fbpx

חמש הדמויות הטלוויזיוניות הטובות של ארון סורקין // מאת רותם דנון

0
  1. מאט אלבי (מתיו פרי), 'סטודיו 60'

הפרק שנקרא 'סטודיו 60' עצוב עבור מעריצי סורקין. הייפ אדיר, שהסתיים בכישלון קולוסאלי ובעונה אחת בלבד. מאט אלבי, יחד עם שותפו דני טריפ (ברדלי וויטפורד), נקראים להציל תוכנית מערכונים במשבר. דמותו של פרי היא אולי הפספוס הגדול ביותר של 'סטודיו 60'. הוא גמלוני ומבריק, חסר ביטחון ומלא ביטחון בו זמנית. לצד ג'ניפר אניסטון, פרי היה יוצא 'חברים' עם ההצלחה הגדולה ביותר מעבר לקומדיה שאיתה יזוהה לנצח. זאת למרות אישיותו הגבולית, נטייתו להתמכרויות ולדיכאון. אלה באים לידי ביטוי בדמות של אלבי, ובעיקר מה שבא בה לידי ביטוי – אך לא מספיק לאור קוצר היריעה הטלוויזיונית שניתנה לסדרה הזו – הוא הכישרון הדרמטי האדיר של פרי, שבמסלול אחר, שלו ושל 'סטודיו 60', היה יכול להגיע לשיאים זוכי פרסים.

מאט אלבי (מת'יו פרי), סטודיו 60

מאט אלבי (מת'יו פרי)

 

  1. וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס), 'חדר החדשות'

לכאורה, מקאבוי הוא כל מה שמעצבן אותנו בסורקין. שנון מדי, תזזיתי מדי, יהיר מדי, צדקן מדי. ויודע תמיד, אבל תמיד – פשוט הכל. סורקין בנה את דמותו כרפובליקן בקרב דמוקרטים, אבל כזה שכמובן מתפכח מהמפלגה הגדולה והמפוארת וממה שנהיה ממנה בשני העשורים האחרונים. הטראומה הכי קשה שדמות כמו של מקאבוי יכלה לחזות היא ג'ורג' וו. בוש, מבשרו של עידן הטמטום, אבל יציר פוליטיקה לגיטימי, שבכל יום נתון גם נשיאותו הכושלת עולה עשרות מונים על הקרקס הגרוטסקי שנקרא "כהונת טראמפ".

ולמרות האלמנטים המעצבנים, מקאבוי הוא במובן מסוים גם הייצוג הטלוויזיוני הטוב ביותר של סורקין עצמו. חכם, אידיאליסט, קשוח ומפחיד, אך רך וטוב לב מתחת. מקרין ביטחון עצמי, אך נשמתו היא של נסיך פריווילגי שמתקשה להאמין שכל הטוב הזה מגיע לו, או שהאהבה שלה הוא זקוק תבוא ותנחם אותו בחיקה, בסופו של יום מפרך.

וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס), 'חדר חדשות'

וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס), 'חדר חדשות'

 

  1. סי.ג'יי קרג (אליסון ג'אני), 'הבית הלבן'

מי שנחשבת בעיני רבים ממעריצי סורקין כדמותו הטובה ביותר. במובן מסוים, היא אכן ראויה לתואר הזה. ולו בגלל שהיא שוברת תבנית מסוימת שקיימת ביצירתו. תבנית שניתן לשבח, אך גם לבקר. אצל סורקין הדמויות בדרך כלל מגיעות אל המסך כשהן כבר עגולות למדי. כמעט שלמות, מתפקעות ממאפיינים, ממעלות לצד חסרונות, מאידיאלים ואופטימיות לצד דמונים פנימיים.

סי.ג'יי קרג עשתה את הדרך המעניינת ביותר ב'הבית הלבן'. ודאי שמבחינת הקריירה – מתצוגת הפרולוג שמגיעה בפרק פתיחת העונה השנייה המופתי, 'בצילם של שני יורים', שבה אנחנו מגלים את סי.ג'יי כיחצנית הוליוודית אבודה ומתוסכלת; דרך תפקידה כדוברת, ומקומה בצוות שהופך דומיננטי יותר ויותר; ועד מינויה המפתיע כראש הסגל במקום ליאו מק'גרי. אך גם מקומה האישי. חוסר הביטחון, הפחדים, חיי האהבה המפוספסים, היחסים עם אביה חולה האלצהיימר, וגם ההתמודדות שהופכת מאתגרת מול חלק מאלה שהיו חבריה בנפש, אותו צוות 'הבית הלבן'.

סי ג'יי קרג (אליסון ג'אני)

סי ג'יי קרג (אליסון ג'אני)

  1. ג'ד בארטלט (מרטין שין), 'הבית הלבן'

העובדה שהביוגרפיה הדמיונית של ג'וזיה (ג'ד) בארטלט מרחיקה אחורה עד ימי המייפלאואר והאבות המייסדים של האבות המייסדים, מספרת משהו על האמונות של סורקין. לכאורה, ליברל שכמותו היה יכול לכתוב דמות אחרת, בסגנון קנדי או קלינטון – אדם שהגיע מרקע מפתיע יותר והתגלה ככוכב פוליטי מבריק. הדמות הקרובה ביותר לבארטלט עצמו, מבחינת רזומה פוליטי ואמונות אידיאולוגיות, הייתה זו של מייקל דוקאקיס, שהפסיד לג'ורג' בוש האב בבחירות לנשיאות ב־1988. אבל דוקאקיס היה בן למהגרים יוונים, ובארטלט, כאמור, נצר לדם האמריקאי הכחול ביותר. סורקין, יהודי שמעריץ את האמריקנה שאליה נולד, את המיתולוגיה שלה ואת הדמוקרטיה שהנחילה למערב, אומר בכך שדווקא ערש האומה הוא שכיוון לנשיאים כמו בארטלט.

בארטלט עצמו הוא דמות מרתקת, ושין הוא שחקן עילאי. גם כשנדמה לנו שהוא מנותק מהמתרחש, מספיקה סצנה של דקה בחדר הסגלגל כדי להבין שהמוח היחיד־בדורו ידע הכל יותר טוב מכולם, וצדק לאורך כל הדרך. אבל הוא גם אדם קפריזי, רגשן, עם בעיית שליטה בכעסים, רברבן. אדם דתי הנאבק בין אמונותיו התיאולוגיות לאידיאולוגיות. וג'ד בארטלט גם אינו הנשיא הטוב ביותר מבחינה פוליטית וביצועית שאפשר להעלות על הדעת. זה מומחש היטב פעמים רבות, כשמבקשים ממנו משהו פשוט או שהוא צריך להכריע הכרעה פעוטה, ובמקום מיצוי מהיר הוא יטרחן את אוזני הצד שמנגד בפכים קטנים או משלים ארוכים מההיסטוריה הרחוקה־רחוקה.

ג'ד בארטלט (מרטין שין)

 

  1. ג'וש ליימן (ברדלי וויטפורד), 'הבית הלבן'

באותו פרק פרולוג שבו חוזרים אל שורשי הדמויות המובילות של הסדרה, מבינים במהרה שג'וש ליימן הוא הסורקין שמסתכל על וושינגטון ומה שהיא יכולה להיות, ומיואש ממה שהיא נהייתה. ליימן אז הוא ראש הסגל של המתמודד המוביל לנשיאות, הסנטור ג'ון הוינס. הוא מוותר על פריימריז בטוחים ואולי מינוי לראש הסגל של הנשיא הבא, כדי ללכת אל מתמודד קנטרן, אדיר מילים וחסר סיכויים, שלא באמת רוצה לרוץ. בארטלט. למה? כי ליימן, מכונה פוליטית משומנת ורבת־יכולות באיש אחד, רוצה בעצם להציל את עצמו ממה שהוא הופך להיות, למה שהוא צריך להיות. ובכך את המפלגה הדמוקרטית, את וושינגטון הבירה, את נשמת האומה כולה.

ג'וש מאבד את אביו, ורואה בליאו מק'גרי, ובמובן מרוחק יותר בבארטלט, דמות אב חלופית. הוא הדמות המצחיקה ביותר בסדרה, אך גם הפגיעה ביותר בה. הוא אינו האינטלקטואל המבריק, כמו בארטלט או טובי זיגלר (ריצ'רד שיף); הוא אינו הפוליטיקאי הפוטנציאלי הנוצץ לעתיד כמו סאם סיבורן (רוב לאו); אבל הוא הטוב ביותר שיש. כשהוא נכשל, אתה חש שנכשלת יחד איתו. כשהוא מנצח, ליבך מתמלא גאווה עבורו.

אין כמעט דמות שלא חוותה התפרקות כזו או אחרת, מקצועית, נפשית או בריאותית, ב'הבית הלבן'. חלקן ממחישות למה הדמות עצמה מפוספסת, כמו זו של אשת הנשיא אביגייל בארטלט (סטוקרד צ'נינג); חלקן מעוררות בנו רחמים ודאגה, כמו מק'גרי שלוקח ללב, תרתי משמע, את חוסר האמון שנוצר בינו לבין הנשיא; חלקן מעוררות אנטגוניזם, כמו זיגלר, הצדקן התמידי שמאשים את כל העולם. אבל כשג'וש ליימן מתפרק, הוא מעורר בנו יותר אמפתיה מכולם. כי ג'וש הוא כמו רובנו, האנשים שיודעים את מקומם בעולם וממלאים את התפקיד במסירות, ורק שואפים, איכשהו, להפוך את הדרך הזו לקצת יותר משמעותית וחיובית.

ג'וש ליימן (ברדלי וויטפורד), 'הבית הלבן'

ג'וש ליימן (ברדלי וויטפורד), 'הבית הלבן'

אני טקסט פוליטי // 20 שנה לסדרה הבית הלבן // מאת רותה קופפר

רוצים לקבל את המגזין בכל חודש עד הבית? עכשיו במבצע למנויים חדשים - גיליון ראשון במתנה.
השאירו פרטים ונחזור אליכם:

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook