עם עליית הסדרה המדוברת 'The Morning Show', חזרנו לז'אנר המאתגר והאהוב במיוחד שנקרא סדרות אחורי הקלעים של עולם הטלוויזיה. מ'אפיזודס' ו'רוק 30' ועד 'מרפי בראון' ו'לארי סנדרס', הנה העשירייה המובילה שבחרנו

'תוכנית הבוקר' (The Morning Show), על הנעשה מאחורי הקלעים של תוכנית בוקר אמריקאית, היא ספינת הדגל של שירות הסטרימינג החדש אפל טי.וי פלוס, שעלה בנובמבר לאוויר. הסדרה, שעלתה בהשקת השירות, מתחילה במשבר אקטואלי – המנחה הקבוע של תוכנית הבוקר מיטש קסלר (סטיב קארל) נאלץ לעזוב על רקע טענות להטרדות מיניות נגדו, ושותפתו להנחיה זה 15 שנה אלכס לוי (ג'ניפר אניסטון) צריכה להודיע על כך בשידור. המצב החדש מחייב איוש מהיר של תפקיד ההנחיה לצידה, וכך מוצאת את עצמה לוי מצוותת לברדלי ג'קסון (ריס וויתרספון). הבחירה בג'קסון היא מהלך פוליטי מורכב, מהלך חוסם שנעשה על ידי אלכס (לא בכדי גם שמה וגם זה של ברדלי הם שמות של גברים – רמז לכך שנשים בעולם הזה אמורות להתאים את עצמן לכללי העולם הגברי) כדי לטרפד תרגיל של ההנהלה. ג'קסון, עיתונאית מתחנת טלוויזיה מקומית הידועה בפה הגדול שלה, מנסה לעקוב אחר מצעד התחבולות ולפעמים להקדים בלהטוט משלה. ככל שהסדרה מתקדמת היא חושפת את כל האינטריגות ומשחקי הכס שמאחורי כיסאות ההנחיה של התוכנית – התוצאה מדביקה אל המסך.

הסדרה שיצר ג'יי קרסון מבוססת במקצת על ספרו של העיתונאי בריאן סטלטר, 'בוקר טוב: בתוך העולם הרצחני של תוכניות הבוקר', ומשלבת פרטים המוכרים לצופים מאירועים אמיתיים שקרו בחדשות. כמו למשל המתג המוסתר מתחת לשולחן משרדו של אותו מנחה שהודח בסדרה הבדיונית – נמצא במציאות מתחת לשולחנו של המנחה הידוע של תוכנית הבוקר 'טודיי שואו' מאט לאואר (רשת NBC) שהואשם בהטרדות מיניות, ולכאורה נהג כך לנעול את דלת חדרו כשהמתלוננות היו בו.

הקשר לאירועים במציאות הוא רק סיבה אחת מני רבות שבגינן סדרות אחורי קלעים על תוכניות טלוויזיה הן ז'אנר אהוב בארה"ב ובכלל. בעקיפין זה מתחבר לפופולריות של ז'אנרים אחרים, כמו פשע אמיתי. נדמה שכמעט כולם אוהבים סדרות בסגנון "based on a true story", שמציפות כעת את המסכים. תסריטאים אוהבים לכתוב סדרות כאלה, כי כמו שייעץ אחד מגדולי הסופרים האמריקאים, מארק טוויין, "תכתבו מה שאתם יודעים". כך הם משתפים מחייהם, ומלכתחילה מציפים מקרים שהדהדו בשיח הציבורי. גם אם החיים שלהם הם על "כלום", והיוצרים גם הצליחו לעשות סדרה על זה, הם ישתפו מפגש שלהם עם מפיקים של רשת הטלוויזיה שבו יציעו סדרה על כלום, כמו שעשו ג'ורג' וג'רי ב'סיינפלד', בהתבסס באופן חלקי על החוויה האמיתית של יוצרי הסדרה, ג'רי סיינפלד ולארי דיוויד.

לצד היוצרים שכותבים על מה שמוכר להם באופן הכי טבעי, גם צופים לא רק אוהבים לצרוך טלוויזיה אלא גם רוצים לדעת מה באמת קורה שם. הטלוויזיה היא עדיין ספק הבידור, התרבות והאקטואליה הגדול בחייהם – והצופים סקרנים לדעת איך הכל עובד במקום שמלווה את שגרת היום שלהם. מהבוקר, כשהם מתעוררים עם תוכניות היום האקטואליות הרכות ברקע, ועד הלילה, כשהם הולכים לישון עם תוכנית אירוח של רצועות הלייט נייט. יש בסדרות האלה פן מציצני, רכילותי, אבל גם דרך לחשוף את המכונה. משהו בסגנון הסיום של 'הקוסם מארץ עוץ', רק שמאחורי הווילון אין אדם אחד קטן, אלא הרבה אנשים קטנים שעובדים יחד. צרכני טלוויזיה אוהבים להפיל את הקיר הרביעי, ולעתים אף לתת הזדמנות לשחקנים שמשחקים את עצמם להראות עד כמה הם פרימדונות, לכאורה.

זה לא תמיד מצליח – ראו מקרה 'בוורלי הילס 90210' גרסת 2019, על חבורת השחקנים מסדרת הנוער המפורסמת של שנות ה־90, שהשנה כאילו ניסו לארגן איחוד לעצמם. עליית הסדרה לוותה לפני מספר חודשים ברעש מסוים, ולאחריה קול דממה דקה. הפעם הסערה קדמה לשקט, והביטול של היוזמה הזאת לא איחר לבוא ולא הפתיע איש. בחודש שעבר, בסמוך לעליית 'תוכנית הבוקר', נודע כי לא תהיה לסדרה הזאת המשך. חברי 'בוורלי' הבוגרים אולי יכולים להתנחם בכך שזאת לא הפעם הראשונה שסדרת אחורי הקלעים על 'בוורלי הילס', או סדרה המרמזת ל'בוורלי הילס', נכשלת. 'גרוס פוינט' של דארן סטאר הייתה טובה, היו לה יומרות לחולל סאטירה, אבל הקהל לא קנה. והוא לא היוצר היחיד שחווה כישלון בתחום הזה. אפילו לארון סורקין האגדי לקח כמה פעמים עד שמצא את תוכנית 'אחורי הקלעים' שתהיה לה קהל.

ניסינו להרכיב את רשימת עשר סדרות אחורי הקלעים המצליחות, המוצלחות והאהובות (לא בהכרח על פי הצלחה בזמן אמת, רייטינג או פרסים), מהסוף ועד המקום הראשון. וסורקין הנ"ל יפתח במקום העשירי.

10. 'חדר החדשות' – (2012–2014, שלוש עונות, HBO)
    
    

לפני שעלתה הסדרה הזאת של ארון סורקין על הנעשה מאחורי הקלעים של מערכת חדשות בערוץ חדשות פופולרי בכבלים, ניסה התסריטאי והיוצר את מזלו עם תיאור הנעשה בהפקות של תוכניות סאטירה ב'סטודיו 60', ושל תוכנית חדשות ספורט ב'ספורט באוויר'. האחרונה, 'ספורט באוויר', עלתה ב־1998 לפני ההצלחה הגדולה שלו עם 'הבית הלבן', אך ירדה אחרי שתי עונות בלבד. השתתפו בה כוכבים בעבר ולעתיד, כמו פליסיטי האפמן מ'עקרות בית נואשות', רוברט גיום מ'בנסון' ופיטר קראוזה מ'עמוק באדמה'. 'סטודיו 60' עלתה אחרי שסורקין סיים את 'הבית הלבן', ב־2006, וירדה כבר באמצע העונה הראשונה. כך שאי אפשר לייחס את חוסר ההצלחה של מי מהן לחוסר ניסיון או לניסיון יתר.

'חדר החדשות' (The Newsroom), לעומת זאת, הניסיון השלישי שלו בתחום, עלתה ב־2012 ב־HBO והציגה כמקובל אצל סורקין תסריטים צפופי מילים ונאומים חוצבי להבות על החשיבות של עיתונות, דמוקרטיה, אתיקה וחופש דיבור. הכל נעשה בצדקנות יתר ובהצהרתיות מופגנת, אבל גם בעזרת שחקנים מעולים ותסריט שנכתב בתנופה, כך שממשיכים לצפות בה בדבקות גם אם על הדרך מגלגלים עיניים. במובן מסוים נדמה ש'חדר החדשות', אף שהייתה להצלחה מסוגה, לפחות בתחילתה (שלוש עונות), הקדימה את זמנה. מאז שירדה, עלתה דרמטית קרנם של כוכבי רשתות החדשות בכבלים של CNN, פוקס ו־MSNBC, עיתונאים כמו ג'ייק טאפר, רייצ'ל מדו, אנדרסון קופר, ואנשי דעה כשון האניטי מפוקס ניוז, מהצד השני של המתרס החדשותי. הם נהפכו לסטארים של ממש, מתארחים בסדרות, מרצים, מתראיינים בתוכניות אירוח ליליות על בסיס קבוע, ולהבדיל מוזמנים לעצרות של טראמפ – היה אולי עוד יותר מקום לדמיין את הנעשה מאחורי הקלעים של דמויות מהסוג הזה.

9. 'השעה' – (2011–2012, שתי עונות, BBC)
   
   

מקובל היה להשוות בין 'השעה' (The Hour) הבריטית של BBC, שעלתה לאוויר ב־2011, ל'חדר החדשות', שעלתה מעט אחריה. זאת על אף שהאירועים בה התרחשו בזמן אחר לגמרי, והיו בה גם עלילות ריגול ומתח. אבל סדרת אחורי הקלעים הזאת של אבּי מורגן (שהיא גם תסריטאית קולנוע מצליחה, בין השאר עם 'גברת הברזל' ו'בושה') שונה בתכלית. היא מתרחשת על רקע משבר תעלת סואץ בשנות ה־50 של המאה הקודמת. גם היא על עיתונאים ומפיקים של תוכנית חדשות ועל הדינמיקה ביניהם והתפיסה העיתונאית שלהם (והזכירה בכל אלה את הסרט הנודע 'משדרים חדשות' מ־1987, שתמיד משמש מעין מודל בתחום).

המשולש הרומנטי־מקצועי בסדרה היה בין פרדי (בן ווישאו), שהיה עיתונאי חוקר אידיאליסט וכריזמטי; חברתו הטובה ואחת הנשים היחידות בתפקיד חשוב במערכות חדשות דאז, בל (רומולה גראי); והקטור (דומיניק ווסט הנהדר מ'הסמויה'), מגיש החדשות, שבתחילה נדמה כפרצוף יפה בלבד. הסדרה גם שימשה הצצה אל עבודת עיתונות של אותם הימים, השונים בתכלית, מה שמייצר גם ערך לימודי והיסטורי בהפקה תקופתית מעניינת ומשובחת.

8. 'ניצבים' – (2005–2007, שתי עונות, HBO ו־BBC)
   
   

ריקי ג'רווייס, קומיקאי ויוצר־העל הבריטי, התפרסם כמי שיצר (וכיכב) יחד עם סטיבן מרצ'נט את 'המשרד', שם תיאר את אחורי הקלעים של פקידים במשרד יבשושי ומשעמם, שמשום מה מתועד באופן שוטף על ידי צוות דוקומנטרי. 'המשרד' הפכה להצלחה אדירה, עם גרסאות גורפות רייטינג ופרסים במדינות נוספות, ביניהן ארה"ב וישראל.

את הסדרה הבאה שלו הקדיש ג'רווייס לנעשה מאחורי הקלעים של עולם נוצץ בהרבה – עולם הקולנוע, התיאטרון והטלוויזיה. אבל גם אותו בחר לתאר מנקודת המבט של המצליחים פחות, הרבה פחות, בתחום הזה. הניצבים. אנשים שקופים שנמצאים ברקע, נעים בין הפקה להפקה בתפקידי שנייה וחצי. ג'רווייס שם אותם במרכז, באופן מריר־מתוק ובעיקר מצחיק עד דמעות.

בסדרה מ־2005, בהפקה משותפת של BBC ו־HBO, היו שתי עונות בנות שישה פרקים, כמקובל בטלוויזיה הבריטית חובבת העונות הקצרות להחריד. ג'רווייס שיחק את אנדי, ניצב קבוע שפוגש על הסטים השונים, כל פעם בתלבושת אחרת, את חברתו הטובה מגי (אשלי ג'נסן). שניהם חולמים על תפקיד עם שורות. דמות נוספת בסדרה היה הסוכן שלהם דארן (סטיבן מרצ'נט), שהתקשה להשיג להם את מבוקשם. בכל פרק השתתפו שחקנים אמיתיים בתפקיד מוקצן (גם אם קטנטן) של עצמם. מרוברט דה נירו, דרך איאן מק'קלן, דניאל רדקליף, קייט ווינסלט ואפילו דיוויד בואי.

הסוכן דארן היה ההפך הגמור מהטייפקאסט לדמות כזו, נניח כמו זו של ארי גולד (ג'רמי פיבן) ב'הפמליה'. אבל זה משום שהניצבים הם ההפך הגמור מוינסנט צ'ייס וחבורתו. 'הפמליה' היא גם סוג של סדרת אחורי הקלעים, במיוחד כשהיא מתרחשת במשרדים של ארי, אבל שם מדובר בקולנוע ולא בטלוויזיה (ב'ניצבים' מדובר גם וגם). המרכז של 'הפמליה' הוא גם יותר דינמיקה של חברים, מה שמכונה "Bro Culture", שבמקרה קשורים לעולם הזה, מאשר אנשים העובדים בתעשייה וחושפים את הנעשה שם. לכן נותיר אותה כהערת שוליים ברשימה זו. 

7. 'אנריל' – (2015–2018, ארבע עונות, Lifetime)
   
   

מהרגע שנראית רייצ'ל (שירי אפלבי) שוכבת על רצפה של לימוזינה, כשהיא נותנת הוראות למשתתפות בסדרת ריאליטי נוסח 'הרווק' ועל החולצה שלה הכיתוב "כך נראית פמיניסטית", ברור היה כי הסדרה 'אנריל' (Unreal, לא אמיתי – וגם לא ריאליטי) מהלכת על הגבול הדק שבין הדרמה לפרודיה. וגם, אגב, על האוטוביוגרפיה. שרה גרטרוד שפירו, שיצרה אותה יחד עם מרטי נוקסון, הייתה בעצמה מפיקה של סדרת הריאליטי המצליחה 'הרווק', עד שאיימה שאם לא ישחררו אותה מהחוזה שלה תשים קץ לחייה. מעין פרפראזה עצובה על "משורה ישחרר רק המוות".

איום כזה לא היה מרשים את הבוסית של רייצ'ל, המפיקה חסרת העכבות קווין (קונסטנס זימר). היא, יחד עם שלל הדמויות של המפיקים והצלמים המלווים בכל רגע את משתתפי סדרת הריאליטי הכאילו־רומנטית 'באושר ובעושר', הציגה היטב את המאמץ האדיר המושקע בסדרות הלא מתוסרטות. זה היה חידוש בתחום סדרות אחורי הקלעים – שלכאורה מציג אנשים אמיתיים במקום שחקנים. הסדרה, מרובת הדמויות והמשתתפים, דילגה בין מה שאמור להיות אמיתי ומציאותי לבין ריאליטי מתוסרט ומניפולטיבי, באופן מחוכם ונלוז ומבלי לקחת שבויים. יחד עם הצופים עלו על רכבת הרים מסחררת שלא עוצרת בגבולות הטעם הטוב.

6. 'אפיזודס' – (2011–2017, חמש עונות, Showtime)
   
   

סדרה זו, כמו 'אנריל', באה כתגובה לשינוי שקרה בתעשיית הטלוויזיה. 'אנריל' הצמיחה תת־ז'אנר לז'אנר חדש שנכנס עם המילניום החדש – הריאליטי על נגזרותיו. הז'אנר היה הריאליטי והתת־ז'אנר – סדרת אחורי הקלעים של תוכנית ריאליטי.

'אפיזודס' (Episodes) – תת־ז'אנר חדש מסוגו – התייחסה למה שקורה בחדרי החדרים, הנסתרים מעיני הצופים, כאשר סדרה בריטית מצליחה נרכשת ומעובדת לסדרה אמריקאית. 'אפיזודס' משלבת עלילות של דג מחוץ למים, וגם הצצה מבפנים למהלכים המעוותים, המזויפים והדיבור הכפול הידוע לשמצה בהוליווד. זוג היוצרים הבריטים, המגיעים לעיר הסרטים והפלסטיק, לא רק צריכים לעבד את הסדרה שלהם ל"אמריקאית", באופן שמעקר אותה לחלוטין מהמקור המוצלח במדינתם, אלא גם ללמוד את הסמנטיקה והדינמיקה המעוותת של השפה וההתנהלות בהוליווד. ההפקה המשולבת הזו של BBC ורשת Showtime האמריקאית היא על זוג תסריטאים (זוג בעבודה וגם בחיים), שכתבו סדרה בריטית מצחיקה ורגישה על מורה בבית ספר ותלמידיו, ומגיעים ללוס אנג'לס בעקבות הצעה מפתה. העיוות מתעצם כבר בהתחלה, כשמתברר להם הלחץ להחליף את הדמות הראשית – של מורה מקשיש וחביב – במורה לספורט, בעל אופי שונה ב־180 מעלות מהדמות שיצרו. השחקן שהרשת כופה עליהם הוא מאט לה בלאנק, כוכב 'חברים' (המשחק את עצמו); אדם שהוא מצד אחד התגלמות כל הזיוף ההוליוודי, מצד השני הכוכבות הכריזמטית הממגנטת, ומהצד השלישי כל הדפיקויות האישיות והאישיותיות שנגרמות לכוכב בעיר הזו. הגילום של לה בלאנק את עצמו מבריק ממש.

בוגרת 'חברים' אחרת, מלבד ג'ניפר אניסטון ב'תוכנית הבוקר', שמצאה את עצמה בתוכנית אחורי קלעים על עולם הטלוויזיה היא ליסה קודרו (פיבי). קודרו העלתה בשתי נגלות, בהפרש של מספר שנים, את 'הקאמבק'. בסדרה גילמה קודרו אישה עם ביוגרפיה חצי־דומה לשלה, אבל לא את עצמה. הדמות, ואלרי צ'ריש, היא כוכבת סיטקום מצליח לשעבר, שמנסה להציל את גורלה מלהיות has-been, בהשתתפות בסדרת דוקו־ריאליטי על עצמה. כך היא חושפת את הרדידות והנרקיסיזם המתבקשים ועושה את זה רק בהצלחה חלקית, הכל לעיני צוות צילום שמלווה אותה, באופן לא מקצועי עד משפיל. את מה ש'הקאמבק' לא הצליחה לעשות בהצלחה מרבית, עושה כנראה דמותו המצוירת של 'בוג'ק הורסמן' בסדרה הנהדרת והחכמה של נטפליקס, שצוחקת מכיוונים סוריאליסטיים אך גם מציאותיים על הוליווד וכל נדבכיה.

5. 'החבובות' – (1976–1981, חמש עונות, ABC)
   
   

הבובות הפרוותיות של 'החבובות' (The Muppet Show) אולי מבלבלות, אבל תוכנית שנות ה־70 המיתולוגית הזאת של ג'ים הנסון היא מסדרות אחורי הקלעים הראשונות והטובות שנעשו. נדמה שלמרות הסוגה המאוד שונה שלה (תוכנית בובות) היא גם שימשה מקור להשראה לאחת מסדרות אחורי הקלעים הכי טובות שנעשו ובכלל – 'רוק 30'. בשתיהן הדמות הראשית מנסה להעלות תוכנית מערכונים שבועית בעודה נדרשת לטפל בחבורה של משוגעים, נפוחי ושברירי אגו, שעובדים בה.

קרמיט הוא אמנם זכר ואינו ממושקף כמו ליז למון (טינה פיי) של 'רוק 30'. והוא גם צפרדע. אבל בדיוק כמוה הוא הטיפוס השפוי היחיד בסביבה, עד שלפעמים קולו עולה ונהיה דקיק וצווחני מרוב ייאוש. הוא צריך להתמודד עם דיוות כמו מיס פיגי, ממש כמו שליז למון צריכה להתמודד עם הכוכבת הבלונדינית המוטרפת של התוכנית שלה, ג'נה מארוני. שתיהן כוכבות שזקוקות לליטוף אגו תמידי וגם העמדה במקום. אמנם אין לקרמיט בוס נראה לעין שיושב לו כל הזמן על הראש כמו ג'ק דונגי, המנהל של ליז למון (אלק בולדווין בתפקיד בלתי נשכח), אבל יש לו מבקרים קשישים וקבועים, וולדורף וסטאטלר, שיושבים ביציע האולפן דרך קבע, מורמים מעם, ולועגים למאמץ של קרמיט וחבורתו ללא רחמים.

אם עוברים על הדמויות מהתוכנית ההיא – המדען, ביקר, גונזו, הטבח השוודי, הרוקיסטית, פונזי ואחרים – אפשר למצוא אינספור הקבלות בין שתי התוכניות, כמו גם השראה ליצירות אחרות; אבל יותר מזה, אפשר וכדאי להיזכר עד כמה התוכנית הזאת הייתה צבעונית, יצירתית ודי מושלמת. המותג עצמו המשיך לחיות שנים רבות, עם סרטים שנעשו משנות ה־70 ועד העשור האחרון (טינה פיי אף כיכבה באחד מהם), והחייאות טלוויזיוניות של החבורה מעת לעת, מוצלחות יותר או פחות. 'החבובות' אמנם הציגו עולם טלוויזיוני כאוטי, אבל במקביל גם פרגנו לתעשיית הבידור באופן חכם ומתוק במיוחד.

4. 'מרפי בראון' – (1988–1997, עשר עונות, CBS)
   
   

בכוונה לא ציינו את העונה ה־11 של הסדרה, שנעשתה השנה בניסיון כושל למדי לשחזר את ההצלחה האדירה שלה מלפני שלושה עשורים. ממש כמו ששכחנו בכוונה מהניסיון הכושל לשחזר את 'החבובות' ב־2015. אבל תמיד מענג להיזכר בלהיט בן עשר העונות הזה, מסוף שנות ה־80. 'מרפי בראון', סדרה על הנעשה במערכת של תוכנית תחקירים טלוויזיונית, הייתה מצחיקה, חדה ומשפיעה, כך שגם גלשה לאירועים שבמציאות – דבר שלא הרבו לעשות בזמנו.

עיקר קסמה היה מגולם בדמות הראשית, מרפי, שאותה גילמה השחקנית האדירה קנדיס ברגן (מועמדת לאוסקר בעברה, וזוכה באינספור פרסים על דמותה של בראון). ברגן נכנסה בחוכמה ובעוצמה לתפקיד, התפור באופן מושלם למידותיה וגם לאופייה בחיים. הכתבת החוקרת הראשית בתוכנית התחקירים 'FYI' הייתה אישה עצמאית, קצרת רוח, קרייריסטית וגחמנית – שהחליפה עוזרים אישיים על בסיס יומי. הסדרה הייתה חדשנית בליהוק אישה מצחיקה להיות חוד החנית של מערכת חדשות, והיא כללה צוות עובדים שהצליח לעמוד בקצב שלה – מיילס, המפיק הנוירוטי (מפיק בהגדרתו האמריקאית הוא למעשה עורך התוכנית); קורקי, הכתבת קלת הדעת; פרנק, הכתב החוקר שאמור להיות סמל לגבריות מושלמת ובפועל הוא בדיוק ההפך; וג'ים, המגיש הוותיק, שלא מבין למה העולם הישן שאהב הולך לעזאזל.

לצד הפופולריות שלה, ובעיקר בגללה, צברה הסדרה גם חשיבות פוליטית ותרבותית. היא תרמה לעיצוב דעת קהל וקידמה רעיונות נאורים. עד כדי כך שזה העלה את חמתו של סגן נשיא ארה"ב באותן שנים, דן קווייל השמרן. בחודש מאי 1992, יום אחרי ששודר פרק סיום העונה של הסדרה ובה מרפי ילדה תינוק כאם יחידנית לעיני 38 מיליון צופים, קווייל התייחס לדמות הפיקטיבית ולהשפעה על תחלואי החברה, לדעתו. סגן הנשיא טען שהבעיות החברתיות, בעיקר של האוכלוסייה האפרו־אמריקאית, נבעו מהיעדר התא המשפחתי המסורתי: "לא עוזר שדמות פריים־טיים כמו מרפי בראון, שאמורה להיות התגלמות אשת המקצוע האינטליגנטית, ששכרה נאה, והיא לועגת לתפקיד שיש לגברים בגידול ילדים כאשר היא מעודדת בחירה בסגנון חיים אחר".

יוצרת הסדרה, דיאן אינגליש, לא נשארה חייבת. היא פרסמה הודעה קצרה אחר כך שבה נאמר: "אם סגן הנשיא חושב שזאת בושה שאישה לא נשואה תלד ילד, ואם הוא מאמין שאישה לא יכולה לגדל ילד ללא אב, כדאי שידאג לכך שהפלה מלאכותית תישאר אופציה בטוחה וחוקית". וברגן עצמה עשתה צחוק מקווייל, אדם מביך למדי שלבסוף ייזכר כאחת הדמויות המגוחכות בהיסטוריה הפוליטית באמריקה, וכמי שהגיע בטעות מחרידה לתפקיד סגן הנשיא. 

3. 'רוק 30' – (2006–2013, שבע עונות, NBC)

   

ב־2006 עלו שתי סדרות המתארות את אחורי הקלעים של סדרות סאטירה ברשת NBC. האחת הייתה דרמה שאפתנית מבית היוצר של ארון סורקין ('הבית הלבן'), והשנייה הייתה קומדיה פרועה של טינה פיי. פיי כבר הייתה פורצת דרך, קומיקאית־על שהייתה האישה הראשונה בתפקיד התסריטאית הראשית ב'סאטרדיי נייט לייב' הוותיקה, וככזו גם הימרו עליה לא מעט, כמי שמבינה דבר או שניים בהומור ובעשיית סדרות סאטירה. ועדיין, באותה העת זה לא נחשב כוחות מול סורקין, שנתפס כאגדת טלוויזיה עם הדרמה המצליחה ביותר של שני העשורים האחרונים.

למעשה, היה צריך להיות ברור שאין מקום לשתי תוכניות על אותו נושא, ועוד באותה הרשת. אחת מהן, הניחו כבר אז, לא תשרוד. כמעט כולם שמו את הז'יטונים שלהם על הסדרה של סורקין, וטעו בגדול. 'סטודיו 60' של סורקין הפכה לכישלון הגדול שלו. 'רוק 30' (30 Rock, על שם כינוי הכתובת בכיכר רוקפלר של אולפני NBC, שם מתרחשת הסדרה) עשתה בדיוק ההפך. היא הפכה במהירות שיא לאחת הקומדיות הטלוויזיוניות הגדולות והמבריקות של כל הזמנים.

הסדרה הצליחה לתאר דינמיקה חדה ומדויקת של מקום עבודה, עם טיפוסים צבעוניים וביזאריים במיוחד. היא חשפה את הדינמיקה המוכרת לפיי עד הפרט האחרון של חדרי הכותבים (כולל הייצוג העלוב לנשים שם), תיארה את הטיפוסים הנוירוטיים והאקסצנטריים שהשתתפו בתוכניות סאטירה שכאלה, וגם כללה קטעים מהתוכנית הפיקטיבית שבתוך התוכנית עצמה, 'TGS' (אלה התאפיינו תמיד בהומור ירוד, כיאה לסדרה בתוך סדרה, שבהגדרה אמורה להיות נחותה מהסדרה עליה). ציר מבריק נוסף היה של היחסים המורכבים בין ליז למון (פיי), העורכת והתסריטאית הראשית, והבוס שלה ג'ק דונגי (אלק בולדווין), סמנכ"ל חטיבת הטלוויזיה של החוף המזרחי וגם אחראי מיקרוגלים בקונגלומרט שהשתלט על רשת השידור. התואר הזה שלו, אגב, מתמצת בקליפת אגוז את כל המהלכים הכלכליים שנעשו ברשתות השידור האמריקאיות באותן שנים, לבדיחה אחת קצרה.

אבל כמוה באו עוד עשרות בדיחות מעולות בכל פרק, ואיש לא עצר כדי להסביר. אלה היו על הנעשה מאחורי הקלעים של הסדרה הזאת ושל התעשייה בכלל. כך למשל כשדמותה של השחקנית הראשית ג'נה סיפרה על טיפ יופי שקיבלה ממאפרת כשהשתתפה בתפקיד אורח כאנסית ב'חוק וסדר', או כשזו השמינה מאוד – כאשר בהפסקה בין העונות השתתפה בגרסת המיוזיקל של ברודוויי ל'מיסטיק פיצה' ואכלה כמה משולשים בכל יום. למראה הצמיגים שנוספו לה אמר דונגי לליז למון כי על ג'נה להוריד במשקל לאלתר. "היא צריכה להוריד 15 או להעלות 30 ק"ג. כל דבר באמצע, אין לו מקום בטלוויזיה". זאת השפה של טינה פיי: חריפה, ביקורתית, זריזה ולפעמים מיועדת ליודעי ח"ן – מי שמבין, טוב; מי שלא יבין, יסופק בבדיחה הבאה. 'רוק 30' לעשור הראשון של שנות האלפיים היא מה ש'סיינפלד' הייתה לעשור שלפניה, בשנות ה־90.

לפני שנתיים הפיק הצוות שמאחורי 'רוק 30' את 'חדשות טובות', סדרה שתיארה גם היא את הנעשה מאחורי הקלעים של תוכנית חדשות מקומית. סדרה חמודה מאוד, אגב, וזמינה בנטפליקס, אבל לא חדשנית וקורעת מצחוק כמו 'רוק 30'. כמו 'רוק 30', 'מרי טיילר מור' ו'מרפי בראון', גם 'חדשות טובות' היא בבסיסה קומדיה על מקום העבודה, אבל גם היא מציגה את מה שקורה בחדרי החדרים במערכת חדשות באופן שניכר כי היוצרת טרייסי וויגפילד הכירה מבפנים. 

2. 'המופע של מרי טיילר מור' – (1970–1977, שבע עונות, CBS)
   
   

מרפי בראון של ברגן חבה הרבה למרי ריצ'רדס – גיבורת הסדרה 'המופע של מרי טיילר מור', כשמה של השחקנית שגילמה את הדמות הראשית. ולא רק היא; נשים רבות בתעשיית הטלוויזיה חבות למור חוב גדול, כמי שהייתה חלוצה בתקופה שבה מודלים פמיניסטיים על המסך היו נדירים כמו שלג בסהרה. מרי הייתה מפיקה זוטרה בתוכנית החדשות של שש בערב של רשת מיניאפוליס WJM, שהגיעה לעיר לבדה אחרי שנפרדה מבן זוגה. היא הייתה אשת הקריירה הראשונה ששימשה גיבורה טלוויזיונית על המסך. היא הייתה רווקה, שאפתנית, נחושה ומשוחררת – כמו הכובע שזרקה לאוויר בשיר הפתיחה של התוכנית. הדמות הגיחה לעולם הטלוויזיה בהתאמה מופלאה להתעצמות המהפכה הפמיניסטית בארה"ב, אבל פוליטיקה בצד – היא הייתה ונשארה אחת הדמויות האיקוניות והאהובות ביותר על המסך, מלבד היותה סמל פמיניסטי מהפכני.

למרי היו חברות טובות, חלקן רווקות גם הן, ודירה ממש מגניבה. במקור היא הייתה אמורה לגלם אישה גרושה, אבל הבכירים ברשת סברו שאישה גרושה אינה מתאימה לצפייה טלוויזיונית. הסדרה מככבת תדיר ברשימות הסדרות האהובות, החשובות או המשפיעות ביותר. תמיד במקום גבוה. דמותה החשובה היא נדבך אחד בלבד בכך. הסדרה עסקה בנעשה מאחורי הקלעים של תוכנית חדשות, והתמקדה – גם אם בצורה סיטקומית ולא מטעמי רצון לחשוף את הנעשה במקום – ביחסים של האנשים שעולים לשידור, על כל המורכבויות שלהם; כולל אלה עם הבוס שלה לו גרנט (שאחר כך נלקח לסדרת ספין־אוף נהדרת על שמו, 'לו גרנט'). 'מרי טיילר מור' עלתה לשידור בתקופה שהקדימה את המטא־טלוויזיה בכעשור, אבל היא פילסה את הדרך לבאות ולבאים אחריה.

1. 'המופע של לארי סנדרס' – (1992–1998, שש עונות, HBO)
   
   

לפני שמדברים על הסדרה הזאת, שחשפה את הנעשה מאחורי הקלעים של תוכנית אירוח לילית המובלת על ידי מגיש ותיק ושמו לארי סנדרס, חייבים לדבר על התוכנית הקודמת של הכוכב, גארי שנדלינג. כי 'המופע של גארי שנדלינג', ששודרה מ־1986 ועד 1990, הייתה התגלמות המטא־טלוויזיה. גארי היה מדבר ישירות אל הקהל, שובר את הקיר הרביעי, עובר מסט לסט וחושף את ההקשר בין קירות הדיקט הדקיקים, המפרידים בין העולמות. מילות שיר הנושא לימדו על התפקיד של השיר הזה בהקשר התבניתי של התוכנית (היום הוא פשוט היה צריך לשיר Skip Intro).

ואז בא 'המופע של לארי סנדרס', על מנחה מהליגה של הגדולים – ג'וני קרסון, ג'יי לנו וכו', אדם נרקיסיסט, מפונק וחרדתי. דמות שגארי שנדלינג הכיר מקרוב, בהיותו מנחה אורח של ה'טונייט שואו' האגדית. סנדרס תמיד היה צריך את העידוד של המפיק שלו ארטי (ריפ תורן הנהדר), שנא ובז לסייד־קיק שלו האנק (ג'פרי טמבור, שדמותו אכן הייתה של טיפוס מאוס, שכל קיומו היה להציג את גדולתו של לארי). בכל פרק התארחו כוכבים בדמות עצמם והם הציגו את הפן הכי גרוע של אישיותם, ובכך שיתפו פעולה עם התמה של הסדרה – שחושפת את הזיוף הגדול של תעשיית הטלוויזיה, וגם קרצו לקהל בבית והראו שיש להם חוש הומור עצמי.

הסדרה עטורת הפרסים, ביניהם שלושה פסלוני אמי, הייתה חביבת המבקרים ונחשבה לכזו שהקדימה את זמנה. היא הייתה אחד הלהיטים הגדולים הראשונים של HBO ושודרה במשך שש שנים. 'לארי סנדרס' ייצגה כל מה שערוץ הכבלים הייחודי התיימר לשדר – הומור מתוחכם, מלא מודעות עצמית, המיועד לקהל מבוגר ולא לכל המשפחה, שדיבר את השפה האמיתית שאנשי טלוויזיה משתמשים בה בינם לבין עצמם. היא שילבה בין אירועים מאחורי הקלעים וקטעים מתוך השיחות על הספה שבתוכנית האירוח של לארי, וכן מערכונים שהוא השתתף בהם – כל זה מול קהל חי.

רשימת היושבים על הספה בתפקיד עצמם במשך שש עונות הסדרה הייתה ארוכה והעידה על ההכרה של התעשייה ובכלל בגדולתם של הסדרה ושל גארי שנדלינג בזמן אמת. היו שם כוכבי קולנוע כוורן ביטי, דרו ברימור, וויינונה ריידר ורוב לאו ושחקני טלוויזיה כג'רי סיינפלד, ג'ייסון אלכסנדר, רוזאן בר, וגם מנחי תוכניות אירוח שעמם לכאורה התחרה, כדיוויד לטרמן וג'יי לנו. כמעט כל מי שמופיע ברשימה הזאת ושודר אחרי 'המופע של לארי סנדרס', חב חוב מסוים ליצירה הגאונית הזו.

–

• סוד הסטרים // חמש התכניות הטובות וחמש התכניות הגרועות של נטפליקס
• בטיפול (פי) עשרת אלפים // מאת רותה קופפר