מערכות הבחירות האחרונות אינן מזכירות במאומה את אלה מהעבר. שום תסמינים למצעים חברתיים, כלכליים, מדיניים. הכל התפארות אישית של ראשי הרשימות, נוסח תחרות מלכת יופי. אפילו מצעי המפלגות נעלמו. נזכור, גם אין יותר סניפי מפלגות, שבהם מתקיים דיון של חברי ואוהדי המפלגה עם המועמדים והעלאת סוגיות לקראת הבחירות. זאת כשהמדינה ממשיכה לשלם למפלגות כ־1.4 מיליון שקל לשנה על כל ח"כ לצורך פעילות המפלגה. אבל איפה הפעילות? ראשי מפלגות אוספים את הכסף לצורך תעמולה אישית, ומשתמשים בכסף כרצונם, כמעט ללא בקרה.
חייבים להטיל פיקוח אמיתי על פעילות המפלגות ועל הוצאותיהן, ולקבוע גבולות: מה מותר ומה אסור. להקים ועדה ציבורית, שתקבע כללים וחוקים בנוגע למימון המפלגות, ותקטין משמעותית את ההוצאות הללו (שבשנתיים האחרונות שולמו ארבע פעמים).
נוסיף על כך את העובדה שרוב המועמדים כיום לא עוברים שום תהליך בחירה, אלא רק ליקוט אישי של יו"ר המפלגה (שברוב המקרים גם הוא לא נבחר אף פעם על ידי חברי המפלגה). רבים מהנבחרים מגיעים לתפקידים פוליטיים משמעותיים, משרים ועד ראשי ועדות בכנסת, ללא ניסיון פוליטי קודם. אז מה הפלא שאנו נמצאים עתה במצב הזה?
לא רק יו"ר המפלגה חשוב, אלא גם אילו אנשים עומדים אחריו, מהו ניסיונם, כיצד הגיעו לאן שהגיעו. אנשים שיוכלו להתווכח עם יו"ר מפלגתם על העמדות של המפלגה, בכל תחום, ולא להיות שליחים שמצביעים אוטומטית לפי עמדתו (אחרת יעופו בבחירות הבאות).
חברי הכנסת, נזכיר להם, אתם נציגי הציבור ולא נציגי יו"ר מפלגתכם. עליכם להילחם על העמדות של המפלגה שלכם בנושאים השונים, אחרת מה הטעם בכהונתכם? ואתם חייבים לעשות זאת גם במחיר של קונפליקט עם יו"ר המפלגה שלכם וסיכון הקריירה האישית. להערכתי, התוצאה יכולה להיות הפוכה. עמידה על דעתכם תזכה אתכם באהדת הציבור, כך שיהיה קשה להתעלם מכם בבניית הרשימה בהמשך. בעבר נבחרו חברי הכנסת בדרך כלל במרכז המפלגה או בפריימריז, והיו צריכים להציג לחברי המפלגה רקורד של פעילות, ששכנע אותם להצביע עבור המועמד. וגם כשהגיעו לכנסת, היה צריך ניסיון של שנים רבות כדי להיבחר לשר או ליו"ר ועדה. הייתה תפיסת עולם של סניוריטי, של ותק וניסיון, כדי להתקדם בסולם הפוליטי.
ועתה, עם הפנים קדימה, לבחירות הקרובות. להערכתי, אם לא תוקם קואליציה נורמלית גדולה, דהיינו "קואליציה רחבה מהנדרש", הממשלה לא תהיה יציבה ונידרדר במהרה לבחירות חמישיות. ברור שהקושי הראשון הוא הסכמה על המועמד לראשות הממשלה. קיימות שתי אפשרויות: הראשונה, הסכמה רחבה בתוך המפלגות המתמודדות נגד ראש הממשלה הנוכחי שראש המפלגה הגדולה יהיה מועמדן. האפשרות השנייה היא המתנה להתייעצות עם הנשיא, כך שמי שיקבל את התמיכה הגדולה ביותר עם סיכוי להקים ממשלה, יהיה המועמד. אם לא תהיה הסכמה כזאת, נחזור למצב שבו ראש הממשלה הנוכחי יקבל את המנדט, לאור מספר התומכים בו. הוא ישלם כל מחיר על מנת להקים ממשלה בראשותו. הסחטנות תהיה ענקית.
מאחר שהגוש שמרכז את כל המפלגות לבד מהליכוד והחרדים עומד על מעל 61 מנדטים, נכון לעכשיו, הרי חובתו של כל מועמד להכניס את כולם (כולל הרשימה המשותפת) לקואליציה, או לפחות לתמיכה בהקמת הממשלה. לאחר ההסכמה הזאת, על המועמד לצרף גם את החרדים לממשלתו, כך שהקואליציה אכן תהיה רחבה מהנדרש. דהיינו: אף מפלגה לא יכולה לאיים על קיום הממשלה. מצב זה מאפשר לממשלה לתפקד ולהיות יציבה לאורך זמן.
ראינו מה קרה לכחול לבן ואת התנהלותם לאחר הבחירות הקודמות. כדאי ללמוד מהשגיאות ולנהוג באחריות.
–
- הים אותו ים, והקמפיין אותו קמפיין // הטור של ירון דקל
- נגיף ההזנחה // מה באמת עשו הפוליטיקאים והרגולטורים לקידום מערכת הבריאות? // מאת נורית קנטי
- האם יש לגנץ סיכוי עם המפלגות החרדיות? // הטור של דוב גרינבוים
