דור. איזו מילה מצחיקה זו דור. תסתכלו על סבא שלכם או על הנכד שלכם – ותזהו בנקל את הפער הבין־דורי, את האייפון מול האסימון, את הפינג'ן מול מכונת האספרסו, את החזה המתולתל עם הווי הקרבי מול החזה החלק בוגר־קופיפי. ועכשיו תסתכלו על אחים בני אותה משפחה. דור הולך ודור בא, מדי שנה, מדי שנייה. לא סיימת לכתוב את הספר על דור ה־Z וכבר נדרשת לאפיין, לתרגם, לשכתב, לקטלג את הדור שנולד כמה דקות אחריו.
הטלוויזיה הצליחה לאפיין במשך שנים את הדורות. בקומדיה בלטו בזה אחר זה ארצ'י באנקר, ביל קוסבי, צ'נדלר בינג, שלדון קופר. בתוכניות האירוח ג'וני קרסון, דיוויד לטרמן, קונאן אובריאן, ג'ימי פאלון. איש איש בדורו. בסופו של דבר הגיע המילניום ואיתו הריאליטי ששינה הכל. בישראל זה התחיל בנינט ונמשך ונמתח עד לא מזמן, עם צעירים שניסו להיות מישהו או משהו – עד שהכישרון הפך אלסטי; כל ליפסינקאי נעשה מלך הלייקים, כל נערה שמתחה את הוריה זכתה למיליוני צפיות ביוטיוב, כל חוטיני או ביקיני שווים מלא עוקבים באינסטוש והרבה כסף.
נועה קירל היא הפירורים האחרונים של אבקת הקסמים על שם נינט. היא שילוב אימתני בין כריזמה מהדור הישן ואמביציה מהדור החדש, בין כישרון עצום ברמה מקומית וחוכמה להתעטף בניחוח בינלאומי. אבל קירל היא כבר אולד סקול, מעין שומרת סף של דלת המאיימת להיסגר על עידן הטאלנט בדרך למסדרון שמוביל אל עידן הכלכלייק – הכלכלה של הלייק. שם לא ממש צריך כישרון. מספיק להוביל עדר.
