קחו את מבחן עזה. כנראה הדוגמה שממחישה באופן הטוב ביותר את השפעתו של עמית סגל בשדה הציבורי־פוליטי. פרשנותו (המדויקת) מקלה, באופן עקבי, עם חוסר האונים הישראלי בכל הקשור לחיכוך שבין ישראל לחמאס. כישלון ההתנתקות, שעליו הוא מצביע, יצר מצב שבו לא משנה אם ראש הממשלה יהיה בצלאל סמוטריץ' או ניצן הורוביץ – בעזה הם ייאלצו לטפל כנראה בדיוק כמו נתניהו. וכשסגל אומר את זה, וחוזר על זה, עזה הופכת להיות נון־פקטור במערכה הפוליטית. אם סגל אמר, אז מותר לסלוח לביבי על זה.
השפעתו של סגל על ההוויה הפוליטית חורגת מהשפעה תקשורתית. לא רק בהיותו חריג בזירת העיתונאים המזוהים עם הימין. הם בכלל לא מדד. סגל הוא העיתונאי המשפיע ביותר, בפלטפורמות החזקות ביותר. תפוצתו, כוחו, יכולותיו, נדירים עבור כל עיתונאי. ודאי עבור מישהו כה צעיר, ודאי בעידן שבו צריכת התקשורת שלנו לא עברה סתם ביזור – היא בהפרעת קשב קיצונית ותמידית.
בהתאם לכך, השפעתו על המגרש שבו משחקים מושאי הסיקור שלו מעניינת וחשובה יותר ממה שקורה בזירת התקשורת גרידא. מעמדת הכוח שלו, סגל מחדד פוזיציות (קיימות וחדשות) שעל פיהן צריכים פוליטיקאים ליישר קו. כשהוא מעניק ציון נכשל לנתניהו בניהול משבר הקורונה, הוא עושה זאת כפרשן – אבל מתוך עמדת ההשפעה החריגה שלו, הוא חלק משמעותי ב"הכשרת" מעבר המנדטים בימין, מהליכוד לעבר ימינה. וכשהוא מביא אמירה (או חשיפה) לגבי חקירות נתניהו, מהצד המקטרג את הקטגורים, הוא נותן גושפנקה חזקה יותר למאבקו הציבורי של ראש הממשלה בהקשר זה. מעניק לו רוח גבית עזה יותר ממאה הפגנות של רן כרמי בוזגלו, אלף משדרים של בועז גולן, ועשרת אלפים ציוצים של שמעון ריקלין.
–
