, דב חנין והרבנים מיכאל מלכיאור ומשה גפני, ד"ר יורי שטרן וד"ר מיכאל נודלמן, ח"כ יעל כהן־פארן, ולאחרונה מיקי חיימוביץ'.

המכנה המשותף בין כל חברי הכנסת הנ"ל ועוד רבים אחרים, הוא שאין בעצם מכנה משותף פוליטי. תמצאו שם חרדים וקומוניסטים, שמאלנים ואנשי ארץ ישראל השלמה. כולם בעלי זכויות משמעותיות כאבירי הסביבה בכנסת ישראל.

נקודה זו חשובה לנוכח הקיטוב שחל לאחרונה בארה"ב בין הרפובליקנים, שזה 20 שנה מצטיירים כמפלגה שמפחיתה בערך של סביבה וקיימות, לבין הדמוקרטים, אשר מאמצים את הזהות הסביבתית ביתר שאת. הקיטוב הזה הוא טרגדיה אדירה לסביבה וגבה מחיר כבד במהלך תקופת נשיאותם של ג'ורג' בוש הבן ודונלד טראמפ, שהסבו נזקים אדירים לאמריקה ולפלנטה כולה.

תהליך מתגמל פוליטית

הצורך לטפח נציגים ירוקים בכל הקשת הפוליטית מצטייר כאסטרטגיה חיונית, לנוכח הסיכויים הקלושים של מפלגה ירוקה להיבחר ברמה הארצית. בכנסת הנוכחית, למשל, אנו רואים תופעה מרתקת: כמעט בכל סיעה של הקואליציה – ויש הרבה – יש חבר/ת כנסת אחד לפחות שמרימים דגל ירוק. זהו תהליך חיובי וחשוב ערכית ופונקציונלית והוא גם מתגמל פוליטית: על פי סקר 'חיים וסביבה' יש כ־200 אלף ישראלים שמכניסים את השיקול הסביבתי למכלול השיקולים בבואם לקלפי. בתור הדמות הסביבתית בכחול לבן, הופתעתי לגלות את כמות השותפים החדשים שלי. באחד מלילות הפיליבסטר הקמנו ביחד פורום של נציגים סביבתיים מסיעות הקואליציה.

חברי מוסי רז ממרצ, יוראי להב־הרצנו מיש עתיד, ח"כ עידית סילמן מימינה, שרן השכל מתקווה חדשה, רם שפע ונעמה לזימי ממפלגת העבודה, לימור מגן־תלם מישראל ביתנו. לצערנו הרב, כוונותינו לצרף את חברי מסיעת רע"ם, ח"כ סעיד אלחרומי זיכרונו לברכה, שכיהן כיו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, נגדעו בשל מותו הטרגי. יש עוד ח"כים סביבתיים ראויים וחשובים, כמו יו"ר ועדת הכספים אלכס קושניר והשרה לשעבר גילה גמליאל, וכן גבי לסקי, גלעד קריב ורבים אחרים.

אם כן, מבחינת נוכחות ירוקה פוליטית זוהי שעת רצון עם פוטנציאל עצום לשינוי. ברור לנו כי יש להביא הישגים סביבתיים משמעותיים. זאת ועוד, אני חש כי קיים קונצנזוס שכנציגי הסביבה והדורות הבאים, עלינו גם לנהוג על פי כללים של פוליטיקה חדשה וחיובית: שיתופי פעולה ופרגון הדדי ועבודה צמודה עם החברה האזרחית.

במושב הכנסת הקרוב אתמקד בקידום חקיקה למען השטחים הפתוחים והמגוון הביולוגי. השיקול המרכזי הוא שהנזקים שאנו רואים בשנים האחרונות הם בלתי הפיכים. ישראל חייבת חקיקה ששומרת על מסדרונות אקולוגיים, תוך ניטור של הטבע ודיווח מסודר, שמונע פגיעה בעשרות אתרי טבע עירוניים העומדים מול פיתוח; וחוק יער חדש עוצמתי ואקולוגי, אחרי 100 שנה של פקודה מנדטורית מיושנת.

את הצעדים הללו לא הצלחתי להשיג במשך 30 שנות פעילות בחברה האזרחית, באקדמיה ואף כסגן יו"ר הקרן הקיימת. רק פוליטיקאי יכול לקדמם. רשימת האתגרים ארוכה למדי וכוללת בין השאר את הטיפול הדחוף במשבר האקלים, בזכויות בעלי החיים, במפרץ חיפה, בקצא"א, בצפיפות האוכלוסין, בתחבורה ובתכנון, בשטחים הפתוחים ובמגוון הביולוגי, ועוד סוגיות חשובות ודחופות. סוגיות אלו לא יכולות לחכות יותר – במציאות הפוליטית החדשה, הן אפשר.

–