השואה אינה בסיס קיומנו // סערת החוק הפולני

0

עוצמת התגובות בישראל לחוק הפולני החדש חשפה עצב רגיש בזהות שלנו. זיכרון השואה משותף לכולנו. אבל הקולות מצידה השמאלי של המפה החברתית היו דומיננטיים יותר. בתוך כך עלתה שוב הטענה שהשואה היא ציר מרכזי ובסיס להצדקת קיומנו. ללא עוררין, השואה הייתה אירוע מרכזי ותפנית משמעותית בחיי העם היהודי. מנקודת מבט ציונית, היא לא הייתה ואינה צריכה להיות בסיס הצידוק לקיומה של מדינת ישראל.

"מה הייתה המילה שואה שנתיים לפני השואה?", שאל המשורר מאיר ויזלטיר. הכמיהה לציון לעומת זאת הייתה קיימת הרבה לפני ייסוד התנועה הציונית. בנאום הנעילה של הקונגרס השישי בבזל, אוגוסט 1903, בהתייחסות הרצל לדחיית הצעת אוגנדה אמר: "אני רוצה לומר עכשיו בלשון אבותינו דבר נחמה עתיק יומין שהוא גם התחייבות לעצמי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

אלא שבהוויית המעשה, כפי שדברים מתבטאים גם בסדר הטקסים לאורחים רשמיים של מדינת ישראל, הביקור ההכרחי ביד ושם מחזק את הרושם שמדינת ישראל נולדה כביכול מתוך השואה. גם צה"ל נוהג כך וידידי אל"מ מיל' איתמר יער, שעסק רבות בקשרי החוץ של צה"ל, ערער על כך והציע ביקור חליפי בבית התפוצות. לפני מספר שנים השתתפתי בארוחת ערב למשלחת גנרלים מצבא ארה"ב. האלוף המארח בירך ואמר להם: "מחר תבקרו ביד ושם ותבינו את סיפורה של מדינת ישראל". ערערתי בפומבי, בטענה שאם כל הסיפור מתמצה בבקשת מקלט בטוח ליהודים במצוקה, אז למה לא בברוקלין?

בצדק מתקשה ישראל החילונית להצדיק את בקשת היהודים ל"מקלט בטוח" דווקא כאן, ב"נישול" הפלסטינים שהתגוררו כאן מאות שנים. א"ב יהושע, בספרו 'בזכות הנורמליות', דן בשאלה זו באופן מרתק. הוא שלל את טענת הזכות הדתית בקביעה שהיא "יכולה להיות בעלת תוקף לאדם הדתי עצמו, אבל היא חסרת כל משמעות מוסרית לתובע שלא רק שאינו דתי אלא אף אינו יהודי". בהיגיון דומה שלל גם את טענת הזכות ההיסטורית בהסבר שזיקה היסטורית לארץ אינה יכולה להקנות זכות לשוב פתאום ולנשל את מי שכבר יושב עליה. כל שנותר להצדקת מפעלנו כאן ב־100 השנים האחרונות הוא לדעתו זכות מצוקת הקיום היהודי. מבחינת הסיפור הישראלי החילוני, השואה משתלבת בנקודה זו בתפקידה המרכזי כמצוקת קיום מובהקת.

אלא שהרעיון הציוני במהותו, גם בשעה שמיצה את מצוקת הקיום ככוח מניע לעלייה לארץ, ראה בארץ ישראל יעד עלייה לא רק ליהודי ארצות המצוקה. תהום פעורה בין השאיפה ל"גאולה מלאה ושלמה של העם היהודי בארצו, קיבוץ גלויות, קוממיות לאומית" (בן־גוריון) לבין השאיפה למקלט לעם מוכה חסר מולדת. אם עינינו נשואות ללא יותר מקיום בביטחון בפיסת אדמה קטנה, מובנת היטב החרדה המתעוררת בשנים האחרונות. שמא, עם כל עצמאותה וכוחה הצבאי של ישראל, מה שבסך הכל הושג ב־70 השנים מאז הקמתה, אינו יותר מאשר החלפת בעיה קיומית מסוג אחד – כמו פוגרומים בקישיניב, והכחדה בימי השואה – בבעיה קיומית מסוג אחר – כמו גרעין איראני כאיום על תל אביב. אלא שבעבור הרעיון הציוני כפי שנתפס ללא עוררין בעשרות השנים הראשונות, תכלית קיומנו כאן אינה מתמצה בבקשת המקלט, אלא בכינון מולדת. הביטחון הוא תוצר לוואי חיוני, לא המטרה.

אם השואה אינה נתפסת כבסיס ההצדקה לקיומנו הריבוני, תגובתנו לחוק הפולני יכולה להיות משוחררת לשיקול הדעת הענייני, במבחן האינטרסים המשתנים בזירה המדינית.

.

אהבתם? רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? לפרטים ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם

.

תמונות: ויקיפדיה, אמיל סלמן, 'הארץ', Gettyimages IL

שתף