fbpx

הו, פוזיציה // על ההזדהות הפוליטית של עיתונאים // מאת: אליק מרגלית

"עד שהגענו לאולפן, עד שנתנו לנו להביע את עמדתנו, עברנו ויה דולורוזה. כשאתה מסתכל על המולטי־טאלנטים של הימין, חלקם בבוקר עושים תוכנית רדיו, בערב מגישים בטלוויזיה, כותבים טור פרשנות ועולים לפאנל, עבודה עיתונאית ממש הם לא עושים" (רביב דרוקר)

0

ההזדהות הפוליטית של עיתונאים הפכה לנושא חם יותר מאשר אידיאולוגיות של מפלגות. הקטטות בעניין, בין ימין ושמאל ובתוך התקשורת עצמה, מפרנסות את השיח ללא הפסקה. האם כל העניין הזה תרם לעיתונות והוא חלק מתיקון של איזון פוליטי, או שזהו עוד צעד בדרך למטה של המקצוע הזה? עיתונאים בכירים מימין ומשמאל מנסים לענות.

זה קורה כל הזמן. 24/7. אבל ישנו רגע מסוים, שבו זה מתפרץ כמו לבה רותחת. זמן קצר לאחר שנדלקים שלושה כוכבים בשמיים, כשהשבת הנינוחה מסתלקת, ניתן האות. הם מסתערים אחד על השני בחמת זעם, שלו הייתה מתרחשת מחוץ למרחב הווירטואלי אולי הייתה מסתיימת בדם ממש. צבא הצייצנים של הימין נגד חטיבות השמאל. זו לא מלחמה מאורגנת, זו גרילה לא סדורה שבה איש־איש לעצמו, אבל ברקע מריע קהל מעודדים ומעודדות, וגם מסיתים ומסיתות. ואם יש בכל זאת מנהיגים לכאוס הקקופוני הזה, הם לאו דווקא הפוליטיקאים. המתדלקים הראשיים לא פעם הם דווקא העיתונאים. חלקם בכירים יותר, אחרים פחות, וכולם מרגישים בבית בשיחת הסלון המכונה טוויטר ישראל. שם הם פורקים כל עול, שם הם יוצאים מהארון הפוליטי או מוּצאים ממנו בכוח. יש מי שיקרא לזה שקיפות, אחרים יכנו את זה אובדן הדרך, ויש גם מי שחושב שזה עוד חיידק אלים הפושה בגופה הגוסס ממילא של העיתונות.

אז כולם דעתנים, זה כבר ברור. אבל מה קורה כשהטוויטר זולג החוצה, כשאי אפשר להבחין בין דעה לדיווח, בין סיקור לפרשנות, בין ניתוח מציאות להשתתפות פעילה בקמפיין? האם הגענו לנקודת האל־חזור שבה העובדה כבר לא חשובה; שלצרכן התקשורת וגם לעיתונאים עצמם, הדבר היחיד שחשוב זה אם אתה עיתונאי שמאלני או ימני – וזה מה שקובע אם יאמינו לסיפור או לפרשנות שלך או לא?

ריקלין, מגל וסג"ל שרים עם נתניהו, בחודש שעבר // מתוך הטוויטר של אראל סג"ל

ריקלין, מגל וסג"ל שרים עם נתניהו, בחודש שעבר // מתוך הטוויטר של אראל סג"ל

אחד השיאים הגדולים של בחירות 2020, נכון לכתיבת שורות אלה, קרה ביום רביעי, 12 בפברואר, כאשר סרטון של דקה וחצי זיקק את הוויכוח על הפוליטיזציה של העיתונות. זה קרה עם המופע המוזיקלי השנוי במחלוקת של שמעון ריקלין, ינון מגל ואראל סג"ל, עם בנימין נתניהו; ולאחריו, ההשעיה השנויה במחלוקת גם היא של סג"ל למספר ימים מהשידור הציבורי.

חגי סגל צילום :תומר אפלבאום

חגי סגל, צילום :תומר אפלבאום

"אילו היינו בעולם התקשורת של פעם, אז היה באמת מקום להשעות את אראל סג"ל, כי ברור שזה סרטון תעמולה של הליכוד, גם אם סרטון אנין טעם דווקא הפעם", אומר עורך 'מקור ראשון' חגי סגל. "הלוואי שכל סרטוני התעמולה של המפלגות היו כאלה מעודנים. אבל היום, נגיד, בתאגיד השידור אין כמעט בוקר שאריה גולן לא פותח עם מתקפה על נתניהו, וזה נמשך אצל קרן נויבך וביומן הצהריים של אסתי פרז, אז מתנפלים על דבר כזה בודד, על חריגה כזו בודדת? מילא לקרוא לו לבירור, לכתוב לו מכתב נזיפה ולפרסם אותו, אבל להשעות אותו? קובלנץ (מנכ"ל תאגיד כאן, א"מ) ירה לעצמו ברגל ולא מתאים לו לעשות שטויות כאלה.

"אני אגב בעד העולם הישן, שעיתונאים כמה שפחות יחצינו את דעותיהם, אם אתה לא פובליציסט. עיתונאי אידיאלי בעיניי, קל וחומר בכלי תקשורת ציבוריים או ממלכתיים, הוא כזה שאתה לא יכול לנחש את הדעות שלו. יש הבדל בין כלי תקשורת ממלכתי לפרטי, זכותו של כל אחד להביע את דעותיו כל עוד זה לא משפיע על העובדות שהוא מספק. 'מקור ראשון' למשל, מותר שעיתון תהיה לו אג'נדה. אני חושב שכל השנים אצל חלק גדול מהעיתונאים המובילים כן הייתה דעתנות בשידור, אבל זה נעשה בצורה יותר מתוחכמת, מעודנת וחכמה. אתה יכול להגיד שזה גרוע כי אז היה קשה לאבחן את זה, גם הצופים והמאזינים היו יותר תמימים ולא הבינו. לימין המצב הזה כאב כי הוא כן זיהה. כשאתה באופוזיציה למיינסטרים התקשורתי, החושים שלך מתחדדים ואתה מזהה נכון דעתנות סמויה, וזה מקומם".

ירון אברהם

ירון אברהם

"לא אהבתי את הצעד", מסכים ירון אברהם, כתב הדסק המדיני של חדשות 12. "מישהו התעורר אתמול וגילה שסג"ל תומך מובהק ומושבע של נתניהו? להגיד לך שאני אוהב את זה שעיתונאים ישבו וניגנו בגיטרה עם נתניהו? לא הייתי אוהב את זה גם אם זה היה קורה עם גנץ. זה בדיוק טשטוש הגבולות. עיתונאים הם כבר סוג של שחקנים פוליטיים, יותר קרובים ליועצים פוליטיים מאשר עיתונאים, וזו הייתה הדוגמה הכי מוחשית, הכי אגרסיבית לזה. אבל להשעות אותו זה תמוה. שלא נדבר על הלגלוג של אחרי שהוא מביך. אם אתם חושבים שסג"ל הוא תועמלן, לא הייתם צריכים להעסיק אותו. העסקתם אותו כי הוא מביא לכם צד אחר, רציתם את הפורטה שלו".

אראל סג"ל, צילום: יח"צ

אראל סג"ל, צילום: יח"צ

אין דרך חזרה

אחרי שפל חסר תקדים ב־2017, שבו מדד האמון בתקשורת צנח לרמות בלתי נתפסות של 26%, לאחרונה נרשמת עלייה מעודדת יחסית. נכון ל־2019 הנתון טיפס ל־36%. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, כמעט 90% ממחנה הימין, 71.5% במרכז ו־74% מהשמאל מציינים שהטיה פוליטית היא הגורם לפגיעה באמון שלהם בתקשורת.

"כל המחקרים שאנחנו עורכים מלמדים שהפקטור הראשון, בפער גדול מכל השאר, הוא התפיסה שלנו לגבי העמדה הפוליטית של אותו כלי תקשורת", אומרת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, חוקרת תקשורת במכון הישראלי לדמוקרטיה. "כלומר, אתה יכול לשאול למשל אם אתה מאמין לאדם מסוים בגלל המקצועיות שלו, בגלל הידע שלו, בגלל הנכונות שלו לתקן טעויות. אבל כמה שהתקשורת לא תתאמץ להיות מקצועית, בסוף דעתם של אנשים עליה מתגבשת בגלל מה שהם תופסים כדעה הפוליטית של אותו כלי תקשורת. זה דבר מדהים בעיניי, זה אומר באיזשהו אופן שאין תקווה לתיקון.

"כמו כן, הרשת החברתית הפכה להיות אתר תקשורת ענק. אתה כבר לא יכול להביא סיפור, כי אחרי חמש דקות יש כל מיני צייצנים שיודעים מי אתה ולמה אמרת את זה, וכבר מסבירים עבורך למה אמרת את זה. באיזשהו אופן עיתונאים מאוד חסרי אונים נגד הדבר הזה וזה חלק מהיחסים הדו־ממדיים שיש לעיתונאים עם הרשת החברתית. מצד אחד היא נתנה להם תהודה מאוד גדולה, ומן האחר היא מעמידה אותם באיזשהו אור מאוד בעייתי. אתה לא יכול להתמודד עם זה בתור עיתונאי".

ד"ר תהילה שוורץ אלטשוטלר

ד"ר תהילה שוורץ אלטשוטלר

"זה קצת כמו להתקומם שנורא קר בחוץ", אומר פרשן חדשות 13 ומגיש 'המקור' רביב דרוקר. "אם היינו יכולים להחזיר את הגלגל 30­­–40 שנה אחורה ועיתונאים היו יכולים לרדת מהשמיים ולהגיד את הדיווח שלהם ואין להם עמדות פוליטיות והם רק עושים עם הגבות ואף אחד לא יודע מה הם חושבים באמת והאנשים מקבלים דיווח אמין וזהו, אז ברור שהיה נוח יותר. כמו שהיה לשרים נוח יותר לנהל את משרדיהם כשהם לא צריכים לחשוף את הלו"ז וניגודי העניינים, ולא היו עוקבים אחריהם ולא היו בודקים את ההצבעות שלהם 30 שנה אחורה. אבל זה חלק מהמעורבות הגדולה הרבה יותר של הציבור בענייני היום, והרצון שלו לדעת הרבה־הרבה יותר, וכולנו צריכים להתמודד עם העולם החדש הזה.

"בן אדם שמדווח מזוהה עם עמדות מסוימות, קרוב יותר למקורות מסוימים, רואה את העולם מזווית מסוימת – יהיה יותר ספק בדיווח. ובכל זאת, אם הדיווח נכון אז גם העיתונאים מהצד השני יצטרכו ליישר איתו קו", אומר דרוקר. "אבל התופעה הזאת, שקשה לציבור להסכים עם תמונת המציאות העובדתית, היא תופעה מאוד קשה, אבל לא חדשה. אנחנו מכירים אותה. תביא היום את התופעות הכי מוסכמות בעולם, סתם ברמת העובדות, לאנשים משני קצות המתרס, ותגלה שהם לא מסכימים על העובדות הכי בסיסיות לפעמים".

רביב דרוקר // צילום: גיל אליהו, הארץ

רביב דרוקר // צילום: גיל אליהו, הארץ

| איך זה משפיע עליך באופן אישי?

"מאוד משפיע. זה מתחיל ממקורות, למשל מקורות מהצד השני שרואים בך אויב והחשדנות מאוד גבוהה. אתה מנסה לשכנע לתת לך מידע, אתה מנסה לשכנע להתראיין. זה ברור. גם כשאתה מדווח וכשאתה מדבר וכשאתה מפרשן, אני מודע לזה מאוד ואני הרבה פעמים אומר את זה בדיווחים שלי, מאיזו השקפת עולם אני בא ויכול להיות שזה מוטה באיך שאני רואה את המציאות. אני מניח שזה גם משפיע על איך הצופים תופסים את הדיווחים או את הפרשנות שלי".

"פעם הרי העיתונים היו מפלגתיים, כל מפלגה היה לה עיתון, אז הכל היה בסדר", מסביר יעקב אחימאיר, אחד העיתונאים הוותיקים בארץ שבשנים האחרונות יצא יציאה מהדהדת מהארון הפוליטי בטוויטר, שם הוא פעיל מאוד. "היום יש פה – ואני מהסס אם להשתמש במילה הזו – דו־פרצופיות. מציגים את עצמם כעיתונאים מקצוענים, אבל בסך הכל הם נוטים למחנה זה או אחר. אני החלטתי שכל פעם שאני מתראיין בנושא פוליטי אני מדגיש: 'אני שייך למחנה הימין', שהצופה או המאזין יידע, אם הוא לא יודע מי המדבר. בציבור, ככל שאני יכול לחוש, יש תלונה שאין יותר עיתונאים אובייקטיבים. אני אומר שאף פעם לא היו. להיות עיתונאי אובייקטיבי זה דבר מאוד־מאוד קשה. לאדם קשה להיות אובייקטיבי. אני מאמין שעיתונאי שמאלי יכול להיות הגון, הוא יכול להיות לא הגון. אותו דבר עיתונאי ימני, שיכול להיות הגון או לא הגון. פשוט צריך להציג את הדברים בצורה הגונה".

"יש תהליך מעניין וחיובי", מנתח חנן עמיאור מאתר ביקורת התקשורת 'פרספקטיבה'. "בשלב הראשון שלו המעורבות הפוליטית של העיתונאים, שתמיד הוסתרה תחת מעטה דק ולא משכנע של ניטרליות ומקצוענות, נעשית כנה וגלויה יותר. כך יכולים עיתונאים לחלק בשידורי חדשות ובמאמרים ב'הארץ' ממש הוראות הפעלה מדויקות למחנה השמאל. 'הגיע הזמן לדבר על הגברת', 'פרץ – אסור לך לחכות יותר, אתה חייב לחבור למרצ', וכדומה. כך שמהבחינה הזו התקדמנו. מסכות ה'אובייקטיביות העיתונאית' מוסרות וזה אך טוב.

"השלב השני של התהליך הזה גם מעניין, כי הוא מצרף אליו גם עיתונאים שמזוהים עם הימין. הם אינם מסתירים עוד, מי יותר מי פחות, את העובדה שהם עושים בדיוק את מה שעושים עיתונאי השמאל ושעליו התלוננו כל השנים. עכשיו אנחנו במצב שתקשורת השמאל נוזפת בהם על כך שהם 'שופרות', כאילו היא עצמה אינה שופר של כחול לבן בדיוק באותה המידה, רק עם כוח השפעה של בערך פי 20.

"מה יהיה בעתיד? אני יכול רק לקוות. מכיוון שברור שמה שמלבה את זניחת המחויבות המקצועית – שאגב באה לידי ביטוי באופנים רבים נוספים, למשל בבחירה אילו סיפורים לחקור ואילו סיפורים של קולגות להחיות עם פולו־אפים ואילו לקבור בהתעלמות – הוא ה'רק ביבי' לעומת ה'רק לא ביבי', אני מאמין שכשנתניהו יירד מהבמה בסופו של דבר, העניינים יירגעו מעט ונוכל לחזור לדיונים ענייניים שבהם עיתונאים משני הצדדים מפתיעים בעמדות שחורגות מקווי המחנות".

תמסגר לי את זה

בסוף 2014, קצת לפני בחירות 2015, כתב קלמן ליבסקינד ב'מעריב' את הדברים הבאים: "זה מה שצריך לעשות עכשיו כל עיתונאי הגון. לשים הכל על השולחן. אנחנו קובעים מי נקי ומי מושחת, אנחנו מסבירים למה הצעת החוק של ההוא הגיונית והצעת החוק של ההיא תביא לנזק גדול. לא פעם הכוח והעוצמה שיש לנו ביד גדולים מאלה של ח"כ שיושב בבית המחוקקים. אז הגיע הזמן שגם אנחנו נהיה שקופים. בואו נחליט שכל אחד מאיתנו מספר כעת בפומבי למי הוא הצביע בבחירות הקודמות וברגע שיחליט, גם למי הוא מתכוון להצביע בעוד שלושה חודשים. בואו נוכיח פעם אחת ש'נאה דורש, נאה מקיים'".

הטור זכה לתגובות רבות. אבל הצהרות פומביות, כאלה שלהן ליבסקינד ציפה, לא קרו. ובכל זאת, לקראת מערכות הבחירות של 2019 נראה היה שהדברים השתנו משמעותית, גם אם הפתק בקלפי בדרך כלל לא נחשף, וגם אם נדמה שבימין פתוחים יותר בהצגת האג'נדות הפוליטיות של העיתונאים.

"אני מסכימה עם קלמן", אומרת רוית הכט מ'הארץ'. "אני לא יודעת אם כל עיתונאי ממש צריך להגיד למי הוא מצביע, כי בוא נודה על האמת: 'את מי אתם באמת מעניינים?'. אני כן מסכימה עם ההתפתחות, שהיא לדעתי לא שלילית – לא יודעת אם היא חיובית אבל היא לא שלילית – שבה יש יותר שקיפות. פעם היו כל מיני עיתונאים, שהיה ברור לכולם לאיזה צד הם משתייכים או לפחות באיזה אזור חיוג אידיאולוגי הם נמצאים, אבל זה היה כמו סוד או משהו לא מדובר. למשל, כלי תקשורת מסוימים שקידמו מועמדים או התנגדו למועמדים מסוימים, לאו דווקא מעניין אידיאולוגי אלא מאינטרסים פוליטיים, וכל הדברים האלו קרו, אני לא אגיד במחשכים, אבל זולת מתי מעט יודעי ח"ן, הציבור הרחב לא היה חשוף לדברים האלה. עכשיו אני לא יודעת כמה הציבור הרחב מתעניין בדברים האלה, באמת".

רוית הכט

רוית הכט

| הוא אולי לא מתעניין אבל הוא כן מקבל איזשהו מסגור. 

"הוא מקבל מסגור. למשל בקרב הציבור הימני, נתניהו הצליח מאוד לקבע את המסר שהתקשורת היא שמאלנית ושהיא נגדו. זה הצחיק אותי, עכשיו למשל ראיתי ששלי יחימוביץ' תגיש עם יגאל גואטה בכאן ב'. אז כל הימנים, כל השופרות, קוראים 'גואטה השמאלני'. כלומר ביבי הצליח למתג את כל מי שלא תומך בו בצורה מוחלטת כשמאלני. האם התקשורת דיווחה עליו בענייניות לאורך השנים ונהגה בו כבראשי ממשלה אחרים? זו כבר שאלה אחרת, שאין לי תשובה חד־משמעית לגביה. אבל הוא מיתג אותה כשמאלנית, כעוינת, כאנטי ליכוד. במציאות אני לא חושבת שזה ככה, בטח בשנים האחרונות כשיש פריצה קדימה של הרבה אנשי ימין, אנשים שתומכים בנתניהו, שחלקם ראויים ביותר. אבל זה מה שהתקבע בציבור וזה פרי עבודה של שנים. אמר לי פעם מישהו שהיה מקורב לנתניהו, שהדוקטרינה הייתה תמיד לקשור את השמאל והתקשורת זה לזה ולדבר נגדם.

"זה המסגור שהציבור מקבל, פחות עניין פרסונלי של 'עמית סגל, למי הוא מצביע'. אתה רואה שגם עושים את זה מהצד השני, גם שמאלנים או אנשים שלא אוהבים את נתניהו לא מקבלים, מפקפקים בלגיטימציה ובאמינות של עיתונאים מהצד השני. כולם חשודים. לאראל סג"ל למשל, שחשף את עניין קרן וקסנר, לקח הרבה זמן לגרום לקולגות שלו להפסיק לזלזל ולהתייחס ברצינות לפרשה עד שזו הפכה להיות שאלה קבועה בכל ריאיון עם אהוד ברק".

"זה גם מה שקלמן תמיד אמר, שיש עיתונאי ימני ויש עיתונאי", יורה אראל סג"ל עצמו. "דרוקר למשל, מ־2015 הוא שחקן מאוד מעורב, הוא מוביל. ברור שהוא מעורב פוליטית, ברור שמתייעצים איתו. ברור שהוא אחד השחקנים הכי משמעותיים פה באירועים. אני לא אומר את זה לגנותו. בסופו של דבר די ברור שהוא יצא מהארון. לאף אחד אין ספק מה העמדות שלו כמו שלאף אחד אין ספק מה העמדות של אמנון אברמוביץ' ושל עמית סגל. ברור שזה גם משפיע על אופי הסיקור שלהם. יש הבדל בין איך שעמית התייחס לתוכנית טראמפ ואיך שאברמוביץ' התייחס אליה".

אמנון אברמוביץ

אמנון אברמוביץ

| למה אתה חושב שעיתונאים באזור הימין יותר מחצינים את הדעות שלהם? למה בשמאל מנסים יותר להצניע?

"זה בולשיט, ואת זה אמר קלמן כבר לפני שנים. כולם יודעים מה הדעות שלנו. בדרך כלל אנחנו הבודדים בתוך מערכת, אז אנחנו חייבים כדי לא להיטמע לגמרי. אני לחלוטין בתוך המלחמה הזאת, כי אם לא יהיה אותי – לא יהיה אף אחד. אני לפני שלוש שנים דיברתי על אכיפה בררנית ועל דיפ סטייט, חשבו שאני משוגע. היום אנשים מדברים בשפה הזאת. אנשים שבאים לדבר איתי, גם שמאלנים, יודעים מה העמדות שלי. אני לא מנסה להכחיש את זה. אני מנסה להיות הוגן איתם. גם לשאול אותם מהכיוון שלי. מה, רזי ברקאי לא שמאלני? ברור שהוא שמאלני".

"אני חושב שיש משהו במה שאתה אומר", משיב אחימאיר לשאלה למה עיתונאים שמזוהים עם השמאל חשים שהם יותר אובייקטיביים. "זו אצטלה שנגדיר אותה כ'להיות בסדר עם גופים שונים', למשל עם הערבים. הם מתנהגים ביהירות עצומה, אני מצטער שאני מדבר בהכללה, אבל יש התנשאות. אתה רואה את זה, מרגיש את זה. לדוגמה המהפך ב־77'. הסוקר חנוך סמית אמר שהליכוד לוקח בגדול, אני הייתי במערכת, פניהם נפלו. התפקיד שלי באותו משדר בחירות היה להנחות את הפרשנים, מי היו הפרשנים? יוסף בורג המנוח, יצחק בן אהרון המנוח, אהר'לה יריב. אז אתה שואל את בן אהרון על התוצאות והוא אמר 'צריך להחליף את העם', בניסוח מסוים שזו הייתה המשמעות שלו, אבל אתה לא מבין מה פשר היהירות הזאת. מה פשר ההתנשאות הזאת, כולנו בבונים?".

עמית סגל

עמית סגל // צילום: מוטי מילרוד, הארץ

פרספקטיבה מעוותת מראש

אחת המילים שנדמה שהשתמשו בה יותר מכל בטוויטר או בכל דיון פוליטי או סתם בשיחת סלון על אייטם עיתונאי היא "פוזיציה". מילה שהפכה לאויבת העיתונות מס' 1, כזו שמקעקעת כל סיפור, שמבטלת כל דיווח. כך שהתהליך המבורך בעיני רבים על יותר שקיפות בעיתונות ופתיחת השוק לדעות אחרות – הפך במידה מסוימת לגולם שקם על יוצרו. אתה עיתונאי מהשמאל? הימין לא מאמין. אתה עיתונאי ימני? אתה שופר, כלי שמקריא דף מסרים. תוסיפו לזה את פרץ הדעתנות בפרהסיה של כתבים ופרשנים, ותקבלו קוקטייל רעיל לענף חבוט ממילא.

"כל דבר נבחן מהפוזיציה", קובעת רוית הכט. "כשכתבתי שבג"ץ לא צריך להתערב בשאלת מועמדותו של נתניהו אז חטפתי אלימות משוגעת מ'המחנה שלי', וכשימנים אחרים כותבים נגד נתניהו ואורחות חייו אז הם חוטפים. יש פה איזו פוזיציה שכופה את עצמה על הכל. ראינו את זה גם בעניין נעמה יששכר, שזה דבר מדהים: בחורה עשתה משהו מטופש, בסדר, לא מגיע לה, נקלעה לרוע מזלה לאיזה אירוע דיפלומטי, לא חושבת שיש מישהו שמתנגד להביא אותה הביתה, וזה מיד הפך להיות שאלה ברגע שביבי התערב והפך לפנים של הדבר הזה. אז אתה ראית גם אנשים מעלילים עליה כל מיני עלילות, וגם מתחילים לפקפק בדבר הזה, ולמעשה מתנגדים לשובה. אז מי שנופל לחוסר הענייניות הזה, שדבק גם בעיתונאים, זו בעיה שלו. הוא לא עיתונאי, הוא תועמלן. החוכמה היא והמבחן בעידן השקיפות הבוטה הזו הוא דווקא לתקוף את 'המחנה שלך', את 'המועמד שלך' כשצריך. זה ההבדל בין עיתונאי לאחד שתחת כסות עיתונאי הוא בעיקר תועמלן או מטיף. הגנה אוטומטית היא בעייתית".

"אני לא מוכן להשלים עם עניין הפוזיציה", אומר עורך 'מעריב' דורון כהן, שבשנים האחרונות החל לבקר בחריפות את מתנגדי נתניהו בתקשורת. "אני תמיד נותן את הדוגמה מעיתונות הספורט שממנה באתי. אם כאוהד שרוף של הפועל תל אביב הייתי הולך לשער 5 ושחקן של הפועל היה מתחזה ברחבה ונופל, ברור שהייתי צועק שהיה פנדל, ואם השופט לא היה שורק אז הייתי מקלל אותו – וזה לגיטימי. אבל ברגע שהייתי מסקר משחק מתא העיתונות בשער 1, אז הייתי כותב ששחקן של הפועל התחזה ומגיע לו כרטיס צהוב. הייתי כותב מאמרים מאוד־מאוד קשים נגד הקבוצה שאני אוהד – אף פעם לא הסתרתי את זה, אגב – וכולם קיבלו את זה. דווקא בעיתונות הכללית, שצריכה להיות יותר מתקדמת, יותר פלורליסטית, פחות יצרית, לא מקבלים את זה שאני בא ומבקר את התקשורת או את השמאל.

"אם נמשיך במטאפורה הזאת, ונגיד יהיה דרבי מכבי נגד הפועל, ומכבי תנצח 3–0, זה כל כך אבסורדי שפרשן יכול לכתוב שהפועל קבוצה יותר טובה. זה בעצם מה שקורה היום בעיתונות הפוליטית: אוהדי אולטראס השתלטו על תא העיתונות. או ששני שחקנים מתמודדים על מקום בנבחרת, ערן זהבי ממכבי ואיזה שחקן אלמוני מהפועל, אז תאר לך שיבוא פרשן אוהד הפועל ויגיד – לא, זהבי לא צריך להיות בנבחרת כי הוא ממכבי. זה נורא בעיניי הפוזיציה הזאת.

"אני חושב שצריך לבקר את נתניהו בצורה הכי קשה, אבל עניינית. לדוגמה, יבוא בן אדם ויגיד: נתניהו כבר עשר שנים ראש ממשלה, אני לא רוצה אותו יותר. זה לגיטימי לגמרי. אבל אתה לא יכול להגיד שאם הוא מפציץ בעזה אז הוא מטורף, וזה בגלל החקירות. ואם הוא לא מפציץ בעזה אז הוא פחדן ועלוב, וזה בגלל החקירות. אני חוטף על זה הרבה ביקורת, אבל אני לא חושב שבעיית האמון של הציבור בתקשורת נגרמה בגלל אנשים כמוני. פעם העיתונות הייתה מפלגתית ועכשיו הגענו לאותו מקום. בעיתונות המפלגתית של פעם ידעת מראש בדיוק מה כל אחד יכתוב – וכך גם היום. הביקורת שלי היא לא על העיתונאים אלא על הפרשנים. יש מקרים שבהם אני מעריך מישהו בתור עיתונאי ואני לא מעריך אותו בתור פרשן. אני חושב שגם מתבלבלים. כי ברגע שאתה עיתונאי טוב אז ישר מקדמים אותך ועושים ממך פרשן. אבל לא תמיד בן אדם שיודע להביא סקופים יש לו את העומק האינטלקטואלי להיות פרשן, ולכן נוצרות תוצאות מאוד מביכות".

"מאז ומעולם עיתונאים תפסו צד פוליטי", אומר אנליסט המידע וחיית הטוויטר נחמיה גרשוני־איילהו. "כתבים, מלחכי פנכה ודוברים מטעם היו כאן גם בשנות ה־60. ההבדל המרכזי הוא היכולת של העם, והקולגות, לחשוף לעין־כל את הפוזיציה. טוויטר הפך את זה לקל – כל אנשי התקשורת מרוכזים במקום אחד, לא ניתן לחסום תגובות, ואפשר להשוות דיווחים בקלות".

| אבל אתה לא מרגיש שלא משנה כבר מה עיתונאים ידווחו או יצייצו, ישר יטיחו בהם "אתם אומרים את זה מתוך הפוזיציה"? כלומר לא נעשה תיקון חד מדי לצד השני?

"הפתרון הפשוט הוא הסרת המסכות. שעיתונאי לא יטען לאובייקטיביות. שעיתונאים יצהירו על צד פוליטי. זה יכול גם לחסוך לנו פרשות 2000 ו־4000 עתידיות. אור השמש יעזור גם פה. הפליליזציה של הסיקור החיובי או השלילי תימחק. כשיש קו רשמי לעיתון, יהיה קשה לטעון למשוא פנים בזכות הטבות מתחת לשולחן".

"אתה חווה את זה בכל מקום", מוסיף ירון אברהם. "אנחנו רגילים לדבר על הטוויטר כי זו הביצה שבה אנחנו נמצאים, אבל אני לצורך העניין חווה את זה בחוץ, גם כשאני יוצא ומסקר דברים, לצורך העניין אם אני מדווח בחוץ או סתם הולך להסתפר. סתם לדוגמה משהו שקרה לי לאחרונה במספרה, ישב לידי בחור שאני לא מכיר שלא הפסיק להסתכל והנחתי שהוא מזהה. ואז ברגע שקמתי להסתפר הוא אמר לי: 'זה לא בסדר שאתה נגד ביבי'. עכשיו, זה משפט שהוא נון סטרטר, מה תגיד לו? אני לא נגד ביבי? ברגע שהדיון הושטח לרמה הזאת של כן ביבי – לא ביבי, שזה בעצם הוויכוח היחיד אם אתה בעדו או נגדו, האם אתה שופר של בלפור או מנסה להוריד אותו בכל הכוח; כשזאת המשוואה ואין באמצע כלום, אז כל הדיון הושטח ולא משנה מה תכתוב או תפרסם, מיד יחשבו מה האינטרס שלך, האם קיבלת את הסיפור של בלפור או שכל המטרה שלך זה להביא סיפור שישחיר את בלפור.

"בעיניי זה מעייף, אני מבחין יותר ויותר שאין מקום לדעה מורכבת, אני מרגיש את זה על עצמי. שכל פעם שאני מנסה אני מקבל תגובות של 'הוא ימני אז הוא מנסה מדי פעם להתחנף לברנז'ה', או מהצד השני: 'הוא מתחנף לברנז'ה אבל גם רוצה להשאיר לו פתח לבלפור אז הוא לא הולך עד הסוף'. כלומר אין יותר מקום לדעה שהיא לא בינארית".

| וכשעידן נתניהו יסתיים? 

"אני מאמין שנמצא דבר חדש לריב עליו. אבל נתניהו – לטוב ולרע, טוב לעצמו כי הוא מביא לו מנדטים, ולרע כי זה משנה את השיח הציבורי ומשטיח אותו – מעורר כל כך הרבה אמוציות, בצורה שכבר פלשה והתפשטה לכל דיון אחר. אחרי עידן נתניהו יהיה איזה 'ריקאברי', תהיה איזו החלמה של המערכת במובן הזה של השיח, אבל נמצא משהו אחר לריב עליו, כי הכלי הטכנולוגי פשוט מאפשר את זה וכל אחד בתוכנו, במיוחד עיתונאים ופוליטיקאים, הם תגרנים בבסיסם".

קמפיין הליכוד נגד עיתונאים // צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

קמפיין הליכוד נגד עיתונאים // צילום: תומר אפלבאום, 'הארץ'

הנחות מימין

בחזרה למופע של שלישיית גשר הימין עם נתניהו. למקטרגים זו הייתה עוד הוכחה לכך שחלק מעיתונות הימין מגויס לחלוטין לטובת ראש הממשלה ואין חומת הפרדה. למסנגרים זו עוד הוכחה שבימין יש שקיפות ובשמאל צבועים ועושים את זה תחת מעטה של אובייקטיביות.

"אני אומרת את זה בזהירות: השמאל קיים רק בראש של הימין", אומרת תהילה שוורץ אלטשולר. "בעיתונות הימין בישראל בשנים האחרונות, אתה יכול להגיד שאראל סג"ל חשף את הסיפור של וקסנר, אבל תראה לי באמת הישגים עיתונאיים של תחקירים עיתונאיים משמעותיים בעיתונות ימין הארדקור בישראל. התשובה המצערת היא שאין, שאין אתוס של עבודה עיתונאית סיזיפית, שאין אתוס של יצירת קשרים עם מקורות, שאין אתוס של חיטוט בפחי זבל, שאין אתוס של לעבוד חצי שנה על משהו ובסוף לזרוק אותו לפח כי הוא לא מספיק חזק. מאיפה הגיעו כל התחקירים הגדולים? אפילו תחקיר אפי נוה מגיע מ'המקום הכי חם בגיהנום' וכל מיני מקומות כאלה. האתוס של עיתונות הימין הוא ביקורת תקשורת שלילית על העיתונות של השמאל. לכן אני אומרת שהשמאל קיים בראש של הימין. מאיפה ריקלין צמח? איזה הישגים עיתונאיים היו לו?".

דורון כהן חושב אחרת, וזה מומחש בתשובתו לשאלה למה הוא עושה הנחות לפרשנים מימין: "כי הפרשנים מהימין הופיעו כריאקציה לכך שפרשני השמאל – שהם כביכול אובייקטיבים ומהמיינסטרים – התחילו להשתין מהמקפצה ולעודד את הקבוצה שלהם בלי בושה מתא העיתונות. ברגע שזה קרה, אז גם אוהדי האולטראס של היריבה פרצו לתא העיתונות והתחילו לעודד משם".

| מה אתה חושב על הטענה שהם לא עושים עיתונות ומתרכזים בלבקר את השמאל?

"כי לשמאל יש מסורת ודנ"א של עיתונות, ולימין אין. כל העיתונות המסורתית צמחה למעשה בשמאל. הימין תמיד היה בעמדת נחיתות בכל מה שקשור לתרבות בכלל, וכפועל יוצא גם את תחום העיתונות הוא זנח, והוא משלם על זה את המחיר. צוותא, הבימה, היכל התרבות – כל המקומות האלה תמיד היו של השמאל. אבל בשנים האחרונות המצב מאוד השתפר מבחינתם, מה שהתחיל עם אורי אורבך. יש היום את עמית סגל, קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל, ועוד ועוד".

"הרבה מהעיתונאים הימנים האלה מתאפיינים לפני הכל בעצלנות", מאשים דרוקר. "הם קודם כל רגילים שבגלל הבכיינות שלהם שאין להם מספיק ייצוג מהימין, אז נפתחות להם דלתות וישר מגישים באולפן. רוב העיתונאים, עד שהגענו לאולפן, עד שנתנו לנו לשדר, עד שנתנו לנו להביע את עמדתנו, עברנו ויה דולורוזה.

"אני הייתי שלוש שנים כתב נדל"ן, הייתי עובר באתרי בנייה, הייתי כתב מדיני מהשורה. עשיתי עבודה, וגם היום אני עושה עבודה. וזאת העבודה העיקרית שלי. כשאתה מסתכל על המולטי־טאלנטים של הימין – חלקם כמובן, לא כולם – קמים בבוקר ועושים תוכנית רדיו, בערב הם מגישים תוכנית טלוויזיה. רק אלוהים יודע איך יש להם זמן לכל הדברים האלה. אחרי זה הם כותבים טור פרשנות לאיזה עיתון ועולים מדי פעם לפאנל כזה או אחר, אז ברור שעבודה עיתונאית ממש הם לא עושים. הם קוראים את העיתונות החופשית. הם חיים על כתפיהם של אנשים אחרים, שעובדים באמת ומביאים מידע, ואולי עושים פה ושם שיחת טלפון".

לאראל סג"ל יש תשובה לטענות הללו: "כשאני באתי לגלי צה"ל, אמרו עליי עיתונאים מהשמאל: מה הבאתם אותו? הוא לא מביא סיפורים. לא משנה שגם חלק גדול מהאנשים בגלי צה"ל לא מביאים סיפורים. שדרני רדיו וכאלה. זה אתגר אותי ולמדנו את השיטה. הראשון שכתב על הסתננות במדינת ישראל הייתי אני. מ־2008 אני מטריף את המוח על זה. הבאתי את הכותרת ב'מעריב' על הגדר. אני בא ואומר שאני כפובליציסט, כאדם עם כוח כתיבה וניתוח סוציו־פוליטי ושל זרמי עומק, הבנתי בסוף שההשפעה על תיק על סיגרים יותר משמעותית מאשר לדבר על תפיסתו ההיסטורית של ראש הממשלה. בסוף־בסוף אנחנו חיים בתוך העולם של הדבר הזה, אז אין ברירה, וגם ירדתי לזה.

"זה גם מעניין, זו נשמת אפה של העיתונות בסוף, הסיפורים הללו. אבל לאו בהכרח הסיפורים הקטנים על שחיתות, לאו בהכרח הם החומרים שמהם מורכבת המציאות הגדולה. אנחנו אולי מתעסקים בחצ'קונים ולא במחלה, והמחלה היא שאנחנו במאבק שבטי של הרבה מאוד שנים, שלובש ופושט צורה".


דלתות מסתובבות – איך היו נראים אירועי העבר בתוך אקלים עיתונאי כפי שהוא כיום?

קשה להעריך אם תהליכים מדיניים וצבאיים משמעותיים שאירעו בעבר, היו קורים גם באקלים התקשורתי של היום. האם עיתונות הימין הייתה מצליחה לקרוא תיגר על הסכמי אוסלו? האם היה דיון אחר על ההתנתקות? והאם נכונה הדעה הרווחת שכולם דיברו אז פחות או יותר בקול אחד?

"בשנות ה־90 עבדתי בכל העיתונים – 'ידיעות', 'מעריב', 'הארץ', 'חדשות', 'העיר' – לא היה את הקונטרה, לא היה שום איזון", נזכר דורון כהן, היום עורך 'מעריב'. "לא היה שם אדם אחד שהתנגד להסכם אוסלו, לא היה שם אדם אחד שפקפק באוסלו. כולם כתבו בעד. אם מישהו היה כותב נגד ההסכם, היו אומרים שהוא איש ימין קיצוני ועושים לו דה־לגיטימציה. עכשיו, אין לי בעיה שיבואו ויגידו: אנחנו עיתונאי השמאל ואנחנו בעד אוסלו, והם עיתונאי הימין. אבל כאן נעוץ אולי החטא הכי גדול של העיתונות: שהיא הציגה את עצמה כעיתונות מיינסטרים, מה שמתברר כרחוק מאוד מהמציאות".

חגי סגל, עורך 'מקור ראשון', מחזק את הטענה. "אפשר לראות את זה אפילו בהדבקת התואר 'תהליך שלום' להסכמי אוסלו, כי הימין טען שזה לא שלום בכלל, זה תהליך נסיגה. תקראו לזה 'תהליך מדיני', זה שם ניטרלי. לכן זה למעשה היה תועמלני, תועמלני מתוחכם. וזו רק דוגמה אחת בים. אז היה הרבה יותר קשה להשמיע קול אחר, היה בעצם רק כלי תקשורת אחד – ערוץ 7 – שהיה נגד והיה נרדף כי לא היה לו רישיון. היום כל אחד הוא ערוץ 7, אז יותר קשה להעביר אוסלו או התנתקות. ברור שיש לזה מחיר. אמנם יש יותר דמוקרטיה, אבל ברור שזה עושה את עולם העיתונות כולו פחות מקצועי".

רוית הכט מ'הארץ' טוענת שהיו דווקא קולות נוספים. "צריך לזכור שרביב דרוקר היה מאלו שהוכיחו את הטענה נגד אריאל שרון: 'עומק החקירה כעומק העקירה'. וגם על קמפ דיוויד הוא אמר שהמהלך לא לגיטימי, כל עוד הממשלה של ברק התפזרה ואנחנו לפני בחירות. אז יכול להיות שהייתה רוח גבית ואור ירוק מהתקשורת, אבל צריך לזכור גם איפה נערכו התחקירים על אהוד אולמרט".

"התקשורת בתקופה של ההתנתקות, וזה מבוסס מחקרים, הייתה חדגונית", אומר ירון אברהם, כתב חדשות 12. "עכשיו אני שואל את עצמי אם היה לחץ כמו שקיים היום מהצד הימני ואת הכלים הטכנולוגיים של היום, האם התוכנית הייתה יוצאת לפועל באותה מהירות? באותה דהירה, באותו חוסר התחשבות במה שאומר פלג מסוים שהושתק? אני לא משוכנע.

"התקשורת של היום מפעילה לחץ פוליטי על המנהיגים, לפעמים גם במחיר של למנוע החלטות חשובות, לדוגמה מתווה האו"ם של נתניהו והמסתננים, מתווה מעולה שהוא חזר בו רק בגלל הלחץ ברשת, ויש עוד הרבה דוגמאות. אז ברור שאם היה את המגאפון הזה, שהוא תיבת תהודה כל כך גדולה, זה לא היה עובר כל כך חלק. או לפחות אנשים שתמכו בתוכנית אז לא בטוח שהיו תומכים בה באותה מידה, כי היו מרגישים את הלחץ בבייס שלהם".

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook