צפיתי בסרט הדוקומנטרי הלא רע בכלל (נוט טו סלף: אפשר להחמיא מבלי להישמע קמצן חמוץ. אז קבלו תיקון: הסרט הדוקומנטרי הטוב) של חיים אתגר בקשת, על דודו טופז. וחשבתי לעצמי שדודו היה מבסוט בוודאי, אילו היה בחיים. ברור שדודו אינו בחיים, ואילו היה בחיים בוודאי לא היה נעשה עליו סרט, או לכל הפחות סרט כ ז ה.
אבל דודו אינו בחיים וזה הסרט שנעשה עליו. סרט, שאילו היה בחיים, בוודאי היה מבסוט ממנו. לא מבסוט מתוכנו בהכרח – אחרי הכל, הוא מגולל כרוניקה פתולוגית של הפרעת אישיות נרקיסיסטית שהפכה למוטציה אלימה והרסנית, לסביבתו ולעצמו – אלא מרוצה מעצם שידורו, ומשיבוצו בפריים טיים. ולא סתם בפריים טיים, כי אם מול המולך החדש, הדודו טופז של העת פוסט־דודו־טופז – 'האח הגדול'. 'האח הגדול', סמל לכל מה שרע ומעוות בטלוויזיה, בתרבות ובחברה שלנו, בעיני רבים מאוד (אני, אגב, איני ביניהם).
האירוניה מושלמת: דודו בעצמו, בעיקר זה הטלוויזיוני, היה בעיני רבים בשעתו סמל לכל מה ששטוח, רדוד ובזוי ומדורדר בטלוויזיה, בתרבות ובחברה
שלנו. איך שרים המאניק סטריט פריצ'רז? Replace the things that you despise; וכפי שאופנות מתחלפות, כך גם שנאות. כך גם ייצוגים של דקדנס ומפולת של איזו טהרנות, שמרנות ונאותות, שמישהו מנסה לנסח כל העת, כדי שהמרכז ייוותר יציב, לא מאוים.
ומה הפואנטה, אתם שואלים? ובכן, טופז ניצח את 'האח הגדול'. ומיני־פואנטה נוספת: היה זה השבוע שבו קשת הציבה את 'נינג'ה ישראל VIP' מול 'האח הגדול' – הבייבי החדש שלה מול המותג שכבר לא שלה – והפסידה. וכך, כשדודו גובר על 'האח הגדול', הוא משיג ניצחון כפול: גם על 'האח הגדול' וגם על 'נינג'ה', ושב, גם אם לרגע אחד קצר, לשבת על כס מלך הרייטינג.
(רייטינג – האם יש מילה רעה, מסוכנת ועקומה מזאת בעברית החדשה הזו שאנו מגלגלים על הלשון במבטא אמריקאי מאומץ בהגזמה?).
–
ועוד אירוניה. אבי ניר, מנכ"ל קשת ומי שגירש למעשה את טופז מהארץ המובטחת, ממלכתו, ונפל קורבן למתקפה אלימה וברוטלית של בריונים בשליחות אותו טופז, היה מי שליווה את הסרט, אישר אותו לשידור, שיבץ אותו מול 'האח הגדול' (שכאמור, היה פעם בכלל הבייבי של קשת) וגזר את כל הקופון, פלוס הרייטינג, פלוס ההכנסה מפרסום. וכסף, הרי, בעידן הארור הזה, הוא כל הסיפור. אז כאילו אבי ניר סגר מעגל כלשהו על גבו של דודו ודפק קופת רייטינג. ודודו מצידו, מתוך קברו, נשמע אומר לאבי ניר "אמרתי לך: אני טוב לרייטינג".
מה שיפה באירוניה של העת הפוסט־מודרנית, הוא שהיא תמיד מקפלת בתוכה הזמנה לשכבה אירונית דקה ממנה ודקה מהימנה וכן הלאה. אין סוף לאירוניה כשמתחילים לראות את המציאות כמופע אירוני מתמשך. וכשכותבים על טלוויזיה היום, על תרבות ועל כסף, כל מילה שנייה מוכרחה להיות "אירוניה". לא?
שנייה, יש עוד אירוניה, כמובטח: לפני 13 שנים פרסמתי רומן שנכשל כליל אצל הקוראים והמבקרים, בשם 'המפצח'. הוא עסק בפרשייה בדיונית שמסעירה את עולם הטלוויזיה ובהתאמה את הציבור וכלי התקשורת – אלמוני מתחיל לרצוח דמויות בתעשיית הטלוויזיה. מפיקה מפורסמת, מגישת טלוויזיה וכאלה. המשטרה אובדת עצות. שור אינאף, השנים חולפות, ודודו טופז משחזר את עלילת 'המפצח' (ללא רציחות, אבל עם תקיפות אלימות).
והנה, בחלוף הספר ובחלוף דודו – הטור הזה נכתב. כאן. על דודו, על התעשייה הזאת, על הטירוף שהיא מכניסה באנשים, וכו' וכו'. ואנוכי הקטן, שכיהן כמבקר טלוויזיה, וכתב על דודו במותו מעמדת מי שמביט מבחוץ אל הפנים, חוצה את הקווים ועובר בעצמו לעבוד בטלוויזיה, כמו רופא שהופך למטופל, רק כדי להבין טוב יותר מה עובר על האנשים מתחת לאיזמל שלו.
ומהמקום של מי שכתב על דודו ועל הרוצח ב'המפצח' מפוזיציה של מביט מהצד, כמו בעניין אנתרופולוגי, הפכתי לאובייקט בעצמי, למי שכותבים עליו ביקורות טלוויזיה מחורבנות, ונעלב עד עמקי נשמתו כאשר לא מחדשים את תוכניתו בטלוויזיה ושולחים אותו אל מדבר הציה של החיים ללא מסך. והנה: ההכרה בגוף ראשון, של העלבון, תחושת ההשפלה והגזל שחש טופז. לא שלעולם הייתי דופק למישהו מכות, אבל לרגע או שניים הצלחתי להיכנס לראשו של טופז ולהבין מה הניע אותו, ועד כמה כְּאב הגירוש מהטלוויזיה עלול לשבש דעתו של אדם עליו. והנה, מהמקום שבו אני עדיין מלקק את פצעי הגירוש מהמסך, אני כותב את הטקסט הזה, שמנתח את הסרט על התנהלותו המטורללת של מי שגורש מארצו וממולדתו, כמעט בלא התראה מוקדמת.
הנה: הגולם קם על יוצרו, רק כדי לשוב לצורת גולם שכותב על גולם אחר שקם על יוצרו, מהפוזיציה של מבקר הטלוויזיה לרגע. אירוניה או לא? פרטית, בטח, אבל הכל פרטי והכל ציבורי; הכל הוא לא עניינך בכלל והכל הוא בעל עניין לציבור בדיוק באותה המידה.
–
וחשבתי לעצמי בתום הסרט שטופז היה פחות אהוב בחייו מכפי שחשב על עצמו (כשאתה מופיע בטלוויזיה יש משהו במסך, ובמפגש הכוזב עם אנשים ברחוב, שגורם לשיקול הדעת להשתבש ולחוויית המציאות להתעקם), ופחות שנוא במותו מכפי שאפשר היה לצפות.
טופז היה דמות מורכבת ואפלה, נכון. אבל חיינו מלאים בדמויות כאלה. טופז חצה את הקווים במעשיו, אבל דמותו, עם השנים, התעגלה והפכה למורכבת וכמעט מעוררת הזדהות, בעיקר בגלל שהתקשורת כה שנואה – ויחסי הגומלין של הציבור עם "הטלוויזיה" נוטים זה מכבר יותר לצד התיעוב והספקנות מאשר האהדה וההערצה.
וטופז נתפס, להבנתי, כקורבן של התעשייה. כמי שנפל, גם הוא, קורבן לתעשייה הצינית והמאוד מודעת לעצמה הזאת. תעשייה, שכמו דודו, סובלת מעודף מודעות עצמית מוגזם, לצד אפס מודעות עצמית. ובשורה אחת – זה סיפורו של טופז, זה סיפורה גם של התרבות בת ימינו: אפס מודעות עצמית לעובדה שעודף המודעות העצמית שלה גובל כבר בסטייה. ולהפך. בדיוק להפך. הנה לכם אירוניה אחת אחרונה לנעילה.
–
- ד"ש מהברנז'ה // הטור של שי גולדן
- היידה, לביבי // שמאלנים, ביביסטים ומה שביניהם // הטור של שי גולדן
- רק ביבי // הטור של שי גולדן
