אין דרך אחרת לומר את זה, אבל בעיצומה של מערכת הבחירות, התקשורת כבר קצת מותשת. ראש הממשלה, בהתקפות החוזרות ונשנות על כלי התקשורת, על המשטרה, הפרקליטות, וכל מי שהוא שם לעצמו למטרה, הצליח להקהות את שיני המעצמה השביעית.
עיתונאים בכירים יותר ופחות יודעים שכל דבר ביקורת ייענה על ידי נתניהו ותומכיו באותו מטבע לשון מוכר ושחוק לעייפה: "אתם מחפשים את נתניהו". או לחלופין: "הכל מונע משנאה לאיש". אבל בחלוף כמעט מחצית ממערכת הבחירות, שנתניהו כפה את מועדה לאפריל, ניתן לקבוע שראש הממשלה רשם הצלחה ברורה אחת: הוא קובע את סדר היום. הוא מכתיב אותו, ואיש מלבדו אינו מצליח (לאורך זמן) לייצר סדר יום אחר.
הוא, החשדות כלפיו וכתב האישום האפשרי. זה הנושא, וסביבו נעים הכל במעגלים. אפילו מהלכים פוליטיים מפתיעים, דוגמת הנטישה של השרים נפתלי בנט ואיילת שקד את הבית היהודי, או הדחתה הכמעט ברוטלית של ציפי לבני מהמחנה הציוני ונאום הבכורה של בני גנץ, לא החזיקו מעמד אלא ימים אחדים. לאחר מכן שבה המערכת כולה לדון בבנימין נתניהו, אלא מה?
העיסוק הבלתי פוסק בראש הממשלה ובחקירותיו דחק הצידה שורה שלמה של נושאים מעניינים, אשר לא זכו לדיון ציבורי. ציוציו של יאיר נתניהו, לדוגמה. בנו של ראש הממשלה הפך לאחרונה צייצן כפייתי ואגרסיבי בטוויטר. השאלה עד כמה הוא משקף את דעת אביו כמעט לא נדונה, ואינה מעניינת איש. התקשורת התעייפה, כנראה, מהסבבים הקודמים הקשורים לנתניהו הצעיר.
ומה לגבי המרוץ לכנסת של מי שהיה מנהל לשכת ראש הממשלה, דוד שרן, שהמשטרה המליצה להעמידו לדין בחמש עבירות שונות, משוחד ועד הלבנת הון? מישהו העמיק בזה? אולי כשח"כ דוד ביטן חשוד, וראש הממשלה חשוד, והשרים חיים כץ ואריה דרעי חשודים, זה כבר נושא שספק אם ישפיע על סדר היום.
או אולי העובדה שעומרי אקוניס, אחיו של השר אופיר אקוניס, מתמודד לצידו על מקום ברשימה לכנסת. המצב שבו שני אחים מכהנים באותה סיעה פרלמנטרית התרחש רק פעם אחת, כשדוד ומקסים לוי כיהנו בכנסת. התחושה המתקבלת עכשיו היא שהכל עובר על מי מנוחות. דיון ציבורי אאוט, וסיקור סרטונים מגניבים (שלא לומר הזויים בחלקם) – אין. האם נערך דיון ציבורי אמיתי בכך שראש הממשלה מכהן לאורך זמן במקביל גם כשר ביטחון וכשר חוץ?
***************
צריך לומר בכנות, זו לא רק התקשורת. גם האופוזיציה חסרת השיניים אינה מצליחה להעלות נושאים לסדר היום. האם מישהו אִתגר את מפלגות האופוזיציה בשאלה הפשוטה: מה הן מציעות לבוחר הישראלי? מה האלטרנטיבה שלהן? ניהול קמפיין "למה נתניהו לא" זה כל מה שהן מציעות עד כה. ח"כ ציפי לבני היא היחידה שמתעקשת להציב את הנושא המדיני בראש דאגותיה, למרות חוסר העניין הציבורי ולמרות ששום מו"מ מדיני אינו נראה באופק. עקביות – כן. רלוונטיות – כנראה בספק.
הפוליטיקאים, וראש הממשלה בראשם, הצליחו לקבע מסיבות עיתונאים בשידור חי. "מסיבות עיתונאים" זו כותרת רחוקה מהמציאות, שכן שאלות אינן נשאלות. אבל התקשורת, החוששת שתואשם בסתימת פיות, הבינה במהירות שכל היוזמות להימנע משידור תעמולת בחירות במסווה, נדונו לכישלון.
גם רב־אלוף במילואים בני גנץ הצליח לחמוק עד כה מדיון ציבורי בדבר כישוריו ויכולתו. האם מי שהיה רמטכ"ל וחסר ניסיון פוליטי כלשהו, יכול להיות ראש ממשלה? האם נדונו הלקחים מהרמטכ"לים הקודמים שהגיעו לראש הפירמידה כשהם חסרי ניסיון פוליטי? הדיון המרכזי נסב סביב שתיקתו של גנץ. הוא לא ידע שהוא כזה שתקן, התאהב בפוזיציה לאורך זמן, במיוחד כשאנשיו ראו שזה לא מזיק לו בסקרים. באחד הסרטונים ששחרר לאוויר הפוליטי הוא אף נקט מידה של הומור עצמי. והארץ מלאה בקליפים וסרטונים. אבל דיון ממשי, רציני – לא בבית ספרנו.
מי שמאזין לתקשורת בשפה הרוסית, מגלה תמונה אחרת. שם יש דווקא דיונים על תוכן ועל עמדות. נושאים כמו "דת ומדינה", או ענייני כלכלה, נדונים שם באופן תכוף. אבל התקשורת בעברית מדדה אחרי נתניהו, ואינה שואלת דבר. מה מבטיח ראש הממשלה לציבור בשנים הקרובות? האם מה שהיה הוא שיהיה? מהן תוכניותיו בתחום רמת החיים או מחירי הדירות? האם זו נחלתו הבלעדית של משה כחלון? אין מי שלא מזהה שמערכת הבריאות זקוקה לתיקון. נתניהו, אם שכחתם, הוא גם שר הבריאות. מישהו מדבר על זה? שלל נושאים, הנוגעים לחייהם של מיליוני אזרחים נמצאים על כף המאזניים, אבל הס מלהזכירם.
ראש הממשלה אולי יסיים את הקריירה הפוליטית שלו בשל האובססיה שלו לתקשורת, אבל בדבר אחד הוא כנראה הצליח. חלקים הולכים וגדלים בציבור איבדו ומאבדים את אמונם בכלי התקשורת ובמקצוע העיתונאי. יש שכבות בציבור הישראלי שמה שנאמר בתקשורת ממריץ אותן לעשות את ההפך. "העם נגד תקשורת עוינת" אינה רק סיסמה. זו גם מציאות. בפקולטות לתקשורת באוניברסיטאות חשים זאת מדי שנה, בירידת מספר הנרשמים ללימודים אקדמיים בתחום. זה לא רק הקושי למצוא עבודה, והשכר הלא מתגמל של עיתונאים מתחילים, אשר מדירים את הסטודנטים. זו גם התחושה שבישראל 2019, תקשורת אינה המקום הנכון להיות בו.
***************
כדאי לחזור להיזכר לרגע בכמה ממערכות הבחירות הקודמות על מנת להבין כמה דל ההיצע, וכמה אוויר חם מייצרת מערכת הבחירות הנוכחית, המתוארת על ידי עיתונאים וכמה פוליטיקאים כ"מערכת הבחירות הגורלית בתולדות המדינה". ב־1996 הודיע המועמד בנימין נתניהו כי יכבד את הסכם אוסלו, שנחתם שלוש שנים קודם לכן. שלוש שנים אחר כך, בבחירות 1999, הכריז המועמד אהוד ברק כי צה"ל ייצא מלבנון אם ייבחר. אריאל שרון הבטיח להדביר את האינתיפאדה, ואהוד אולמרט הציע לציבור את "תוכנית ההתכנסות", שם מכובס לנסיגה חד־צדדית נוספת אחרי היציאה מרצועת עזה. למועמדים השונים, אי שם לפני 13 שנים ויותר, היה ברור שלשם קבלת אמון הבוחר יש להציע לו תוכנית, מהלך, מעשה כלשהו. הם יצרו סדר יום ועוררו ויכוח, לעיתים עז, על נושאים. המהות לא הייתה מילה גסה, להפך.
מערכת הבחירות של 2019, לפי שעה, נסבה סביב שאלה מרכזית אחת: ביבי כן, ביבי לא. זה לא הביטחון, לא הכלכלה, לא הבריאות, לא הדיור ולא יוקר המחיה. הכל אישי.
–
רוצים לקבל את המגזין המודפס עד הבית? למידע נוסף ומבצעי מנויים – השאירו פרטים כאן ונחזור אליכם בהקדם
