כללי המודוס אופרנדי של ראש השב"כ נדב ארגמן וראש המוסד יוסי כהן אינם שקופים. וטוב שכך. למעט מעשים שלא ייעשו, המחייבים שקיפות וביקורת חיצונית (שאיננה), הדרך היחידה להבין כיצד מתפקדים ארגמן וכהן היא באמצעות ניתוח מדיניותו של בנימין נתניהו והתוצאות, הן ב'שטח' והן על פי המנדט הלאומי, שהוא ביטחון מדינת ישראל.
לכאורה אמ"ן, המעריך הלאומי, אמור לצי"ח (לציין – ולתעדף – ידיעות חיוניות) את ור"ש (פורום ועדת ראשי המודיעין). המציאות היא שראשי שב"כ ומוסד, במהלך השנים, תחת מטריית ראש הממשלה, שהוא הממונה הישיר עליהם, תפסו תחת ויש להם אג'נדות משל עצמם; ולחלופין, משרתים אג'נדות אישיות של ראש הממשלה.
ארגמן וכהן חדשים יחסית בתפקידם, ולא ברור אם הם מזיזים את הספינות שלהם בכיוון שונה ולאן. שב"כ ממשיך כרגיל במדיניות שמוכתבת מנטלית ומבצעית על ידי הסיסמה 'אפס פיגועים'. התרגום בשטח הוא יורים בכל הכלים לכל הכיוונים כל הזמן. כתרים, מחסומים, איומים, פגיעה במוסדות אזרחיים, כליאת עיתונאים, שגרת סריקות פתע בלילות ועוד (ועוד). חלק גדול נעשה בשיטת מצליח, ללא מודיעין מבוסס והכל כדי למנוע פיגוע. המטרה קדושה, אלא שבדרך 'שיבו"כ יתר', אם להשתמש בניסוח של רוני אלשיך, גורם לדחיסה נוספת של מטעני הזעם, הנקם, וההשפלה שמולידים את גל הטרור הבא. ע"ע הכתר הגדול, יותר מחצי מיליון נצורים, אחרי רצח הרב מיכאל מרק.
למוסד אין כיום מטרות דגל מובהקות כמו איראן. לאחר התקופה הסוערת של דגן, שברובה עניין הגרעין היה הבייבי של המוסד – החפירה כעת, לאחר הפרות של ההסכם עם המעצמות, נראית כאקט תעמולתי וכבזבוז זמן וכסף. המאבק בדאעש הקרוב בסוריה ובמצרים הוא בעיקר עניינם של שב"כ ואמ"ן (504), והשקעה בשיתוף פעולה עם ארגוני המודיעין בעולם בחיסול דאעש בכלל לא שווה דחיפה במעלה סדר העדיפויות.
על פני השטח יש סימנים המעידים על הירתמות מסוימת של כהן למימוש המגלומניה הגלובלית של נתניהו. הרעיון: “לפרוץ" את הבידוד המדיני כתשובה יהודית גאה על החרם מצד הבית הלבן ומערב אירופה. התשובה: יוזמה של המוסד ומשרד החוץ, בשניהם שולט נתניהו, והתחברות למדינות הערביות "המתונות", בעיקר למפרציות – כולן מונרכיות מושחתות ובראשן סעודיה. ובאמת מה אכפת לסעודיה שישראלים יילחמו עבורה נגד איראן? על פי פרסומים, נחפרת מנהרה אפילו לפושע המלחמה עומר אל־באשיר, שליט סודן המבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי בהאג. מילא מסעות הראווה של נתניהו, תוך כדי הופכת ישראל להיות צד במלחמה בין הסונה והשיעה, וזה כבר עניין מסוכן ממש. מרכילויות שדלפו מהרסיטלים האופראיים של נתניהו עם התקשורת, נשמע שניסו כבר להסביר לו שחבל על הכסף והמאמץ – כי כל מדינות המטרה הללו יצביעו בסופו של יום לטובת מדינה פלסטינית בגבולות 67'. לא נראה שהגברת השמנה קלטה.
