fbpx

מכת בכור // בואו נדבר על האובססיה שלנו ליאיר נתניהו // מאת שי גולדן

0

באופן שאין לתאר אלא כ"הזוי", הפך יאיר נתניהו לדמות מרכזית בחיינו. לא ברור אם הפרה המשוגעת (התקשורת והרשתות החברתיות) רוצה יותר להניק, או שהעגל רוצה יותר לינוק – אבל ברור לכל שהברית שנכרתה בין יאיר נתניהו למה שמכונה "עניין ציבורי", הגיעה לנקודה מופרעת במיוחד.

ולא, אין לי אבחנה פסיכולוגית להציע בעניינו של נתניהו ג'וניור. הפרסונה שמשתקפת מציוציו בטוויטר אינה מספקת דיה כדי לקבוע מסמרות אבחון. כלומר, הוא וציוציו נדמים מעט מופרעים לא אחת – אבל על כל ציוץ שעובר בשרשרת ב־150 אלף קבוצות ווטסאפ וגורר קבס, גיחוך, שטנה, גועל, בוז, תיעוב, צחוק חולני, התקף שיטיון זמני וקלקול קיבה, יימצאו סניגורים רבים שמרגישים שיאיר מדבר מגרונם. לא אחת יש תחושה כאילו הוא מדבר מגרונם של הוריו, וכאילו הם מדברים מגרונו וחוזר חלילה; בדומה למפלצת שראשה משמש לה רגליים ולהפך. ולא אחת יש תחושה כאילו בדומה לתפקיד המסוים של אמו (להיות כולא הברקים של ראש הממשלה), כך אבא בנימין עושה שימוש ציני ומושכל באש שמושך בנו, ובתיעוב הנרחב כלפיו, כדי להרוויח הון של אמפתיה והתקרבנות, כמו גם לאפשר ונטילציה ליושבי הבית ברחוב בלפור; אבל בעיקר – להפוך את עצמו מי ש"נפל שבוי בידי בני משפחתו המשוגעים וכעת עליו גם לשאת את טירופם", וגם להחזיק פאסון מול התקשורת כאשר הוא נדרש לעניין.

באופן וירטואוזי, על גבול הדמוני, נדמה כי נתניהו מאפשר לבנו להשתולל ברשתות החברתיות, לא כאלטר־אגו שלו עצמו ושל תודעתו הסמויה, כי אם דווקא מתוך מטרה להיזעק להגנת "משפחתי האהובה", ולייצר מראית עין של מי שנרדף הן על ידי התקשורת, הן על ידי "השמאל" (רוח עיוועים דמונית שמשותפת לכל מי שאינו מצביע נתניהו ומאמץ את הנרטיב שלו באופן מוחלט), וכעת גם על ידי רעייתו ובנו.

הנה, יאמר הצופה מהצד, באמת צריך לרחם על ביבי. לא מספיקה לו החזית עם שרה – שהפכה לנחלת הציבור – כעת עליו לנהל שיגעון נוסף, הפעם של בנו הבכור, רחמנא ליצלן. ודאי שאין מנוס מהשאלה – אילו הורים הם בני הזוג נתניהו, אם יאיר הוא תוצר חינוכם והתבגרות בסביבתם ובהשגחתם; אבל נימנע ממנה למרות הכל, מכיוון שהתשובה מצויה בגוף ההימנעות מהשאלה.

כאן יש לחדד ולהבהיר: אינני טוען שראש הממשלה רקח תוכנית כה שטנית וכה גאונית, לעשיית שימוש בבנו ככלי להפקת הון פוליטי (נוסף). חס וחלילה. תכנון מוקדם לא היה כאן. מה שהיה כאן, לדעתי, הוא שילוב של ספיקת כפיים מיואשת מהילד ומהנזקים שהוא עושה, לצד הבנה תועלתנית מפוכחת וממולחת – של מי שיודע למצוא מוץ אפילו בתבן הסמיך ביותר – ורתימת הילד, הלך רוחו והפרסונה הציבורית שהתהוותה לו, לצורכי האב ומלאכת חייו: שימור טובתו שלו. כלומר, של ביבי.

שונאיו של נתניהו האבא מקילים ראש בשכלו החריף, בכישרון שלו לתחבולה ובמרחקים המופלגים שיסכים ללכת כדי לרתום כל דבר או יצור חי לתועלתו האישית. זה כישרון בלתי מבוטל. ואם היה נרתם 24/7 לטובת מדינת ועם ישראל, היה יכול נתניהו להפוך לטוב ולגדול בראשי הממשלה שלנו. גם כך הוא בוודאי המוכשר שבהם. לפחות לדעתי.

אבל כישרונו ושכלו מנותבים לאפיקים אחרים. תועלתו האישית ותועלת משפחתו. אם על הדרך יש להקריב את שמם הטוב של בני משפחתו, כדרך להגן עליהם, הרי הלוגיקה הזאת סבירה עבור נתניהו. שהרי, נתניהו היה יכול בקלות להורות לבנו להרגיע, ומהר להרגיע, ולהרגיע במהירות את הקשקשת ההרסנית ברשת. אבל במקום זה הוא פוטר אותנו ואת עצמו בטענה "הוא בוגר. אין דרך לנהל אותו. הוא אדם חופשי במדינה חופשית".

יחשוב מי שיחשוב מה שיחשוב לעצמו, אבל צריך להיות אוויל גמור כדי להאמין שנתניהו ג'וניור יצייץ את עצמו לדעת, מתוך סיכון שהדבר יפגע באביו ובאינטרס־העל שלו, ושאביו יעמוד מהצד צופה חסר אונים. השבט ברחוב בלפור מאוחד מטרה, אג'נדה, תפיסת עולם וגם שפה – פנימית וחיצונית. כל פעולה שמתבצעת על ידי מי מהשלושה (הצעיר, אבנר, שומר על ריחוק ממלכתי) נועדה לשרת את ספינת האם. גם מה שנדמה כאקט של טירוף או שליפה קפריזית, של מי שאינו מצוי בכללי השיח המוסכמים והמצופים, עובר בקרה, ריסון וקרוב לוודאי שגם עדכון והיוועצות. נתניהו שונא להשאיר דברים ליד המקרה. פטאליסט הוא לא. גם לא מהמר או שיכור. נתניהו מפוכח, מחושב, מתוכנן, ותמיד־תמיד שחקן, שמנהל איזו מערכה במשחק בעל אלף היבטים. אין פרט קטן מדי ואין עניין פעוט מדי עבורו, ככל שהדבר נוגע לשלטונו ולתועלתו.

ומכאן: ברור לכל שנתניהו ינוקא, גם אם לא מדברר ישירות את אביו ואמו (ואני סבור שהוא כן), לכל הפחות מקבל מהוריו רישיון לצייץ כאוות נפשו. הווה אומר: גם יאיר הוא חלק מהתוכנית. כלי מרכזי להזזה על הלוח, לתועלת המטרה ולרווחת ספינת האב. ככה זה.

אז נתניהו מפיק תועלת מהתנהגותו של הבן ברשתות החברתיות. והבן מפיק תועלת – הנה, הוא הפך לדמות ציבורית. הנה הוא (גם הוא) קורבן של "השמאל". והנה הוא, בניגוד לחבריו של אביו לתנועה, חבורת רופסים שכמותם, אומר לכולם (כלומר ל"שמאל") את האמת וכל האמת בפרצוף. זו אמת שאפילו מירי רגב ומיקי זוהר לא יכולים לומר – כי אפילו להם יש איזה גבול, קלוש, מופרך ומרוחק ככל שזה יהיה.

והתמונה הגדולה? מה איתה? האם היא יוצאת נשכרת? ימים ובחירות יגידו, אבל דבר אחד ברור: פני השיח כפני יאיר נתניהו. ופני השיח גם כפני אלה שטוענים "הילד יוצא להגנת הוריו, מה הבעיה עם זה? שווה בנפשך שהיו כותבים על אבא שלך ואמא שלך מה שיאיר קורא על הוריו מדי יום – לא היית מתחרפן?". יש מצב שהייתי מתחרפן. יש מצב גם שבאיזה שלב זה היה עובר לי ולא הופך לעיסוק המרכזי שלי ולמכונה שמתדלקת את עצמה בדלק סילוני.

אבל באמת שאין לדעת. אבא ואמא שלי לא היו ראש הממשלה ורעייתו. אז קשה לדעת. אבל היו הילדים של אהוד ברק, ואהוד אולמרט, ואריק שרון, ואף אחד מהם לא הפך ליאיר נתניהו. אז קשה לדעת. יאיר הוא יאיר. אביו הוא אביו. ואמו היא אמו. אלה הנתונים במשוואה. מה שברור מעיון במשוואה הזאת הוא שהתוצאה שלה היא אחת הסהרוריות והמופרעות שאי פעם נוכחנו בה בהיקף ובתהודה הזאת. ומצד שני – אלה ימים סהרוריים ומופרעים. וישראל היא מדינה סהרורית ומופרעת. אז אין פלא שהדבר שהוא יאיר נתניהו מתרחש. ועוד דברים, קרוב לוודאי, נכונו לנו. עוד מתיחה של גבולות הז'אנר. עוד מבחן של כשירותנו הנפשית.

החדשות המעודדות הן שהטירוף אינו כה מאיים כבעבר. הנה, הוא פה, בכל כוחו ובמלוא נוכחותו, ואנו ממשיכים בחיינו. אז זה מה שנעשה: נמשיך בשגרת יומנו, כשטירוף מושל בכל, עד שנשתגע, או עד שיאיר נתניהו יהיה ראש הממשלה, או נציג ישראל לאירוויזיון, או רופא עור, או היסטוריון, כמו סבא שלו. יהיה מה שיהיה. וכל מה שיהיה, בוודאות לא התרחש מעולם. אין שום סיכוי שזה מציאותי. אין שום אמת במציאות הזאת שאנו חווים. ולכן היא האמת היחידה האפשרית.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook