fbpx

האם ואיך ייעצר הסיפוח? // הטור של רן אדליסט

ההרכב שיכול לעצור את הסיפוח

0

אפשר להתחיל בצפירת הרגעה: ההנחה של הח"מ היא שלא יהיה סיפוח. אולי ספחת. זה נכתב כאן בנמרצות הראויה, בלי שיש לי שמץ הוכחה פרט להיכרות צפופה עם מכלול הגורמים שיבלמו את התעלול־פעלול הזה (ליתר ביטחון: הלוואי).

אין טעם להיכנס למבוך של מספרים ושרטוטי מפות לפני שנתניהו יפריח כמה בלוני ניסוי, גלויים וחשאיים, כדי לבחון לאן נושבת הרוח במתחמי המצדדים והמתנגדים. ודאי שלא לפני שהוא מניח ביולי, כך הבטיח, את תוכנית הסיפוח "שלו". מה שברור הוא שלמתנגדי הסיפוח – רוב מדינות העולם, הדמוקרטים בארה"ב, האיחוד האירופי, כל מדינות ערב ולמעלה ממחצית אזרחי ישראל – יש די תחמושת להרוג כל תוכנית חד־צדדית.

התחמושת של נתניהו היא "העם", דונלד טראמפ, סירוב פלסטיני לתוכנית הנשיא האמריקאי, בתוספת הזיות על הפיכת ירדן למדינה פלסטינית שאותן ירש נתניהו מאריק שרון של מלחמת לבנון 1982.

בכלל, "השמאל", כמו "הימין", כמו "ממשלת האחדות", כמו "סיפוח" או "שלום", הן מילות קוד וכלי פוליטי שנועד לגבש את העם סביב מטרה לאומית גדולה מהחיים. בלון הסיפוח הנוכחי הוא הצעת נתניהו לאזרחי ישראל לקנות מניה אישית בתקומת העם היהודי ומדינת ישראל.

> הלופ העזתי והגלגל הפוליטי // הטור של רן אדליסט
>
 אפקט הדומינו // האם אנחנו לקראת סיפוח? ואם כן, איך ייראו ההשלכות?

בעיקרון, הרעיון להעלות כבר עכשיו תוכנית סיפוח הוא רעיון מעולה. זו הדרך היחידה והנכונה להתמודדות בין מצדדי הסיפוח למתנגדיו ולבחון מה כוחם האמיתי של שני הצדדים. עד עכשיו היה הסיפוח חזון תעתועים וסיסמת בחירות של מפלגות הימין. אם הפעם זה לא יעבוד להם, הלך מפעל ההתנחלות, בדרך שבה הלכו מאות מיליארדים שהיו אמורים לעשות מדינת ישראל אחרת. באמיתי וכיום: גורל ההתנחלויות, שהן הסיבה האמיתית לסיפוח, מעניין את רובה המכריע של החברה הישראלית כבחירות דאשתקד. בייחוד מול איתנותן הכלכלית של מרבית ההתנחלויות.

פגעי הקורונה הבריאותית והכלכלית יהיו הנושא המרכזי שיעסיק את הציבור בקיץ הנוכחי, ואולי גם בעתיד הרחוק יותר, עמוק לכהונת הממשלה. מה שבטוח הוא ששום נימוק אמוני או הבטחת ה' לאברהם לא יתקבלו על ידי הציבור הרחב כנימוק סביר. אפילו עסקני המתנחלים לא יעשו בכך שימוש. בייחוד אם יתברר לציבור הרחב שהוא עשוי להיות מאוים פיזית בגינו של ה"סיפוח", שלא אמור לעבור בשלום על פי כל הערכות המצב הביטחוניות.

להערכתי גם השימוש ב"טרור", "איראן" ו"השואה" יאבד מתוקפו כחלק בלתי נפרד מנימוקי הסיפוח. ומובן שאיש לא מדבר על חלק גדול של הגדה. אקט המוגדר על ידי פרופ' ארנון סופר כ"סופה של מדינת ישראל" בהסתמך על (נתוני המינהל האזרחי) שוויון דמוגרפי בין יהודים למוסלמים בין הירדן והים כבר כיום.

לשחק על זמן

מכאן ואילך, כדי להיכנס לזירה של כן־סיפוח לא־סיפוח, יש צורך בפענוח היחס של החברה הישראלית להתנחלויות. לא כחלק בלתי נפרד לכאורה מההוויה הישראלית, כפי שהן נתפסות כיום בקרב מרבית הציבור, אלא כנושא מחלוקת שעולה בימי חוסר ודאות של פוסט־קורונה וכלכלה בעייתית. לכן, אין גם טעם להיכנס לקטטות סקרים שאינם רלוונטיים אם וכאשר. הג'וקר (תרתי משמע) של נתניהו הוא דונלד טראמפ. דוברת מחלקת המדינה האמריקאית הצהירה אחרי ביקור הבזק של השר מייק פומפאו כי "אנו חושבים שהשיחות על סיפוח צריכות להיות חלק מהשיחות על עסקת הנשיא טראמפ". לא שהצהרתה משנה לכאן או לכאן, אבל הדבקות בתוכנית טראמפ עולה בכל תגובה אמריקאית, כולל זו של השגריר דיוויד פרידמן. והכוונה היא לכל חלקי התוכנית. כולל מדינה פלסטינית עצמאית בחלקים גדולים של הגדה.

בהנחה שטראמפ יאותת משהו שניתן לפרשו כהנהון חיובי, אני מניח שנתניהו כהרגלו יפצל את התוכנית, במגמה לאכול את המנה שלו עכשיו ולהשאיר את השאר על השולחן לסיבוב הבא. וכאן מגיע הזמן שבו בני גנץ וגבי אשכנזי אמורים לפרוע את השטר החשוב ביותר בכניסתם לממשלה. הרבה יותר ממשרד המשפטים או חיסול הקורונה או כל הבטחת בחירות שהייתה. השניים אמורים לטרפד כל מהלך סיפוח מופרע או מופרך, שעלול להביא לכאוס בגדה, מהומות דמים שיש להן פוטנציאל של שרשרת נפץ, תגובה מדינית נזעמת בעולם הערבי, תגובה דיפלומטית אלימה מצד ירדן ומצרים או סנקציות אירופיות. שניהם, כשרי ביטחון וחוץ, דיברו בכניסתם למשרדיהם על "שלום". זה לא עושה אותם פיסניקים. להבדיל מנתניהו שאומר "שלום" ומתכוון להמשך מתיחות נפיצה כדי לגבש את הבייס שלו, הכוונות של השניים הן לנהל את הסכסוך בינם לבין נתניהו ובין מדינת ישראל לפלסטינים, באורח שלא יגלוש למתיחות מיותרת.

אם כל אדם סביר מבין ששלום הוא עניין רחוק למדי, אזי המשוואה הסמויה היא אם לא "שלום" – אז גם לא "סיפוח". עבור גנץ זהו שילוב של שדה מוקשים ומשחק פוקר. אם הוא הולך על אופציית "בדיקת היתכנות", הצעת נתניהו על פי הערכותיה של מערכת הביטחון (הפירוש בעברית הוא לשחק על זמן), אזי הבעיה היא איך מזחילים את נתניהו עד בחירות נובמבר בארה"ב, ואיך נמנעים מפיצוץ פנים־ממשלתי ובחירות רביעיות – כאשר נתניהו מוטרף בגין המשפט ולחוץ בגלל הימין הקיצוני.

חרף קמפיין "גנץ חלש" מצידם של עיתונאים ואישי ציבור המזועזעים מכנותו – הסחיט והלחיץ מבין השניים הוא דווקא נתניהו. גנץ גם לא לבד: צה"ל מתדרך את בכיריו לדבר עם התקשורת ולהסתייג מסיפוח חד־צדדי. מאות בכירים יוצאי מערכת הביטחון חתמו על מודעת ענק נגד הסיפוח. גם בהנחה שנתניהו יוציא נייר תמיכה כלשהו מן המל"ל והמוסד, יפברק תמיכה אקזוטית מאיים באוקיינוס השקט – עדיין, ההתנגדות של הממסד הביטחוני תלווה בשתיקה רועמת כל ניסיון לכפות על הרשות הסכם חד־צדדי. על פי ההסכם, אין לגנץ זכות וטו בעניין הסיפוח. השאלה היא אם הוא מסוגל לשכנע קבינט שבו אין לו רוב – ולא תאמינו מהי התשובה: אריה דרעי.

התנא דמסייע בפועל של גנץ הוא אשכנזי. "העניין (הסיפוח, ר"א)", אמר בכניסתו למשרד החוץ, "יטופל על פי מיטב האינטרסים הביטחוניים והלאומיים של מדינת ישראל". לאשכנזי יש רקורד לא רע בתחמון ממונים עליו, ויעיד שר הביטחון בממשלת נתניהו לשעבר אהוד ברק. מאחורי גבו של ברק קיים הרמטכ"ל אשכנזי קשר פרטי עם מערכת הביטחון האמריקאית, באמצעות ידידו האישי ומקבילו בתפקיד, ראש המטות המשולבים האדמירל מייקל מאלן, כולל טרפוד תוכנית התקיפה באיראן. עם כל הכבוד ליובל דיסקין ולמאיר דגן של אותה תקופה, רק לרמטכ"ל ישנם הכוח והיכולת לומר שהצבא עדיין אינו ערוך, שהאמריקאים מסתייגים, ולהושיע את עם ישראל מטירוף מערכות בהתהוות.

בפגישתו עם פומפאו בגיחת הבזק באמצע מאי, הציג נתניהו את ראש המוסד יוסי כהן כשליחו המיוחד. אם טראמפ מאבד את הבית הלבן בבחירות נובמבר, אזי נתניהו, רון דרמר – בהמשך גלעד ארדן – ויוסי כהן (מבחינת הדמוקרטים כולם נגועים בפוליטיקה ביביסטית) הם מועמדים למעמד פרסונה נון גרטה בוושינגטון. אשכנזי יגיע אז לעמדה שממנה מנע תקיפה מיותרת באיראן – ואין סיבה שהוא לא ימנע סיפוח מיותר בגדה.

עוד בליברל מאת רן אדליסט:

אופורטוניזם נגיפי // הטור של רן אדליסט
משמר המפרץ // מאחורי הקלעים בקשרים בין ישראל לבין סעודיה ומדינות המפרץ // מאת רן אדליסט
זה החינוך, טמבל // הטור של רן אדליסט

LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook