מבט נוגה מקרוב על תחתית רצפת הייצור של מערכת המשפט הישראלית
בשנות ה־70 של המאה הקודמת, המתרחקת, היה בית הדר דפנה, בשדרות שאול המלך פינת הנרייטה סאלד, מהגבוהים בבנייני תל אביב, שני למגדל שלום ומתחרה במגדלור. בין השאר השתכן בו מטה המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, כך שהתאפשרו מפגשים מאולתרים עם אמ"ן שבסמוך, או גיחה בהולה לדיון בראשות גולדה מאיר במלחמת יום הכיפורים. זכורה גם השריפה הגדולה, שאיימה על 13 הקומות. אחד מבכירי המוסד, ולימים ראשו, יצא אז למרפסת מוטרד ומודאג, שלף סיגריה ושאל סביבו, "יש למישהו אש?".
כשהמוסד עקר צפונה, הושכרו המשרדים הריקים ללקוחות אחרים, ממלכתיים כפרטיים, וביניהם בית המשפט לעניינים מקומיים, להלן במל"ם. חבל שנטשה את הבניין גם מחלקת התחפושות של המוסד, שבימיה שם עוד שינתה בפאה ובמשקפיים את קלסתרו של יצחק רבין במסעו החשאי למרוקו, שהניח את היסודות למגעי משה דיין ומנחם בגין עם מצרים. מוטב היה להיעזר באמני האיפור וההתחזות כדי להסוות היום לבלי הכר את נשיאת העליון אסתר חיות, שר המשפטים גדעון סער ומנהל בתי המשפט יגאל מרזל, ולהגניבם כצופים תמימים לספסלי במל"ם. ודאי שהיו מזדעזעים למראה ולמשמע המתרחש ברצפת אולם הייצור של המערכת שהם בראשה. לא ייתכן שהיו נותרים אדישים לנעשה בתחום אחריותם.
הכרסום המתמשך באמון הציבורי במערכת אכיפת החוק – משטרה, פרקליטות, בתי משפט – נובע רק בחלקו מהעניינים הגדולים של תיקי בכירים, החלטות בג"ץ ודיונים על פיצול התביעה הכללית מהייעוץ המשפטי לממשלה. אלה, שדעת הקהל לגביהם מושפעת גם ממאמצי מעורבים ומקורבים להטות לצידם את הביטוי התקשורתי, מעסיקים מאוד את צמרת המערכת. ובינתיים, מוזנחים השורשים. התוצאה היא מראית פני הסדק ההולך ונפער בין שביעות הרצון העצמית של המערכת לבין ההסתייגות של הנחשף לבעיותיה. עוד יותר מההנחות המפליגות, ללא הסבר, שהעניק אביחי מנדלבליט לשרה נתניהו; מה־11:0 בעליון של הכשרת הנאשם הנשוי לה להרכיב ממשלה; ממינוי עמית איסמן לפרקליט המדינה – אין כהתנסות אישית וישירה בצדק הישראלי המהולל.
–
הנה, למשל, השופט שי ישראלי, שם בדוי, לא דומה, אין כזה, לא היה ולא נברא. הוא עומד על המדרגה הנמוכה ביותר בגרם המוליך מעלה־מעלה, עד לנשיאה חיות. ישראלי מתוסכל בעליל. הוא בן יותר מ־50 ורק מתחיל, לאחר זמן רב בתפקידים שוליים במערכת, לשמש כשופט בית משפט השלום. בגילו, חיות כבר הגיעה לעליון, לאחר תריסר שנים בשלום ובמחוזי.
בתי המשפט בתל אביב, המחוזי והשלום, שוכנים עשרות מטרים מערבה מהמסדרון־וחצי של במל"ם. להם יש "היכל", מול מעוזיהם של עורכי הדין ברחובות ויצמן וברקוביץ'. באחד ממעוזים אלה, בקומות נפרדות, שוכנים כמעט כל עורכי הדין המייצגים את נאשמי תיק 4000. במקום לטלטל את התביעה וההגנה לירושלים, היה נוח יותר לערוך את משפטי נתניהו כאן; מפריע לכך רק החוק, המחייב לשפוט ראשי ממשלה בפני הרכב משולש במחוזי ירושלים.
השופט ישראלי חש, בהכרח, בחוץ, בשולי הזרם העיקרי. איש אינו מתעניין בהליך המזורז שהוא משנע, רבע שעה לתיק (כך הוא מקצה, שעה וחצי לשישה תיקים בין ההפסקות). זה אינו יומו של הנאשם בבית המשפט, רק 15 הדקות שלו, וקדימה, לחתור לסיום, צריך להזיז את הסחורה מהמדף.
בית המשפט לעניינים מקומיים הוא יצור משונה, בן־כלאיים: העירייה עונשת, המדינה תובעת. פקחים עירוניים מנפיקים דו"חות חניה ותעבורה, או עבירות בנייה. אם הקנס נמוך יותר מאובדן ההכנסה בביטול הזמן, רבים מהמערערים על נכונותו חורקים שיניים, מסמנים לעצמם ייאוש מהצדק ומשלמים. אחרים, משיקולי חשבון או עיקרון, דורשים להישפט וטורחים להגיע לאולמותיהם של ישראלי ועמיתיו. למקווים לממש את הציווי "צדק צדק תרדוף" נכונה התפכחות. השופט ישראלי הוא בורג במערכת שסיסמתה הפוכה: צדק צדק תהדוף.
המערער על הדו"ח מלוהק לתפקיד הנאשם. מדינת ישראל נגדו. אמנם מדובר בזוטות, שאינן עולות אף לכלל עוון ולכן הרשעה בהן אינה כרוכה ברישום פלילי, אך זו מקדמה המעידה על ההמשך. השופט ישראלי אינו לוח חלק. הוא תבנית נוף מאות התיקים הקודמים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מוחו אינו פתוח בחיפוש סקרני אחר חקר האמת. נאשם משמע אשם, אלא אם כן יוכיח אחרת. ההסבר השחוק: אין היכרות קודמת בין הפקח למפוקח, המאמין שהוא המקופח, ולכן גם חזקה על עובד הציבור שעשה מלאכתו נאמנה ולא התנכל לתושב. יש ולא כך, במקרים נדירים – לא היום, לא בתיק זה.
זה הקוטב הדרומי של מערכת המשפט. בקוטב הצפוני, בתיקי נתניהו ושות', ההתייחסות שונה – כמתבקש, קוטבית. שם, במשטרה ובפרקליטות ולבסוף אצל היועמ"ש, בוחנים בזכוכית מגדלת ומבדלת, מעניקים הנחות, מתאפקים כדי שלא לתפוס מרובה, משגיחים ב־77 עיניים, כי לכישלונות גם משמעות אישית. ייתכן שבמקום נסתר כלשהו יש ספירת מלאי, הנהלת חשבונות, סד תקציבי, מכסה: קשב עילאי לעליונים מחייב קימוץ בו כאשר עוסקים בתחתונים.
ולכן מרשה לעצמו השופט שי ישראלי לומר את השורה המקוממת בעממיותה, כל הזכויות שמורות לאהרן שמי, "אל תהיה צודק – תהיה חכם". צדק אתה מחפש? כאן, דווקא כאן? השתגעת? אדוני חדש בארץ? מה לצדק ולמשפט?
לשמע הדברים עולה הרושם שבישראלי מתקיים השורש טפ"ש כהיפוכו של שפ"ט, אך זה נכון רק למחצה. הוא פיקח דיו להורות לקלדנית שלא לכלול את דבריו בפרוטוקול, שמא עוד יקרא אותם שופט מחוזי אם יוגש ערעור.
–
החוכמה, שמציע השופט ישראלי כתחליף לצדק, היא התלחשות של הנאשם עם התובעת היושבת משמאל ונוחרת בבוז לשמע טענותיו, לקביעת פשרה, איפשהו באמצע. יקראו לכך "הסדר טיעון שבנסיבותיו מצאתיו סביר ומאוזן ועל כן אכבדו". יכבדו? הוא שיזם אותו ולחץ על התושב להסכים לו, שאם לא כן יכריע – לטובת התביעה, הרמז ברור – או יקבע מועד להוכחות, וגם כאן גלום רמז: המבזבז את זמנה של המערכת צפוי גם לממן את הוצאותיה. מי שהתעקש להישפט כי נגרם לו עוול בסך 500 או 1,000 שקלים, וייצג את עצמו כי שכירת בא־כוח תעלה יותר, יספוג פגיעה גדולה שבעתיים.
וכשהתושב שרצה להילחם על צדקתו ומצטט תקדימים ופסיקות מתמרמר, ישראלי מאבד את סבלנות רבע השעה שלו ומבקש רחמים על עצמו. "תבין", הוא מפציר, עדיין מחוץ לפרוטוקול, "ידיי כבולות, הגבולות שלי מאוד מצומצמים". לך אל התובעת, גם אם אינך עצל, ראה דרכיה וחכם. הוא מציע נוסחה גאונית, כאילו המלך המונצח ברחוב שבו מתנהל ההליך אינו שאול אלא שלמה: חצי־חצי. כשהנאשם מסרב ומציע פחות, וגם זאת תחת מחאה לנוכח הערותיו השקופות של ישראלי, הוא מתכעס, "אתה מתמקח? מה זה כאן, שוק?".
ועוד איך. לא בסט – בסטה. זה אינו משחק מכור, במובנו הפלילי של המושג. איש לא שיחד אחת משתי הקבוצות להפסיד ליריבתה. הכיוון הוא "שופטים באדום": בקבוצה של התביעה משחק גם השופט. משחק עכור.
וזה עוד בתל אביב. בערי השדה המצב חמור אף יותר. בנצרת ערער נהג על דו"ח שייחס לו חציית צומת ברמזור אדום. השופט שלח אותו להתפשר עם התובעת והיא הגישה לו הצעה קוסמת: "שכח מהאדום, תודה שלא חגרת חגורת בטיחות". אבל חגרתי, טען. "תשלם פחות, בכסף ובנקודות", שיווקה את מרכולתה. צודק או לא, הנהג מעפולה בהחלט היה חכם. הוא הקליט את התובעת משדלת אותו להודות בעבירה שכלל לא הואשם בה. הדו"ח בוטל.
השופט ישראלי לא הוקלט, אבל גם לא טרח לברר אם בקרב חצי תריסר הממתינים על הספסל לתורם, או מלוויהם, יש מי שיעיד על התנכרותו לצדק, אם ייקרא לבירור. לא שהסיכוי לכך רב. השופטים, כמו השוטרים, כמו הפרקליטים, כמו מנדלבליט, מעדיפים חיפוי על חיטוי. בהתפרסם רשימת המועמדים לעליון, אם מוטחת טענה כבדה (כגון חיבור תצהיר שקרי) בשופט מחוזי, לשעבר בכיר בצה"ל, השואף להתקדם, הוא נמחק בשקט ונבלם על סף העליון, אך לא נערך בירור לאימות הטענה או להזמתה. הנהלת בתי המשפט אף אינה מואילה לנמק את המחדל.
–
לצד הנשיאה חיות מכהנים בעליון עוד 14 שופטים. במחוזי – 205. בשלום – 451. יחד עם 66 בבית הדין לעבודה, 740 שופטים מכהנים בישראל.
להשוואה, הרמטכ"ל, רב־אלוף יחיד, הוא כיום מפקדם של 22 אלופים, 91 קצינים בדרגת תת־אלוף ו־385 אלופי־משנה. זה סגל הפיקוד הכללי, 499 קולונלים וגנרלים. אביב כוכבי אינו יכול להכיר היטב כל אחת ואחד מהם, אך עליו לנהל אותם כך שלכל הפחות לא יכשילו אותו ואת צה"ל.
מהקולונלים של הצבא המשפטי, שופטי השלום, יבואו גם רבים משופטי המחוזי, וגם מי מהם שנידונו להישאר בערכאה הנמוכה – ואולי בעיקר הם – עלולים להזיק. כמובן, כמו בכל משלח יד, מעיתונות ועד פוליטיקה, יש ביניהם מצוינים וטובים, בינוניים וחלשים, אבל הראשונים נתפסים כמובנים מאליהם, בעוד שהאחרונים פוגעים קשות בחוזה שבין האזרח ומדינתו. ומי מפקח? מי יודע? רק להלכה, נשיאי בתי המשפט. למעשה, מוטת השליטה, מוטת השפיטה, אינה מאפשרת השגחה רצינית. בתל אביב 52 שופטים מחוזיים ובמרכז – 40. בשלום, לפי יחסי הכוחות שלעיל, יותר מכפליים. איזה אוגדונר או קצין חיל ראשי, תא"ל, מסוגל לשלוט בעשרות מפקדי חטיבות, במיוחד ככל שמתרחקים מהעילית, מהחטיבות הסדירות, אל הפינות הנידחות יותר, המקבילות לבמל"ם בהדר דפנה.
כדי שהחתירה לצדק לא תזולזל בפי מי שהמדינה מינתה לספק אותו, נחוץ מהלך כפול ומקביל. לצלם ולהקליט, לבקרה מדגמית או נקודתית, את כל הדיונים בבתי המשפט, בדיוק כמו שיחות טלפון עם גופים ציבוריים, ממשלתיים ומסחריים, ולהנהיג ביקורים מחופשים וביקורות מוסוות של בכירי המערכת. אם הצמרת לא תתאמץ, היא לא תדע עד כמה אין לה מושג מה קורה בשורשים.
–
- אנטבה, סרט, מלחמה | הטור של אמיר אורן
- בתחבולות תעשה לך | על החיפוש של ראשי המוסד לדורותיהם אחר תהילה אישית | מאת אמיר אורן
- קמומיל, כלבים וכיתת יורים: עם שרה נתניהו בלהב 433 | מאת אמיר אורן
