20 שנה אחרי עלייתה, 'הבית הלבן' עדיין שומרת על מקומה כשיא יצירתו של התסריטאי המחונן ארון סורקין. איך הפוליטיקה האידיאליסטית מצאה את דרכה גם אל שאר היצירות שלו, למה נכשל היכן שנכשל, ואיך הוא תופס את עידן טראמפ, ההפך הגמור מהעולם שניסה לשרטט.
נראה שאין פער גדול יותר מהנשיאות והדמוקרטיה האמריקאית לפי ארון סורקין ומהנשיאות והדמוקרטיה לפי דונלד טראמפ. כל "בוא תלווה אותי" במסדרון בסדרה 'הבית הלבן' היה מנוסח ברהיטות רבה יותר, זהירה יותר ושקולה יותר מאשר מעמד נאום הפנייה אל האומה של הנשיא הנוכחי. שלא לדבר על הציוצים, מרובי שגיאות הכתיב ופליטות המקלדת, שלעיתים מסתיימים במילה אחת בודדת מסכמת (נניח: "עצוב!"), או שתיים ("ציד מכשפות!").
יש שימהרו לומר כי אין מה להשוות: סורקין אמון על עולם בדיוני, ואילו טראמפ חי ומנהל – לכאורה, לפחות – את המעצמה ואת העולם במציאות. אבל שניהם הם גם יצירי טלוויזיה. טראמפ חייב את הצלחתו לריאליטי שהוביל, 'המתמחה', לא פחות מלקריירה העסקית שלו. ושניהם מבינים – כל אחד לפי השקפתו – את השימוש בתקשורת המונים. אי אפשר לדבר על גוף העבודה של סורקין, שהסתיו ציינו מעריציו 20 שנה לעליית הסדרה המצליחה ביותר שלו 'הבית הלבן' (The West Wing), מבלי להתייחס לעלילות הבית הלבן הנוכחי – פשוט משום שהסדרה המכוננת והמחוננת הזאת תמיד התכתבה עם המציאות. היא למעשה עיצבה את עצמה תוך כדי ההשתקפות המתמדת עם הבית הלבן האמיתי, בשדרות פנסילבניה בוושינגטון די.סי.
כש'הבית הלבן' עלתה לשידור ברשת NBC ב־22 בספטמבר 1999, מעמדה של הנשיאות האמריקאית נפגע. האומה קיבלה הצצה מיותרת לנעשה בחדרי החדרים של הנשיא וליחס שלו לאמת. הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון אמנם שרד את הליך ההדחה שנפתח נגדו לאחר פרוץ פרשת מוניקה לוינסקי, אבל הטעם המר בפה עוד נותר (וסליחה אם זה נשמע כמו משחק מילים).
'הבית הלבן'
שנה אחרי עליית הסדרה התקיימו בחירות. המועמד הרפובליקני ג'ורג' וו. בוש נבחר לנשיא, בזכות רוב אלקטורלי ובחירות שסביר להניח כי נגנבו הלכה למעשה בפלורידה, ועל אף שרוב הציבור האמריקאי הצביע דווקא למועמד הדמוקרטי, אל גור (כמו במקרה הילרי קלינטון בבחירות האחרונות). מאותו רגע הפכה הסדרה למעין יקום מקביל, בבחינת אילו רק היה נבחר המועמד הזה, המזכיר את זה שב'הבית הלבן'.
החזון של הנשיא הדמוקרט והליברלי ג'ד בארטלט (שגילם מרטין שין, המזוהה מאוד עם פעילות פוליטית ליברלית) ואנשי צוותו, היה בגדר פנטזיה בשביל דמוקרטים שרוחם נשברה. בציון 20 שנה לסדרה נכתב לאחרונה ב'ואניטי פייר' כי 'הבית הלבן' הייתה "מנה שבועית ממכרת של אידיאליזם, קולגיאליות, כובד ראש ומעין נאומים שייקספיריים בשקל".
הייתה בה רוח של אופטימיות, ובניגוד לאנטי־גיבורים הטלוויזיוניים החדשים שהתחילו לצוץ במקביל לה בסוף המילניום הקודם, ב'סופרנוס' וב'אוז' למשל, היה בה גיבור אמיתי, טוב וצודק. לא מושלם, בכלל לא, אבל בהחלט מודל לחיקוי. הסדרה גרמה לרבים מהצופים צעירים שלה לחפש את עתידם בפוליטיקה, ובהמשך להתאכזב מכך שבעיות העולם לא באמת יכולות להיפתר בהליכה זריזה ובדיבור מהיר, ידעני ושנון.
– סדרות בולטות: 'הבית הלבן', 'חדר החדשות', 'Sports Night'
– סרטים בולטים: 'בחורים טובים', 'הנשיא מאוהב', 'הרשת החברתית', 'מאניבול', 'סטיב ג'ובס'.
ועוד משהו: כשחקן כושל בתחילת הדרך, הוא התפרנס בין השאר כשליח מברקים מזמרים.
צדק מסכי
הנשיא האהוב והצודק נולד ביצירתו של סורקין עוד לפני 'הבית הלבן', בתסריט לסרט הרומנטי מ־1995 'הנשיא מאוהב' (בבימויו של רוב ריינר), שבאנגלית פשוט נקרא 'הנשיא האמריקאי' (The American President). עוד לפני 'הבית הלבן' היה סורקין ידוע כתסריטאי מבוקש, עם הפריצה הקולנועית שבאה ב'בחורים טובים' (1992).
ב'הנשיא מאוהב' גילם את היושב בחדר הסגלגל מייקל דאגלס. מרטין שין היה ראש הסגל שלו. הקונפליקט בסרט היה אם האומה האמריקאית תתמודד עם נשיא אלמן, שמתחיל לצאת עם אישה שעלולה להיות מעט שנויה במחלוקת. איזו תמימות. מי היה מאמין שגרסת הפורנו של הסרט הזה – שבו הנשיא מנהל רומן עם כוכבת פורנו שכינויה סטורמי דניאלס – תהפוך בתוך שני עשורים לדוקו־ריאליטי.
בריאיון שהעניק בספטמבר ל'ואניטי פייר', אמר סורקין על הנשיא האמריקאי הנוכחי שאפילו בתור דמות טלוויזיונית הוא כתוב לא טוב. "הוא בטח לא גיבור. הוא גם לא אנטי־גיבור – כי בין אם מדובר בריצ'רד השלישי או בריצ'רד ניקסון, תמיד יש תחושה של שכבות ומורכבות. תמיד ישנה התחושה שאוי ואבוי, אילו רק היה מישהו אוהב אותו, הוא היה עושה דברים גדולים. זה לא קיים עם טראמפ. בבית הלבן של טראמפ יש כל מיני תחבולות ופחדנות".
לאורך שידורה של 'הבית הלבן' נמנע סורקין מלהתייחס למאורעות אמיתיים במציאות ולשלבם בסדרה. עד שקרה האירוע הקשה ביותר של הפיגועים במגדלי התאומים. "לא יכולתי שכל העולם יעבור את ההשלכות של הפיגועים ושהדמויות שלי לא יעברו", סיפר בריאיון. ואף על פי שרצה לדחות את עליית העונה השלישית, לא הייתה לו ברירה והוא העלה פרק בשם 'יצחק וישמעאל' שעסק בפיגוע הטרור ההוא.
כיום ההשתקפות של הבית הלבן ההוליוודי לזה שבוושינגטון, היא כמו בבית המראות בלונה פארק. אין ספק שגם אז היא הייתה מעוותת. הצגת האירועים ב'הבית הלבן' תמיד לוותה בגלוריפיקציה. צודקת וצדקנית. היא הייתה כה רחוקה מהמציאות, עד שלא הותירה ברירה לבדיון שבא אחריה אלא להיות גרוע ממנה. אם ממשיכים בדימוי של בית המראות, אז הסדרה 'ויפ' עם ג'וליה לואי־דרייפוס, שגם היא עוסקת בבית הלבן, היא בעצם חלון למה שנדמה שקורה בבית הלבן הנוכחי (אף שכמובן שידורה החל הרבה לפני בחירת הנשיא ה־45, טראמפ); ו'בית הקלפים' – סדרה בדיונית אחרת על הנעשה במחשכים בוושינגטון – היא חלון מוצלל. 'הבית הלבן' של סורקין הייתה כמו מראה מרזה בחנות בגדים. הכל נראה בה יפה יותר.
'הנשיא מאוהב'
הגברים הלבנים הטובים
הנשיא לפי סורקין הוא סוג של קדוש. הדמוקרטיה האמריקאית מלווה בנגינת כינורות (וירטואלית או אמיתית). סורקין הוא נביא הליברליות השבעה, הלבנה והגברית. ב'הבית הלבן' היו אמנם כמה נשים – בהובלת הדוברת, ולאחר מכן ראש הסגל, סי.ג'יי קרג בגילומה הנפלא של אליסון ג'אני – וכמה אנשים שלא היו לבנים. בעונה האחרונה, שהייתה חצי ספין־אוף על שש העונות שקדמו לה, נבחר אפילו נשיא ממוצא לטיני (מתיו סאנטוס, בגילומו של ג'ימי סמיתס). אבל רוב הדמויות השתייכו לשבט הגברי הלבן, האנגלו־סקסי, של החוף המזרחי, מקסימום בתיבול כמה יהודים.
באירוע לכבוד 20 שנה לסדרה בפסטיבל 'פיילי' בניו יורק, סיפר סורקין שלפני עלייתה ערכו כמקובל הקרנות ניסיון מול קהלי היעד הרגילים. התוצאות לא היו טובות. ואז רשת NBC הרכיבה קבוצה אחרת להקרנה, שכללה בוגרי קולג', מנויים ל'ניו יורק טיימס' ובתים עם גישה לאינטרנט (נזכיר, מדובר ב־1999). התוצאות שהתקבלו מההקרנה הזאת היו מצוינות. עם השנים, הסדרה ששודרה במשך שבע עונות וזכתה בפרסים על ימין ועל שמאל (27 פרסי אמי, מתוכם ארבע פעמים עבור סדרת הדרמה הטובה ביותר, שני פרסי גלובוס זהב לסדרה הטובה ביותר ועוד), פנתה לקהל רחב יותר.
אגב, סורקין היה יכול להיות חלק מקהל היעד הזה, באופן טבעי. הוא נולד במנהטן וגדל בפרבר של העיר ניו יורק, למשפחה יהודית. אביו היה עורך דין, אמו הייתה מורה. הוא בוגר קולג' – למד באוניברסיטת סירקיוז מוזיקה ומחזאות. אפשר גם להניח שהיה לו מנוי ל'ניו יורק טיימס' וחיבור לאינטרנט בשנים הרלוונטיות.
באותו ריאיון ל'ואניטי פייר' חזר סורקין אל דמותו של הנשיא ג'ד בארטלט, שאותה ברא. "הוא קצת כמו אבא שלי. אני שמח שכל כך הרבה אנשים הזדהו איתו. הוא דובר לטינית, פרופסור לכלכלה מניו אינגלנד שזכה בפרס נובל. על הנייר הוא כל מה שמחצית מהמדינה הזאת אמורה לתעב".
"הסיפור שסורקין כותב שוב ושוב הוא האתוס האמריקאי בהתגלמותו", דרשה נאה ליאת אלקיים ב'הארץ'. "גבר, תמיד לבן, תמיד חכם, תמיד בוגר אוניברסיטה יוקרתית (סורקין בז לחוכמה עממית, מה שהכי מעצבן אותו זה אנשים שמפארים בורות ובזים להשכלה), הולך לבד בדרכו שלו, לא נכנע לתכתיבי המטומטמים סביבו, נאבק כנגד כל הסיכויים, יוצא מנצח ולרוב זוכה גם להכרת תודה".
'חדר חדשות'
כשהעיתונאי נשבר
ההאדרה של הדמוקרטיה האמריקאית ומוסדותיה אפיינה גם סדרה אחרת של סורקין, 'חדר החדשות', שגם היא עלתה על רכבת הדַבֶּרֶת המפורסמת של התסריטאי. הסדרה עלתה לשידור ב־2012 בערוץ הכבלים HBO, ושודרה במשך שלוש עונות עד דצמבר 2014, כשנתיים לפני בחירתו של טראמפ לשלטון, ועסקה במסד אחר של הדמוקרטיה האמריקאית – התקשורת. היא התרחשה בליבה של מערכת מהדורת חדשות טלוויזיונית בערוץ חדשות מוביל. בפרק הראשון מוגש הרֵזון ד'טרה שלה, ושל סורקין, על מגש. העיתונאי הראשי שלה, וויל מקאבוי (ג'ף דניאלס), נשאל על ידי סטודנטית בכנס שהוא משתתף בו, מהי בעיניו הסיבה שאמריקה היא המדינה הטובה בעולם. שאלה מוזרה, אבל חלק מהסגנון של סורקין כולל גם להרים לדמויות שלו להנחתה.
ההאדרה של הדמוקרטיה האמריקאית ומוסדותיה אפיינה גם סדרה אחרת של סורקין, 'חדר החדשות', שגם היא עלתה על רכבת הדַבֶּרֶת המפורסמת של התסריטאי
"החוקה שלנו היא יצירת מופת, ג'יימס מדיסון היה גאון. הצהרת העצמאות היא, מבחינתי, היצירה האמריקאית הכתובה הנעלה ביותר", מתחיל לענות מקאבוי בחוסר חשק. מנחה הפאנל קוטע אותו ומבקש תשובה כנה יותר. ביקש, אז קיבל. "אין שום ראיות התומכות בקביעה שאמריקה היא המדינה הטובה ביותר בעולם", מתחיל העיתונאי למוד האכזבות שלא רצה לדבר, אבל אם כבר לחצו עליו אז קַבלו נאום. "אנחנו במקום השביעי בקרוא וכתוב, במקום ה־27 במתמטיקה, במקום ה־22 במדעים, 49 בתוחלת החיים, 178 במוות של תינוקות בלידה, ומקום שלישי בתל"ג לנפש, מקום רביעי בתעסוקה, מקום רביעי ביצוא. אנחנו במקום הראשון בעולם בשלוש קטגוריות בלבד: מספר האסירים ביחס לאוכלוסייה, מספר האנשים המאמינים כי מלאכים הם אמיתיים ותקציב הביטחון.
"פעם היינו המדינה הטובה בעולם. צידדנו במה שצודק. נלחמנו למען מטרות מוסריות. העברנו חוקים, ביטלנו חוקים – מסיבות מוסריות. נלחמנו בעוני, לא בעניים. הקרבנו, דאגנו לשכנים שלנו, גיבינו את האמירות שלנו בכסף, ולא התרברבנו. בנינו דברים גדולים, נהדרים, יצרנו קדמה טכנולוגית, חקרנו את היקום, ריפאנו מחלות, וגידלנו את האמנים הגדולים ביותר ואת הכלכלה הטובה ביותר. שאפנו להגיע לכוכבים, ולהתנהג כמו בני אדם. שאפנו לאינטליגנציה, לא המעטנו בה. היא לא גרמה לנו לרגשי נחיתות. לא הזדהינו ללא תנאי עם האיש שלו הצבענו בבחירות הקודמות ולא נבהלנו בקלות. היינו מסוגלים להיות כל הדברים האלה ולעשות את כל הדברים האלה כי קיבלנו את המידע הזה מאנשים גדולים, נערצים. הצעד הראשון בפתרון בעיה כלשהי הוא בזיהוי שיש בעיה. הנה היא – אמריקה כבר איננה המדינה הטובה ביותר בעולם".
היה משהו משונה בלהט הקדוש שסורקין שם בפי הדמות הזאת ועמיתיה, שהיו עיתונאים – אנשים שתפקידם לעשות הרבה שיעורי בית, להביא סקופים ולא לפחד לשאול שאלות. ב'הבית הלבן' הפטריוטיות של סורקין עוד התקבלה על הדעת, באותה תקופה ובאותו המקום. משאלת הלב הזאת הייתה הגיונית כשמדובר במנהיגים, אבל קצת פחות כאשר מדובר בכלבי השמירה שלהם.
'הבית הלבן'
בין הומור כושל לנשיא כושל
אין מה לעשות. עם כל ההערכה לסורקין, חשיבות עצמית, פומפוזיות והיעדר חוש הומור הם גם חלק מהסגנון הדרמטי של האיש. זה בלט במיוחד בסדרה שאפתנית שלו שהופקה בין 'הבית הלבן' ל'חדר החדשות', ונחשבת לכישלון הגדול ביותר שלו. 'סטודיו 60' עלתה לשידור ב־2006 ועסקה בנעשה מאחורי הקלעים של תוכנית מערכונים סאטירית (סורקין העלה עוד סדרה על אחורי הקלעים של עשייה טלוויזיונית בסמוך לעליית 'הבית הלבן', שנקראה 'Sports Night'). גם היא שודרה ב־NBC.
כל העיניים נישאו אליה, עד כדי כך שכמעט התעלמו מסדרה אחרת באותה עת, גם היא על הנעשה מאחורי הקלעים של תוכנית מערכונים, גם היא עם מספר בשמה, 'רוק 30' של טינה פיי. היוצרת והכוכבת של 'רוק 30', שהייתה לפני כן הכותבת הראשית ושחקנית ב'סאטרדיי נייט לייב', חששה קצת מ"חוסר המזל שבפעם הראשונה שאני מעלה תוכנית לפריים טיים, אני מתחרה באיש החזק ביותר בטלוויזיה". אלא שהתוכנית שלה ניצחה ובגדול.
בסדרה 'הבית הלבן' הייתה רוח של אופטימיות, ובניגוד לאנטי־גיבורים הטלוויזיוניים החדשים שהתחילו לצוץ במקביל לה בסוף המילניום הקודם, ב'סופרנוס' וב'אוז' למשל, היה בה גיבור אמיתי, טוב וצודק
'סטודיו 60', עם מתיו פרי מ'חברים', התעלמה מהעובדה שגם תוכנית שמתארת את ההפקה של תוכנית הומוריסטית, בכל זאת צריכה להצחיק מדי פעם. בעוד 'רוק 30' הייתה קומדיה פרועה, מבריקה וסוריאליסטית עם דמויות נהדרות, שופעת מקוריות (וגם מדי פעם עקצה את המתחרה עד שזאת התפוגגה), הדמויות ב'סטודיו 60' נהגו לפצוח בנאומים צפופי מילים על תפקידם החשוב בעולם – כשהעולם הזה הוא קומדיה המצריכה הרבה אנדרסטייטמנט, זה לא הכי מתאים.
בכתבה ב'ניו יורק מגזין' מ־2010 נכתב: "ובכל זאת, למרות כל השנאה שספג סורקין על כך שהוא תסריטאי דרמה שהניח שהוא מבין גם בקומדיה, צריך לתת לו קרדיט שהוא ניסה לעשות משהו אחר". כאן המקום לתת לו קרדיט גם על ניסיון אחר שלו. לפני שנתיים ביים לראשונה סרט, 'המשחק הגדול', על עלייתה ונפילתה של מולי בלום, "נסיכת הפוקר". בניגוד לסרטים שכתב, הוא היה רחוק מלהיות להיט.
הכוח של סורקין הוא תיאור אנשים מבריקים, אנשי שררה או כוח אחר (כמו במנהיג האומה החדשה של פייסבוק, מארק צוקרברג, בסרט 'הרשת החברתית' שעל התסריט שכתב לו זכה סורקין בפרס האוסקר, ובסרט 'סטיב ג'ובס' על גאון הטק המנוח). שלא כמו צוקרברג שלו, המוצג באור ביקורתי, הנשיאים של סורקין הוצפו באור נגוהות. הם היו אבהיים, בוגרים, סולידיים, נוסכי ביטחון ומאוד מילוליים. ואז בא הנשיא האמריקאי האמיתי עם "תפוס אותן בפוסי".
בריאיון שהעניק סורקין לרשת CNN השנה, שאל אותו העיתונאי פאריד זקרייה אם אין אמת בטענה של טראמפ שהוא פשוט מדבר כמו העם, ככה יבינו אותו. על כך השיב לו סורקין: "ראשית, זאת לא הדרך שאנשים מדברים בה (…) זה עלבון גדול נגד האנשים שהוא טוען שהוא מייצג, לומר שהם מדברים, מתנהגים וחושבים ככה. שנית, לא מתפקידו של הנשיא לרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר שלנו אלא לנסות למשוך אותנו למעלה, והיו לנו נשיאים – גם דמוקרטים וגם רפובליקנים – שהיטיבו לעשות את זה (…) דונלד טראמפ פונה אל הרע שברע שבנו. זאת לא אסטרטגיה, זאת לא פילוסופיה, זה פשוט הדבר הכי טוב שהוא מסוגל לו. זה מי שהוא".
בריאיון אחר אמר סורקין שהתרופה היחידה לשלטון טראמפ היא "שיהיו בוחרים טובים יותר. אחרת נידרדר לשבטיות שכבר יש לנו". עוד אמר כי 'הבית הלבן' תמיד הייתה "משאלת לב", אבל שבימים אלה הצפייה בה היא כמיהה לשפיות. אף שהוא מעריץ של 'בית הקלפים' ושל 'ויפ', סיפר לאתר דדליין, הוא עצמו יצר סדרה באמצע הקדנציה השנייה של ביל קלינטון על הצוות של הבית הלבן. הסדרה שלו תיארה נשיא ואנשי צוות, שכמו האמיתיים שמהם שאב השראה, נהפכו לגיבורים חיוביים כבכל דרמת בית משפט או בית חולים, למשל, שקדמה לה.
'בחורים טובים'. צילום: Mondadori / Getty Images IL
התנצלות בשם האומה
ל'הבית הלבן' היה צוות שחקנים מעולה – שין, ג'אני, רוב לאו, ריצ'רד שיף, ברדלי וויטפורד (שבמקרה משתתף עכשיו בסוג של נגטיב ל'הבית הלבן' – 'סיפורה של שפחה', לצד אליזבת מוס ששיחקה את בת הנשיא בסדרה) ועוד. השחקנים היו מעולים, כולם דיברו סורקינית שוטפת ומשכנעת, שנדמה היה כי הגו אותה מליבם.
עד כדי כך, שהיה מוזר לפגוש אחד מהשחקנים האלה ללא התסריט. זה קרה במלון דן בתל אביב, כמה שנים אחרי שהסדרה ירדה משידור. הלכתי לפגוש קבוצה של שחקנים ואישים מתעשיית הטלוויזיה שהובאו לישראל, כמשלחת של ארגון פרו־ישראלי. את שמו של השחקן מ'הבית הלבן' לא אזכיר, מתוך כבוד אליו. אבל נסתפק בלספר שהוא אחד השחקנים הבכירים, שהשתתף בכל עונות הסדרה וכמעט בכל פרקיה, ואף זכה באמי על תפקידו. יצאנו מחוץ לבניין. הוא רצה לעשן סיגריה. הוא היה עייף, מותש מהלו"ז הצפוף הנהוג בטיולי "הסברה" שכאלה, וניסה לדבר על הפתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני על רגל אחת, ממש כמו בסצנה מ'הבית הלבן'. כנראה גם לוּ היה לו טקסט של סורקין, ההסבר היה פשטני וגורם לגלגול עיניים פנימי אצל השומעת הישראלית, אבל איתו הוא לפחות נשמע מרשים.
בנאום חוצב הלהבות של וויל מקאבוי, שהוזכר קודם, העיתונאי של סורקין מסביר שארה"ב אינה המדינה הכי טובה בעולם אבל הייתה כזאת, ומוסיף גם שהיא עוד יכולה להיות. כעת נדמה, לפחות לשיטתו, שהמעצמה נתקלה בעוד מחסום בדרך למטרה הנעלה הזאת. אבל על אף הביקורת החריפה שיש לו כלפי ההנהגה הנוכחית, הוא עדיין מאמין בדוד סם. אדום, כחול ולבן הם עדיין הצבעים שלו.
הוכחה לכך שהוא עדיין מאמין בערכים הרומנטיים שהוא מטיף להם בסדרות שלו, אפשר למצוא במכתב שכתב לבתו רוקסי (שהייתה אז בת 15) ולאשתו, יום לאחר שטראמפ נבחר לנשיאות.
"בנות סורקין", כתב. "העולם השתנה בליל אמש באופן שאני לא יכול להגן עלינו ממנו", כך ביוהרה שגם היא חלק מהסגנון שלו. "זאת תחושה איומה עבור אב. לא ארכך את זה – זו זוועה אמיתית. זאת בוודאי לא הפעם הראשונה שהמועמד שלי לא זכה (למעשה זאת הפעם השישית), אבל זאת הפעם הראשונה שחזיר חסר כל כישורים, בעל רעיונות מסוכנים, הסובל מבעיות פסיכיאטריות רציניות, בלי שום ידע על העולם ושום סקרנות ללמוד עליו, ניצח.
"וזה לא רק דונלד טראמפ שזכה אתמול, אלה גם התומכים שלו שזכו. אנשי הקו קלוקס קלאן. לאומנים לבנים, סקסיסטים, גזענים ומוקיונים למיניהם. גברים לבנים זועמים, שחושבים שמוזיקת ראפ וחגיגות סינקו דה מאיו (של הקהילה הלטינית, ר"ק) הן איום על אורח החיים שלהם, כעת הם חוגגים (…) השנאה הרימה את ראשה. טמטום דוחה זכה לתואר הזוהר "הקול הרענן של מישהו מבחוץ", שעומד "לזעזע הכל מן היסוד". בארבע השנים הבאות נשיא ארה"ב, שקדמו לו בתפקיד זה אנשים כוושינגטון, ג'פרסון, לינקולן, טדי רוזוולט, פרנקלין רוזוולט, ג'ון פ. קנדי וברק אובמה, יהיה גבר־תינוק שיבלה את רוב שעות היום שלו בשיגור ציוצי נקמה נגד כל מי שימתח עליו ביקורת (ואלה יהיו רבים). הבכנו את עצמנו מול הילדים שלנו ומול העולם.
"והעולם אכן הגיב מיד. הדאו ג'ונס צנח ב־700 נקודות בן לילה. כלכלנים מנבאים מיתון עמוק וממושך. העמיתים שלנו להסכם נאט"ו מפוחדים ממש. עוד מפחדים מאוד הם מוסלמים־אמריקאים, מקסיקנים־אמריקאים ואפרו־אמריקאים – כולם רועדים מפחד. נכון גם לציין שרבים מהמעריצים של טראמפ אינם מחבבים יהודים. מצד שני, בדאע"ש חוגגים כעת. מה לא היינו נותנים כדי להחליף את חלקיק־האיש הזה אפילו בריצ'רד ניקסון היום.
"אז מה עושים? ראשית, עלינו לזכור שאיננו לבד. 100 מיליון בני אדם באמריקה ועוד מיליארד בעולם מרגישים בדיוק כמונו. שנית, צריך לקום מהמיטה. אנשי טראמפ רוצים לראות אנשים כמונו (יהודים, אנשי האליטות של ערי החוף, מלומדים, שמאלנים, אנשי הוליווד), בוכים ומייללים ומדברים על מעבר לקנדה. לא אתן להם את זה ואני גם מפציר בכן לא לתת. זה מה שנעשה.
"נילחם, לעזאזל. אנחנו לא חסרי עוצמה או משוללי קול. אין לנו רוב בקונגרס או בסנאט אבל יש לנו נציגים שם. חשוב לזכור שרוב החברים במפלגה של טראמפ מרגישים בדיוק אותו דבר בנוגע אליו. נדאג לכך שהאנשים ששלחנו לוושינגטון, כולל קאמלה האריס, לא ינוחו לרגע (….)
"אמריקה לא הפסיקה להיות אמריקה אמש ואנחנו לא הפסקנו להיות אמריקאים, וחשוב לדעת משהו על אמריקאים: הימים הכי אפלים שלנו תמיד – תמיד – הובילו לשעתנו היפה ביותר".
'הרשת החברתית'
"רוקסי, אני יודע שהנבואות שלי אכזבו בעבר", כתב, ובכך צדק גם בנוגע לכמה עניינים שכתב במכתב הזה – המיתון לא בא, להפך, השווקים גאו רוב הזמן, בעיקר בזכות הרצון העז של טראמפ להיטיב עם עשירי אמריקה והתאגידים הגדולים. וגם הנאמנות העיוורת של הרפובליקנים לטראמפ הייתה משהו שהוא לא צפה, ואכן היה קשה לצפות. הוא ניבא שכבר בשנה הראשונה לשלטונו יעבור טראמפ עבירה הראויה להדחה. אולי ביצע, אך ההדחה התמהמהה, ולאור הרוב שיש לרפובליקנים בסנאט, כנראה גם לא תקרה בסוף התהליך שהחל לאחרונה על ידי הדמוקרטים.
בחזרה למכתב, ועמו גם נסיים: "בעוד שלוש שנים מעכשיו נילחם למען המועמד/ת שלנו וננצח, והפעם הם יפסידו לתמיד. מותק שלי, זאת תהיה הפעם הראשונה שתצביעי. המערכה לא הסתיימה. היא רק החלה. סבא שלך נלחם במלחמת העולם השנייה. כשהגיע למדינה הזאת ניתנה לו הזדמנות להיטיב עם משפחתו. לא אמסור לנכדה שלו מדינה שתעוצב על ידי אנשים טיפשים ומלאי שנאה. הדמעות שלך אמש העירו אותי, לעולם לא אירדם במשמרת שלי יותר. שלך, אבא".
