fbpx

הרהורים טריוויאליים על הקורונה // מאת שי גולדן

ופרשת עוקץ כספי הסמים של המאפיה האלבנית

0
  1.  יש הקטע המטורף הזה שבו אתה מספר למכריך ולחבריך שאתה מושבת עם פריצת דיסק בבית, ובמהלך של 24 שעות כל הפרסומות שאתה נחשף אליהן בפייסוש, אינסטוש ויוטיוב הן למכשירי פלא להקלת כאבים בגב. ואני לא צוחק – כבר ארבעה ימים אני נחשף רק לפרסומות לאקדחי לייזר להקלת כאבים. עכשיו, אני לא נורא מוטרד מזה שהגוגלים והפייסבוקים יודעים עליי הכל (עשית עסקה עם השטן? עכשיו תשלם בפרטיותך. תתמודד – מפונק מודרני שכמוך); אני מוטרד בהרבה מכך שהמכשיר – שהוא בוודאות קשקוש מוחלט וחסר כל תועלת – עולה 2,300 שקל, ויגיע רק בעוד שלושה ימי עסקים. לא הייתה ברירה – את כאב הגב זה לא יפסיק, אבל אולי את הפרסומות למכשירי פלא זה כן.
  2. כמהלך של ניסיון לייצר מניפולציה על האחים האינטרנטיים הגדולים, התחלתי להתכתב עם כל מכריי על תשוקתי לקחת חלק בעוקץ גדול של כספי הסמים של המאפיה האלבנית, רק מתוך סקרנות לראות איזה פרסומות זה יביא איתו.
  3. כמו כן, כואב לי מאוד־מאוד הגב – ואני מאוד מודאג מהאפשרות של חזרה לשגרה, מהטעם שלדפוק יום מחלה ביום הראשון של החזרה לעבודה יהיה בהחלט אחד מהשיאים האישיים שלי ביחסי עובד־מעביד. והיו לי כמה שיאים בעבר. אני מניח שאתם מסוגלים לדמיין.
  4. עוד אני מודאג מהאפשרות של חזרה לשגרה, מכיוון שאיני יודע כיצד אוכל לחזור ולחנות בכחול־לבן אחרי שהתרגלתי, כמו ראיס, פשוט להשאיר את האוטו איפה שבא לי וללכת לדרכי, מצפצף על פקחי העירייה שהפקודות שלהם השתנו. אחח, איזו תקופה נהדרת זו הייתה – לחנות באדום־לבן באלכסון בטריפל פארקינג, ולהשאיר פתק על השמשה "פקח יקר: קורונה. לך תתנייק". כן, כן, היו רגעים יפים רבים. אנא ה' הטוב, עשה שזה לא נגמר. בחייאת אבא, תן למשוך עוד קצת ככה. מה זה החרא הזה בתקשורת על עוד הקלות בסגר? סגר יש לסגור, לא לפתוח. התבלבלתם בהבנת פירוש המילה.
  5. עוד אני מודאג שיהיה תור נורא לרופאת השיניים שלי, שגם ככה היא אחת העסוקות והמבוקשות, ועד שיגיע תורי כבר נצטרך להחליף הכל לתותבות. ועל השיער שלי ומפלס הכינמת, אני בכלל לא רוצה להתחיל לדבר.
  6. עוד אני מודאג מזה שאצטרך להתחיל ללחוץ לאנשים את היד, להיכנע – מתוך הבנה שזו המציאות החדשה – לאנשים המוזרים שאומרים לך "תביא חיבוק", או להינגף בפני אלה שמתעקשים לנשק אותך קרוב לפה, כאילו הלחי שלי לא בעלת שטח פנים מספק.
  7. עוד אני מודאג מזה שאצטרך לעמוד בתור. לא תור של קורונה. תור, באמת. נגיד בשדה התעופה, לבידוק ביטחוני. או במשרד הפנים, לקבל מסמך. תורים כאלה לא בא לי. לא בא לי יותר לעמוד באף תור לעולם. לא משנה איפה. אני רוצה להיות הכי־הכי עשיר שאפשר. לרוקן אולמות ממתינים שלמים בכוח הארנק, או לחלופין: להסתובב עם טי־שירט "חולה בקורונה" על רקע לוגו של תמרור אין כניסה, או משהו. זו התוכנית האלטרנטיבית שלי לנצח את התורים.
  8. עוד אני מודאג שפייסבוק וגוגל לא יחליפו לי את הפרסומות לבי־קיו לייזר, ואיאלץ להתאבד, או לכל הפחות – לבצע כריתת גב. אפשר בלי גב – אבל בלי גוגל: פחות. בגוגל לא עומדים בתור.
  9. עוד אני מודאג שצברתי הרבה יותר מדי כפפות לטקס, ושברגע של שכרות, אחרי שהקורונה תיגמר, ייכנסו לי רעיונות משונים לראש מה לעשות עם הכפפות האלה. לא רוצה להגיד איזה רעיונות. רעיונות משונים שיש לאדם על שימוש בכפפות לטקס שלא לצורך הגנה מפני קורונה.
  10. עוד אני מודאג שדקה אחרי שיוסר איום הקורונה יישכחו שוב השוהים בבתי האבות, ואיש לא יפתח מהדורה בדיווח על האופן הרשלני והנפשע שבו נוהגים בקשישים בבתי האבות. ולא רק בבתי האבות – בכל מקום. יישכחו הקשישים – כי בעידן המעוות הזה שבו אנו חיים, הללו שמחזיקים את אוצר הזיכרון של המדינה והעם האלה, הם הללו שנשכחים מזיכרון הכי מהר. כי הם כבר עשו את שלהם, ועכשיו אין בהם שימוש, אז שיתבודדו להם שם בבתי האבות ויגידו תודה שהנכד בא לבקר פעם בחודש, במקרה הטוב. תם עידן שיחות הזום היומיות עם סבא. נגמר. זהו. גורנישט. בשנה הבאה הם ימשיכו למות משפעת וממחלות רקע שלא משביתות את המשק – ויאללה, הביתה. כלומר, לחדר שלך בדיור המוגן. קישתא – לך לחדר ותהיה שם מבוגר נחמד ושקט.
  11. עוד אני מודאג מזה שהמשטרה תפסיק לפטרל ברחובות ולבצע את התפקיד המשטרתי הכי קל בתולדותיה – קניסה של אנשים שהולכים ברחוב בלי מסכה, או לחלופין יוצאים לרוץ בפארק או לרכוב על אופניים. זו הייתה תקופה מלאת אקשן לאנשים הטובים בכחול! עכשיו, אבוי, הם יצטרכו לרדוף אחרי פושעים אמיתיים ולדאוג לסדר וביטחון ברחובות – עניין שהוא טיפה יותר מורכב מאשר לרדוף אחרי רוכבת אופניים במתחם הספורט של גני תקווה.
  12. מאוד מדאיגה אותי גם האפשרות שאמשיך למדוד חום באמצעים פולשניים – אוראליים, או אנאליים, שעה שהוכח שניתן לחסוך מהמין האנושי את המפגש הבלתי נעים עם מכשירי המדידה והמתנה לצפצופיהם הגואלים, שעה שהעין פוזלת למטה, אל צג המעלות כדי לראות באיזו מהירות ולאיזה גובה הן מטפסות. כל זה צריך לחלוף מהעולם באופן חד־משמעי, כעת שאנו ערים לעובדה ששומר בכניסה למכולת יכול לקצר את התהליך ולהפוך אותו לנעדר כל מגע או טעם או מתח מתמשך. אז בבקשה, די עם התרמית הזו של מדידת החום לפחות. אפשר על זה להסכים?
  13. ועוד אני מוטרד מאוד מכך שייכפה עליי להצטרף לרשת G5, יען כי אין מה לעשות ומוכרחים לצעוד עם הזמן ולהסביר פניך לקדמה – וזאת שעה שהכל יודעים שהגלים נושאים שבבים ביו־סיניים שנועדו לסרטן את האנושות, כמו גם להפוך את כולנו לנקודות נעות על מסך בחדר בקרה בבונקר קרקעי בוואהן. אנחנו לא מטומטמים.
  14. ולסיום אני מוטרד מכך שדונלד טראמפ לא יחלים מהקורונה שחטף. אני יודע שאין אישור לכך שהוא נדבק בקורונה, אבל אני לא מטומטם – אני רואה נשא קורונה ומזהה אותו מיד. הקורונה אכלה לטראמפ את המוח עד שהוא התחיל לדבר שטויות. האיש השקול והחכם והרציני הזה פשוט חטף קורונה, ומאז נפגע כושרו השכלי. חבל על האמריקאים, שמסתירים מהם מידע כה חשוב. בכל זאת – הדמוקרטיה הכי חשובה בעולם.

טורים נוספים מאת שי גולדן:

מצב צבירה: בידוד // הטור של שי גולדן
כשדודו טופז סגר מעגל מהקבר // הטור של שי גולדן
מכת בכור // הטור של שי גולדן

•••
•••
LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook