בקיצור: מאז קום המדינה, מתקיים החיכוך בין היותה של מדינת ישראל יהודית, לבין הגדרתה כדמוקרטית. מנסחי מגילת העצמאות עוד הכלילו בה את המילה ״דמוקרטיה״ בטרם מחקו אותה; בחוק הלאום שעבר כעבור 70 שנה בדיוק, כבר הושמטה המילה מלכתחילה. בפועל, ישנם לא מעט מקורות יהודיים, המלמדים כי שני הערכים הללו יכולים לדור יחדיו, ולשאוב אחד מן השני.
הוויכוח האם לכלול בין מאפייניה את היותה דמוקרטית, פרץ כבר בעת ניסוחו של מסמך היסוד של מדינת ישראל – ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, המוכרת יותר בכינוי "מגילת העצמאות". המגילה מכריזה על הקמתה של "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", ובטיוטה הוגדרה זו כ"מדינה יהודית חופשית, עצמאית ודמוקרטית", אלא שבניסוח הסופי נשמטה המילה דמוקרטית.
סוגיה זו חזרה כעבור שבעה עשורים. בשנת 2018 חוקקה הכנסת את חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. חוק־היסוד קובע, כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית. הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית". שוב, נעדרת המילה דמוקרטיה מחוק־היסוד.
ובכל זאת יש הבדל בין שני מסמכים אלה. בהכרזת העצמאות פורטו עקרונותיה הדמוקרטיים של המדינה:
״מדינת ישראל תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות״.
פירוט כזה נעדר מחוק־היסוד. לא זו אף זו: הכנסת אף נמנעה מלכלול בו את עקרון השוויון. לעומת זאת נכללה בו הוראה לפיה "המדינה רואה בפיתוח התיישבות יהודית ערך לאומי, ותפעל על מנת לעודד ולקדם הקמה וביסוס שלה".
בין שני אלה נחקק בשנת 1992 חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו, שכולל סעיף המורה כי מטרתו של חוק־היסוד הוא "להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק־יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
עוד נקבע בחוק היסוד, כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן־חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל".
על רקע הוראות אלה בולט עוד יותר חסרונה של הגדרת המדינה כדמוקרטית ועוד יותר מכך חסרונו של עקרון השוויון בחוק הלאום.
ברוח השופט כהן
חוקתיותו של חוק הלאום הועמדה למבחן בעתירות שהוגשו לבית המשפט העליון, בטענה שהחוק מכפיף ״באופן מסוכן וחסר תקדים את זהותה של ישראל כמדינה דמוקרטית להגדרה הלאומית היהודית״.
בפסק־דין מקיף הציל בית המשפט בהרכב מורחב את החוק, אף שהסכים שהחוק "אכן מציב קושי בדבר התאמתו לעקרונות הנובעים מאופייה של המדינה כיהודית ודמוקרטית" וכי "מוטב היה לו חוק־יסוד: הלאום היה מבהיר באופן מפורש כי מדינת ישראל, לצד היותה מדינת הלאום של העם היהודי, היא גם מדינה המחויבת לשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה".
בית המשפט קבע כי את הוראותיו של חוק היסוד יש לקרוא כחלק ממארג חוקי היסוד הקיימים, המעגנים את אופייה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית. יחד עם זאת, הוציא בית המשפט הערת אזהרה לכנסת, לפיה היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית מטילה עליה מגבלות, כך שחוקי היסוד אינם יכולים לשלול "את הגרעין העומד ביסוד שני מאפיינים אלה".
בהתייחסו לקביעה בחוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו כי ערכיה של מדינת ישראל הם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, כתב השופט חיים כהן: ״חוק היסוד מכריז על ערכיה של מדינת ישראל שהם ערכים יהודיים ודמוקרטיים. וזו גדולתו של חוק היסוד, שהיהדות והדמוקרטיה גרים בו בצוותא חדא, כאילו זיווג להם המחוקק את זיווגם. לא שהוא עושה מאמץ לברר לעצמו ולעם, יהדותה של המדינה מהי, ומהי דמוקרטיותה, ומה מכנים משותפים להן או צדדים שווים ביניהן: כל זאת הוא משאיר לפרשנים. בשורתו של המחוקק שערכי ישראל הם ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, מעלה גם את היהדות וגם את הדמוקרטיה לדרגת ערכי־על, שכל הערכים האחרים כאילו נגזרים מהם, או לפחות מאחד מהם, וקיימים ומתגשמים אך בצל קורתם״.
אפיונה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית גרר ביקורת משני צידי הקשת. חסידי הדמוקרטיה טענו שעקרונות ציוניים ויהודיים סותרים ערכים דמוקרטיים; ומבין חסידי היהדות היו מי שטענו שעקרונות דמוקרטיים סותרים את ערכי היהדות והציונות.
את הביטוי הקיצוני לכך נתן מאיר כהנא בעת הדיון בהצעה לפסול רשימת מועמדים ששוללת את אופייה הדמוקרטי של המדינה, מלהתמודד בבחירות לכנסת. לדעתו, לאור הוראה זו "נצטרך לפסול כל רשימה ציונית. נצטרך לפסול את הציונות גופא". הנמקתו הייתה ש"הציונות היא אנטי דמוקרטית במהותה".
למרבה הכלימה, מתיישבת גישתו זו של כהנא עם החלטת העצרת הכללית של האו״ם משנת 1975, שקבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית".
הברית הישנה
הגם שיישובם של ערכים יהודיים ודמוקרטיים עשוי לעורר קשיים, ההנחה שהיהדות והדמוקרטיה צרות זו לזו בטעות יסודה, ויש בה אף משום הוצאת לעז. הציונות כתנועה פוליטית שדוגלת בהקמת בית לאומי לעם היהודי, אינה סותרת את ערכי הדמוקרטיה. לא זו בלבד שמדינות לאום הינן תופעה נפוצה, הזכות להקים מדינה יהודית הוכרה הן בכתב המנדט והן בהחלטה של עצרת האו״ם. ביתר שאת אמורים הדברים באשר ליישובם של ערכי הדמוקרטיה עם ערכי היהדות.
על מהותה של הדמוקרטיה כתב השופט אהרון ברק: ״הדמוקרטיה מבוססת על שני אדנים עיקריים: רצון העם המתבטא בעקרון הייצוגיות וערכי יסוד… במרכזם של ערכים אלה עומדות זכויות האדם״.
ועוד הוא כותב: ״דמוקרטיה אינה רק דמוקרטיה פורמלית, שבה ההחלטות נופלות על פי דעת הרוב. דמוקרטיה היא גם דמוקרטיה מהותית, שבה הרוב אינו רשאי לפגוע בזכויות אדם״.
האם נוכל לאתר את מאפייניה של הדמוקרטיה הפורמלית, כמו גם המהותית, במקורות היהדות?
על מנת להגיע לתשובה חיובית, די שנבחן את תרומתה של היהדות למשפטי העמים. כך, למשל, קבע שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית, לואיס ברנדייס, כי "האידיאלים האמריקאיים של המאה העשרים אינם אלא עקרונותיה הנושנים של היהדות".
חוקרי החברה האמריקאית אכן מצביעים על חלקה הרב של היהדות בעיצובה של הדמוקרטיה האמריקאית. כותב זאת ההיסטוריון לקי: "זו עובדה היסטורית, כי חסידיהם הפרוטסטנטיים של זכויות האדם נטלו את מרב העקרונות מן הברית הישנה, בעוד חסידי הדיכוי נטלו את מירב רעיונותיהם מן הברית החדשה".
תרומתה של היהדות למשפט האירופאי ניכרת אף היא אם בתיווכה של הנצרות ואם במישרין. בספר מהמאה ה־16 מבחין המחבר בין שתי קבוצות דינים במקרא. האחת – חוקים העוסקים בפולחן הדתי וכאלה הנוגעים לממלכת ישראל. אלה נועדו ליהודים בלבד. קבוצת הדינים האחרת מורכבת ממשפטים שהינם "Laws of Common Justice and Equity belonging to the moral Law". אלה ניתנו ליהודים כבני אנוש וחלים גם על מי שאינם יהודים.
ראשוני המתיישבים בארה״ב הביאו עימם מקורות אלה למולדת החדשה. דיני התורה אומצו בחוקותיהן של המושבות הראשונות עד כי מחבר בן אותה תקופה קבע, כי "תושבי מסצ'וסטס אימצו את תורת משה". מחוקותיהן של המושבות חדרו עקרונות אלה לחוקתה של ארצות הברית.
כשהאדם במרכז
בבודקנו את ההזדקקות למשפט העברי במשפטי העמים, יש להיות ערים להבחנה בין הברית הישנה לבין ספרות הלכתית. עם זאת לא נעדרות הפניות אף למקורות האחרונים.
ההזדקקות הרבה ליהדות בתחומי זכויות האדם, מקורה במרכזיות ערך כבוד האדם בה, זאת הגם שהמונח המקובל, בשיטות המשפט המודרניות, human dignity, אינו מוכר בשפה העברית, שכן תרגומה של המלה "כבוד" הינה ״honour".
כבוד האדם נגזר מתפיסת היהדות את בריאת האדם בצלם אלוהים, ומוטיב זה הציב את כבוד האדם במרכז המוסר היהודי. על מקומו של האדם ביקום אמר משורר התהילים: "ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו; תמשילהו במעשה ידיך, כל שתה תחת־רגליו".
מוטיב זה פוּתח והיה למרכזי במחשבת חז"ל. ממנו ומן המצווה להידמות למידותיו של האלוהים, נלמדו דינים בתחומים מרכזיים הנוגעים לזכויות אדם: השוויון בין כל בני האדם, קדושת החיים וחובת ההצלה. כך נכתב במשנה: ״לפיכך נברא האדם יחידי, ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא; וכל המקיים נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחברו: אבא גדול מאביך…. ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון, ואין אחד מהם דומה לחברו. לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם״.
לא ייפלא כי מושג כבוד האדם היה לנקודת מפגש והפריה בין המשפט העברי לבין החשיבה הליברלית בדמוקרטיות בנות ימינו. רנה קאסין, מנסחה של ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, מצביע על כך שקיים קשר בין זכויות אדם במקרא לבין ההצהרה. עשרת הדברות הם נקודת הפתיחה, וההצהרה מהווה את החוף אליו הגיעו.
בפנותנו לערכי היהדות, איננו מופנים לדינים אלא לערכים שניצבים מאחוריהם. טלו למשל את מוסד הייבום. מוסד זה שקושר את האלמנה חשוכת הבנים לאחי בעלה, הינו מן המוסדות ההלכתיים החשוכים בימינו. אולם בעת שנקבע לא עמדו נשים ברשות עצמן, והיו סמוכות על שולחנו של האב ולאחר מכן על זה של הבעל. החובה שהטילה התורה על אחי הבעל לשאת את אלמנתו נועדה למנוע ממנה חרפת רעב. מסיבה זו, כאשר הותיר הבעל בן, בטלה חובת הייבום. ממוסד זה יכולים אנו לדלות את החובה לתמוך בגר, ביתום ובאלמנה.
דת העם
האם ניתן למצוא ביהדות עקרונות של משטר דמוקרטי? כותב אבא הלל סילבר: ״היהדות היתה בעיקרה דת דמוקרטית, דת העם. הברית נכרתה עם 'כל איש ישראל – מחוטב עציך עד שואב מימיך׳. התורה ניתנה לכול ובמעמד הכול. כל העם נדרש להיות ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳… על הכתוב: ׳אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם: ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם – כל איש ישראל׳, אומר המדרש: ׳אף על פי שמניתי לכם ראשים ושופטים, זקנים ושוטרים, כולכם שווים לפני, שנאמר: כל איש ישראל׳״.
הברית שנכרתה בין האלוהים לבין עם ישראל במעמד הר סיני, מתוארת במקרא כמעין גרסה קדומה של האמנה החברתית. אלוהים מציע לכרות ברית עם בני ישראל, שבמסגרתו ישמעו הם בקולו וישמרו את בריתו, ובתמורה יהיו הם לו "סגולה מכל העמים… ממלכת כהנים וגוי קדוש". היתה זו ברית הדדית. כשם שהאלוהים בחר בעם ישראל, כך בחר העם בו להיות לאלוהיו. משה שם לפני זקני העם "את כל הדברים האלה". משהשיב העם, כי "כל אשר דבר ה' נעשה" הביא משה "את דברי העם אל ה'" ורק אז קבלו בני ישראל את עשרת הדברות.
לעיתים מצויה התרומה המדוברת בתחומים שיש בהם כדי להפתיע, בשים לב לעובדה שמדובר במשפט דתי. כך, למשל, בתחום עליונות המשפט ושלטון החוק המחייב את הרשויות כולן, לרבות המחוקקת. כלל זה הגיע לביטויו האופטימלי בשלטונה של התורה בנותנה וכך נאמר בירושלמי:
״אמר רב לעזר: פרא בסיליוס או נימוס או גריפיס. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה מקיימה, רצה – אחרים מקיימים אותה; אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי טעמא? – ושמרו את משמרתי אני ה', אני הוא ששימרתי מצוותיה של תורה תחילה".
כאן המקום לעמוד על דרכי ההנהגה האזרחית של קהילות ישראל בגולה באמצעות פרנסים וגבאים למיניהם. על מנהיגות זו כותב הרשב"א: "שבעת טובי העיר המוזכרים בכל מקום אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד, אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים סתם על עניני העיר".
בהקשר זה ראוי לעמוד על החקיקה של הקהילות, המתבטאת בתקנות הקהל שאינן מחייבות אלא אם התקבלו בידי רוב בני הקהילה. יכולתה של הקהילה לחייב ברוב את חבריה מהווה חידוש לעומת "בני העיר", הנזכרים במקורות משנאיים ותלמודיים. הללו נחשבו לשותפים ברכוש, ולפיכך היו החלטותיהם מתקבלות בהסכמת כולם. לעומת זאת בקהילה היהודית של ימי הביניים, התקבלו ההחלטות בדעת רוב וחייבו את כל בני הקהילה.
דרות יחדיו
כאשר הובאה בפני הרא״ם השאלה האם יש להעניק העדפה להצבעתם של עשירי הקהילה ושל תלמידי חכמים על פני העניים ועמי הארץ, הוא פסק: "אין חילוק בזה אם היה אותו הרוב עשירים או עניים, חכמים או הדיוטות, מאחר שכל הקהל הם נקראים בית דין לעניינים שביניהם".
פרופ' אלון, שחקר בהרחבה את נושא תקנות הקהל, מצביע על רעיונות דמוקרטיים נוספים שניתן למצוא בהן. כך האיסור להתקין תקנות שרוב הציבור אינו יכול לעמוד בהן; האיסור להתקין תקנות הפוגעות באורח שרירותי בזכויות המיעוט; החובה שהתקנות תחולנה בשווה על כל בני הקהילה, והאיסור להעניק תוקף מפרעי לתקנות.
נראה כי די בכל אלה על מנת להבהיר שיהדות ודמוקרטיה אינן צרות זו לזו, והן יכולות לדור זו בצד זו ואולי אף זו בתוך זו. בספרות ההלכתית הרחבה והמגוונת ניתן, כמובן, למצוא גם מקורות שאינם תואמים תפיסות דמוקרטיות. טענתי היא שהמבחר שהבאתי משקף את הקו המרכזי ביהדות ומצדיק את המסקנה שאליה ביקשתי להגיע, מסקנה שתנחה את המחוקק הדמוקרטי לבל יסבור שאין ביהדות חומרי-גלם ראויים לחקיקתו.
ראוי שמסקנה זו תהיה אף לעיניו של הציבור הדתי ושל נציגיו, שלא יחשבו שכל חקיקה שיש עמה ביסוס של עקרונות דמוקרטיים והגנה על זכויות אדם, מאיימת על תורת ישראל.
