ב־2012 קיבל התסריטאי ארון סורקין ('הבית הלבן', 'הרשת החברתית') תואר כבוד מאוניברסיטת סירקיוז האמריקאית. נאום הקבלה, שנשא בפני קהל מעריץ של סטודנטים ליברלים, הפך ויראלי. אחר כך נהנו עכברי תרבות למיניהם לאתר שורות בתוכו שנשזרו שוב ושוב כבר ביצירותיו המתוסרטות; שורות כמו "Decisions are made by those who show up", שאמורות לעורר השראה ולעודד אותנו להיות מעורבים פוליטית עד כמה שניתן, ואם יש בנו הכוח והרצון – אפילו ללכת לפוליטיקה. אבל מה שהפך לציטוט המזוהה עם סורקין הוא קלישאה שנאמרה על ידי רבים בעבר, מהנשיא הארי טרומן ועד הקולנוען וודי אלן. ועדיין, סורקין יודע לייצר קלישאות מבריקות, ובעיקר להפוך אותן למוזיקה מענגת על המסך. פוליטיקה יכולה להיות קלישאה, כך גם יצירה תרבותית. אבל כשהיא נעשית באהבה, היא יכולה ללמד אותנו לא מעט.

הפוליטיקה והתרבות תמיד התכתבו זו עם זו, עוד מימי יוון העתיקה. לא פלא שהייצוג של העיסוק הפוליטי בקולנוע ובטלוויזיה הוא אדיר, למרות שמעט מאוד אנשים באמת נעו בין שני התחומים, כדי להתנסות באחד ולתת לו ביטוי באחר. תסריטאים כתבו פוליטיקאים מבלי שישבו אי פעם עם אחד מהם לשיחה אישית. פוליטיקאים מצאו השראה על המסך, למרות שהיוצרים שמאחוריו לא מבינים דבר וחצי דבר בפוליטיקה. וגם אנחנו למדנו לא מעט דברים על פוליטיקה מצפייה בסדרות ובסרטים. הנה כמה מהם.

אסור להאמין לשום דבר

זה קצת קשה לתפיסה. אבל היום, כשהמונח "פייק ניוז" הפך שגור לעייפה בשיח הפוליטי (וגם מחוצה לו), כמעט קשה לזכור עת שבה פשוט האמנו. לא להכל, לא בכולם (אנחנו לא עד כדי כך נאיבים), אבל בגדול, האמנו.

האמנו שהפוליטיקאים שמנהלים את חיינו עובדים לפי נוסחה, נניח, שמתחלקת שווה בין 50% מדינאות ל־50% פוליטיקה. חקיקה הייתה חקיקה, מלחמה הייתה מלחמה, והתקשורת החזיקה בגאון בתואר בלתי מעורער שהוצמד לחזהּ הקולקטיבי עשרות בשנים. תואר שאותה תקשורת עוד תנהל איתו מערכת יחסים מסוכסכת בהמשך: "כלב השמירה של הדמוקרטיה".

הסרט 'לכשכש בכלב' ('Wag the Dog') של בארי לוינסון, שאחד מכותביו הוא דיוויד מאמט, היה קומדיה שחורה יוצאת דופן. הוא יצא ב־1997 והגדיר מחדש את כללי המשחק, ובראשם אמיתה אחת ויחידה: כשזה מגיע לפוליטיקה – אסור להאמין לכלום ולאף אחד. במרכז עלילת הסרט שני יועצים קרובים לנשיא ארה"ב, המתמודד על כהונה שנייה ללא הצלחה בגלל פרשיית מין שבה הוא מעורב. בניסיון לשקם את מעמדו הציבורי של הנשיא, הם פונים למפיק סרטים הוליוודי (דסטין הופמן, בספק־מחווה ספק־חיקוי לרוברט אוונס האגדי), על מנת שזה יעזור להם להפיק מלחמה דמיונית. תשומת הלב הציבורית תוסט למאמץ הביטחוני להגן על סלע קיומנו, פרשיית המין תישכח וגל של פטריוטיות בפסים וכוכבים ישטוף את הארץ ואיתו העלייה בסקרים.

כמה אפקטים הוליוודיים לאחר מכן, המיזם מצליח יותר מהמתוכנן – והמלחמה המומצאת מניעה את הסרט למחוזות משעשעים מאוד. הסרט יצא לאקרנים – קשה כמעט להאמין – עוד לפני התפוצצותה של פרשת מוניקה לוינסקי ב־1998. הסינרגיה המוזרה בין המוצר הבידורי ובין מה שקרה אחריו, עם פרשת הענק שזכתה לסיקור אובססיבי (גם כשבמקביל הופצץ מפעל התרופות אל שיפא בסודן), שינתה במידה רבה את האופן שבו אנחנו מקבלים את המציאות כפי שזו מוצגת ומוכתבת לנו על ידי פוליטיקאים.

'לכשכש בכלב' גם הביא צופים רבים לשאול את עצמם: מה מכל הדברים שמזינים אותנו יום־יום בחדשות אמיתי – ומה לא? ואם שום דבר לא אמיתי, מה הטעם? המושג 'לכשכש בכלב' הפך שגור ומשמעותו ברורה: הסטת תשומת הלב מהדבר המשמעותי לדבר משני. זה היה עידן תמים, ואשפי הסחריר, "ספינולוגים", רק החלו לרכוש את מיומנויותיהם. ובאותה תקופה הציבור האמריקאי – והעולמי – החל להשתמש במונח הזה, "ספין", בשיח היומיומי. האמצעים ליצירת הספין? מה שבא לכם. בימים שלפני הרשתות החברתיות לא יכולנו להעלות על דעתנו שתוך שנים ספורות לא נצטרך מפיק הוליוודי וספין דוקטור כדי לשכנע את העולם בבדותות – מקלדת, דמיון מפותח וחיבור לאינטרנט יספיקו. לא צריך דעות, או אפילו לדעת להתנסח כדי להצליח בפוליטיקה.

לא צריך דעות, או אפילו לדעת להתנסח כדי להצליח בפוליטיקה

המועמד הריק. פשוט כך, המועמד הריק. אתם מכירים אותו, הוא מתמודד בימים אלה על הקול שלכם, הוא זכה בבחירות שהציבו אותו בראש הנהגת העולם החופשי, הוא נמצא כמעט בכל מערכת בחירות, בטלוויזיה, באתרי האינטרנט, בכנסים, בהפגנות.

כל המועמדים הריקים, אלה המדברים בסיסמאות, מציגים לראווה בלורית נכונה, מדקלמים משפטים סתומים שנשמעים מעוררי השראה אבל בעצם מתפקדים כגרסה הפוליטית ל"אני הולך עם האמת שלי" מעדות הריאליטי הטלוויזיוני – כל אלה הם שאנס גרדינר, גיבור 'להיות שם', סרטו של האל אשבי מ־1979. 'להיות שם' מבוסס על ספרו של יז'י קושינסקי הפולני.

גרדינר, בגילומו של פיטר סלרס, הוא גנן רפה־שכל שחי חיים מוגנים וקטנים מאוד באחוזת אדונו. כשפטרונו הולך לעולמו, גרדינר, שעולם המושגים שלו מצומצם ומבוסס על גינון וצפייה בטלוויזיה, יוצא לעולם לבוש בבגדי הבוס המת, חמוש בחיוך רגוע של אדם שלא מבין דבר ולא יודע כלום.

הבגדים עושים את שלהם, ומבלי להתכוון הוא מוצא את עצמו במסע מזורז לפסגה שמסתיים בנשיאות ארה"ב. משפטיו החלולים של גרדינר הופכים עבור המאזינים לו לפנינות חוכמה, אלגוריות מחוכמות. הפוך על הפוך. הוואקום המחשבתי שלו ודמותו הפשוטה והנקייה מרבדים הופכים להיות כלי קיבול שאליו יוצקים כולם את הדמות שמשרתת את מטרותיהם.

העובדה שאין מאחורי כל הפסאדה הזו דבר וחצי דבר אינה רלוונטית. הסרט, שנתפס אז כסאטירה מצחיקה ולרגעים טרגית, מרגיש היום כמעט כמו צפייה בדוקו עכשווי.

כוחו של האאוטסיידר/האינדיבידואל לנצח את הפוליטיקה המושחתת

כשפרנק קפרה הציג את סרטו 'מר סמית הולך לוושינגטון' לקהל הצופים ב־1939, הוא ודאי לא האמין שכמה עשרות שנים לאחר מכן הסרט, ובעיקר המסר שלו, יהפוך לחרב פיפיות שתכניס לבית הלבן את הנשיא המביש ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקאית. אבל רגע, עוד נגיע לשם.

בסרט נבחר ג'פרסון סמית (בגילומו האדיר של ג'ימי סטיוארט) למלא את מקומו של סנאטור שהלך לעולמו. הנאיביות שלו קוסמת לכרישי וושינגטון, שמתכננים לעשות עליו מניפולציות ולנצל את האהדה שניקיון כפיו ותמימותו מעוררים בקרב ציבור הבוחרים. מטרתם – עסקאות מלוכלכות שיעשירו את כיסיהם וישאירו את מוקדי הכוח המושחתים במקומם.

ואכן, סמית נבלע על ידי המערכת הפוליטית המושחתת, ואמונו נלעס עד דק בינות לשיניה החדות של הזוהמה הערכית. רוחו נשברת. מי שהגיע אל הבית העליון של הקונגרס האמריקאי עם חלומות על עתיד טוב יותר ורשימת דברים שבכוונתו לעשות, מוצא את עצמו נבגד ומיואש.

אבל בסוף, כמו תמיד אצל קפרה, הוא מנצח. האדם הקטן, הפשוט, האאוטסיידר, מצליח להערים על כל הפוליטיקאים הממולחים שסביבו, ולעשות את הדבר הנכון. הערכי. כוחו של האינדיבידואל הוא ערך חשוב בתרבות האמריקאית, וכזה שפרנק קפרה אחראי במידה רבה על ביטויו הקולנועי.

דמותו של סמית היא הביטוי האנושי לרעיון של ההוא שמחוץ למעגל ולשיטה, האאוטסיידר, נקי הכפיים, זה שאינו "פוליטיקאי"; מי שבכוחו לתקן את המערכת שנשברה. זה שמגיע מבחוץ, שעוד לא הספיק להתלכלך בבור השפכים שהוא בתי נבחרים בכל רחבי העולם. באופן אירוני עד כדי כאב, זה גם בדיוק הרעיון שעליו סלל דונלד טראמפ, אדם שקרן, מסית ומושחת, את דרכו לבית הלבן. קפרה לא מתהפך בקברו, הוא כנראה עושה שם קפיצת בורג משולשת.

זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך

עם השנים הפכה המילה "שחיתות" לכזו שמגיעה מיד לאחר "פוליטיקה", בסמיכות שאין דרך להתכחש לה. הסיאוב, החזירות, תאוות הבצע והכוח – כל אלה לא הוציאו לאנשים המתברגים בעמדות הנהגה שם טוב במיוחד.

אבל בין שחיתות טובה ומוכרת לבין היותך סוכן מושתל של מדינת אויב, המרחק הוא גדול. או לפחות כך היינו רוצים לחשוב. 'השליח ממנצ'וריה' שיצא ב־1962 (ומבוסס על ספרו של ריצ'רד קונדון) תיאר תמונה מאיימת למדי. במרכזו דמות של סַמל אמריקאי שעבר שטיפת מוח על ידי שוביו הקומוניסטים בכלא במנצ'וריה הסינית. כשהוא חוזר למדינתו, הוא בעצם משמש כמתנקש שתוכנת לחסל את הנשיא האמריקאי על מנת שסגן הנשיא, סוכן מושתל של הסובייטים, ימלא את מקומו ויתפקד כבובה בשלטון ברית המועצות.

'השליח ממנצ'וריה' נגע בכל נימי הפרנויה האמריקאית של ימי המלחמה הקרה. אבל לפי ויקיפדיה המלחמה הקרה נגמרה ב־1991, ואם ככה אז צריך למצוא שם חדש למה שקורה בשנים האחרונות. קביעתה של קהילת המודיעין האמריקאית והחקירה הנמשכת קרוב לשלוש שנים בדבר המעורבות הרוסית בבחירות לנשיאות ארה"ב ב־2016, והשיח סביב פעילותו של טראמפ כבובה בשירות פוטין, הפכו את 'השליח ממנצ'וריה' למעין רגע נבואי בתרבות.

מעבר לפרנויה, הסרט הציג את הרעיון שמאחורי רטוריקה אקסטרה־לאומית ופטריוטית עשויה להסתתר חתרנות מסוכנת. אז אנחנו חלילה לא אומרים שבנימין נתניהו הוא סוכן רדום של האיראנים, אבל יש לזכור שהטלת ספק וחשדנות בריאה מעולם לא הזיקו ושבסך הכל תיאוריות קונספירציה זה שעשוע מהנה, כלומר עד שהן מתגלות כנכונות.

כולם ציניים והכל שמיש

בהנחה שהכל הוגן באהבה ובמלחמה, בפוליטיקה השאלה בכלל לא עומדת על הפרק. מה להגינות ולפוליטיקה? המאבק על השלטון, על צבירת הכוח, ההון, הקשרים – כדאי לו למועמד שיעשה שימוש בכל העומד לרשותו על מנת לייצר בקרב המצביעים הפוטנציאליים את הסנטימנט הדרוש, זה שיגרום להם לבחור את הפתק הנכון ברגע האמת. לחיצה על בלוטות הרגש? יותר בכיוון של מכת פטיש ישירה אל תוך הגולגולת וסחיטת חצי לימון על פצע פתוח.

כואב לכם כבר? סלינה מאייר, סגנית הנשיא (והנשיאה לזמן קצר) שבמרכז הסדרה הקומית המופתית 'Veep', היא כנראה ההתגלמות הכי מכוערת של הציניות הפוליטית. אישה רעה, אנוכית וקטנונית, שהדבר היחיד שמניע אותה הוא טובתה האישית והתקדמותה במעלה הסולם.

בפרק מופתי בעונה החמישית של הסדרה נאלצת מאייר להתמודד עם ההחלטה אם לנתק את אמה השנואה ממכונת הנשמה, בזמן שהיא ממתינה להחלטה לגבי ספירת קולות מחודשת בנוואדה שצפויה להכריע את גורל המרוץ הנשיאותי שלה. כשהיא מבינה מיועציה שאובדן האם העתידי מעורר גל אמפתיה כלפיה ושהסקרים בעדה במגמת עלייה, עיניה אורות והיא מיד מכניסה את הנתון המבטיח למערך השיקולים. לכל אורך הפרק דוהרת מאייר על השכול הטרי, מנסה להבין אם יש לה עוד סיכוי לחזור לחדר הסגלגל. כשהיא מגלה שהסיפור הפוליטי גמור ונוואדה לא הושיעה, רגע לפני שהיא צריכה לדבר בהלוויית אמה, היא פורצת בבכי משולח רסן. לא על האם, על ההפסד הפוליטי, אבל את זה רק אנחנו ויועציה יודעים.

כי הכל שמיש, והפוליטיקה הישראלית מוכיחה זאת לא פעם באופן מכוער לא פחות אבל מצחיק הרבה פחות מ־'Veep'. הכל ראוי, הכל מותר. שכול, חולי, נכות, שואה, תאונות – כל מה שעשוי לסדוק את קליפת ליבם הקשה של המצביעים. הפוליטיקה היא בידור, ואין דבר שאנשים אוהבים יותר ממלודרמה סוחטת דמעות.

אין כוח אכזרי וחזק יותר מאמביציה משולחת רסן

כשבאים לדבר על פוליטיקה, נדמה שאין אזכור שחוק יותר מ'בית הקלפים'. באמת שקצנו ברפרנס, וטוב יעשו גם הכתבים והפרשנים הפוליטיים אם יוציאו אותו מהלקסיקון.

מאידך, אי אפשר לנסות להבין את הקשר בין התרבות הפופולרית לפוליטיקה ולא להתעכב רגע על פרנק אנדרווד ומורשתו. אנדרווד, הפוליטיקאי האמריקאי ששיקר, בגד, הונה, תִחמן, רימה וכן, רצח, הוא התגלמות הרוע האולטימטיבי בפוליטיקה. לקרוא לאנדרווד אנטי־גיבור זה עלבון לאנטי־גיבורים, שבסופו של דבר מצליחים לעורר אמפתיה, ולו בגלל נסיבות חייהם שהביאו אותם לאן שהגיעו.

לא זה המקרה כאן. אנדרווד הוא אפילו לא דמות אנושית, הוא רשע גדול מהחיים בסדר גודל תנ"כי. הוא ההתגלמות האנושית של המושג אמביציה חולנית. אמביציה שמעבירה את הלוקה בה על דעתו, מעוורת אותו להבדלים בין טוב לרע, בין טובת הרוב לטובה אישית, בין מוסר לריקבון ערכי. והרי אם פרנק אנדרווד הוא חיית טרף עצומה, הרי שגוריה מסתובבים במסדרונות בתי הנבחרים.

דמותו של אנדרווד היא נקודת הקיצון למה שכבר הפך סטנדרט מוכר במערכת הפוליטית, ששחיתות ותאוות כוח שולטות בה ביד רמה. 'בית הקלפים' לא נולדה מתוך ריק, היא נולדה מתוך בוז הולך ומתרחב כלפי מוסדות השלטון, מתוך אובדן אמון ואובדן הדרך. מתוך פחד אמיתי מהאנדרוודים שמחכים בצללים על מנת לפלס את דרכם אל מרכז הבמה, ובעיקר מאלה שכבר עומדים עליה למול אורות הזרקורים ומחייכים בזחיחות למצלמה. זה היה נכון כששודרה גרסת המקור הבריטית ב־1991, זה היה נכון כשעלתה הגרסה האמריקאית לנטפליקס ב־2013, וזה נכון מתמיד גם היום.

זה לא האיש שבפרונט, זו הכוורת שמאחוריו

בכל רשימת הנשיאים הפיקטיביים הטובים ביותר של כל הזמנים תמצאו את ג'וזיה (ג'ד) בארטלט של 'הבית הלבן' ('The West Wing'). ארון סורקין, וזה נכתב אינספור פעמים, יצר את הנשיא הליברלי הלכאורה מושלם: משכיל ומבריק, צודק ושוחר טוב, מוסרי וערכי, מצחיק וחם.

אבל כל מי שצפה ב'הבית הלבן' על כל עונותיה יודע לומר שזה לא הנשיא שמושלם (למעשה, היו לבארטלט לא מעט מגרעות), זה הצוות שלו. תזמורת מהוקצעת שמנגנת בהרמוניה מושלמת במסדרונות הסבוכים של הבית הלבן, בניצוחו של האחד והיחיד, כוכב הצפון, ראש הצוות ליאו מקגרי.

אף שנהוג לראות בבארטלט את האורים והתומים של הליברליות האמריקאית בביטויה הפיקטיבי הטלוויזיוני, מקגרי הוא היד המכוונת האמיתית. המצפון, התחכום, העבודה הקשה. לפעמים בארטלט הוא רק התינוק המגודל שבפרונט. מבלי להקל ראש בפרס הנובל לכלכלה שבו זכה ובידיעותיו הנרחבות, זו הלהקה מאחוריו שמאפשרת לו להנהיג בחוכמה את העולם החופשי. הם כותבים לו, מייעצים לו, מביאים לפתחו עסקאות סגורות, מניעים חוקים, מנהלים משאים ומתנים – הוא רק מורשה חתימה.

ולכן, בבואכם לקלפי, חשוב לזכור שכשאתם מצביעים למפלגה שלכם, אתם גם מצביעים לכל עסקניה, יועציה, דובריה ומזכיריה. המושכים בחוטים הם במקרים רבים חשובים בהרבה מהאדם שבמרכז. וטוב לו לבוחר המיומן שיכיר אותם, שיידע מי הם לפני ששמותיהם מתפרסמים לאחר שסגרו על הג'וב הגדול הבא שלהם (במקרה הטוב) או שחתמו על הסכם עד מדינה (במקרה הרע).

פוליטיקאים הם משרתי הציבור

לסיום, חשוב לזכור שלא הכל מסואב, מושחת, רקוב ואינטרסנטי. נכון, התרגלנו, ובצדק רב, לחשוב על הפוליטיקאים שלנו כעל אנשים המוּנעים מתאוות שררה וממון, המבקשים לעשות לעצמם ולביתם, מנותקים מעם ופועלים מאידיאולוגיה שכל כולה שימור עצמי.

אבל יש גם פוליטיקה אחרת. לסלי נופ (איימי פולר), גיבורת הסדרה 'מחלקת גנים ונוף', היא נבחרת הציבור שהייתם רוצים שתילחם עבורכם. במפתיע, דווקא במחלקה הקטנטונת בעיריית פאוני, עיירה אפרורית באינדיאנה, נמצאת הדמות הכי מעוררת השראה שמהווה תזכורת לכך שעם כוח גדול (טוב נו, ממוצע במקרה הזה), מגיעה אחריות גדולה.

אין משרתת ציבור מסורה יותר מנופ, כזו ששמה תמיד את טובת הזולת לפני זו שלה, שבאמת ובתמים רוצה לשפר את חיי התושבים, שמאמינה בכוחה וחשיבותה של הקהילה. אמביציוזית ונמרצת, חדורת תחושת שליחות, אינטליגנטית ואופטימיסטית נצחית. לסלי נופ היא חד קרן מנצנץ בעולם ציני ונטול גוונים. עולם של שחור ושחור.

בכל פעם שאתם מביטים אל המסך ונאנחים בייאוש, בכל פעם שאתם נתקלים בציוץ של מי מהאנשים שמקבלים את משכורתם מכספי המיסים שלכם, בכל פעם שאתם נדרשים להחליט למי אתם מעניקים את הקול שלכם, תחשבו על לסלי נופ ותקוו שמי שלא יהיה זה שמחכה לכם בצד השני של פתק ההצבעה, שיש לו ולוּ שמינית מהרוח שיש לנופ. אם רק יכולנו להצביע לה, זו כנראה הייתה ההחלטה הכי קלה שהיינו מקבלים בחיים.

עוד כמה סדרות וסרטים פוליטיים ששווה לראות:

סרטים

1. האזרח קיין, 1941
2. ד"ר סטריינג'לאב, 1964
3. מילק, 2008
4. פרוסט/ניקסון, 2008
5. בחירות או לא להיות, 1999
6. הנשיא מאוהב, 1995
7. צבעי השלטון, 1998
8. כל אנשי הנשיא, 1976
9. המועמדת, 2000
10. כל אנשי המלך, 1949
11. לינקולן, 2012
12. סגן הנשיא, 2018

סדרות

1. בית הקלפים, גרסת המקור הבריטית
2. כן אדוני השר
3. ספין סיטי
4. הסמויה
5. האישה הטובה
6. הממשלה (בורגן)

–

• אין תפקידים קטנים (וגו') // דמויות המשנה הטובות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה
• אני טקסט פוליטי // 20 שנה לסדרה 'הבית הלבן'
• כל מה שרצית לדעת על הסרטים של וודי אלן (ולא העזת לשאול)