פה קבור הכלא // גלעד פדבה

דונלד טראמפ, האיש החזק ביותר בטוויטר, לא זקוק ליותר מחמש מילים כדי להעביר מסרים רבי־עוצמה. הסיסמה הקליטה "לעשות את אמריקה נהדרת שוב", למשל, ליטפה את גאוותם הפגומה וגירתה את פחדיהם העתיקים של הגברים האמריקאים הלבנים והשמרנים והביאה את האבטיפוס שלהם עד למשרד הסגלגל. וכאשר הילרי קלינטון, יריבתו של טראמפ במרוץ לנשיאות, הכריזה בעימות השני ביניהם כי טוב שאדם כמוהו לא אחראי על החוק במדינה, קטע אותה המועמד הרפובליקני בגסות אופיינית: "כי אז את תהיי בכלא". וכך, בחמש מילים, הפך טראמפ את עצמו לרשות מחוקקת ומבצעת של איש אחד בדמוקרטיה הגדולה בעולם, ועל הדרך אף הצליח לתמצת את האופן הבעייתי שבו תופסת הפוליטיקה האמריקאית לאורך ההיסטוריה את התא הקטן שנמצא מן העבר השני של הסורגים ואת האנשים שנדחקים בו.

החיים בכלוב צפוף, עתיר יצורים אנושיים שקובעים בעצמם את חוקי הג'ונגל, מספקים אלימות יומיומית, אכזריות קיצונית, תשוקה אסורה וסכנת מוות שאורבת בכל פינה. מאפיינים אלו עוררו לאורך ההיסטוריה את סקרנותו של ההמון, בעיקר בשל העובדה כי רובו הגדול מעולם לא חווה באופן אישי מציאות קלאוסטרופובית קיצונית, חונקת ומפחידה מסוג זה. מאז ימיו המוקדמים של הקולנוע ועד ימיה המאוחרים של הטלוויזיה סומן הכלא כמיקום אטרקטיבי לעלילות שופעות ריגושים וסיפוקים מחד ומעוררות סלידה ואימה מאידך. עשור אחרי עשור הופיעו על המסך אסירים מכל הסוגים – גברים ונשים, לבנים ושחורים, פושעי צווארון לבן ושבויי מלחמה, אזרחים הכלואים במדינה זרה וחולי נפש המתאשפזים במחלקה סגורה. אותם אסירים עומדים במרכז עלילות מגוונות – התאגדות אסירים נגד סוהרים, מאבקו של היחיד במערכת ובשיטה, סיפור אנושי על אובדן זהות וצלם אנוש, חפים מפשע שנקלעו לגיהנום, הישרדות בתנאים בלתי אפשריים כמו צינוק או כלא זר, מלחמתו של האסיר "הטוב" בסוהר "הרע", בריחות מתוחכמות, אהבות אסורות והרגעים האחרונים בחיי הנידונים למוות.

אולם מי שרקמו את הסיפורים האנושיים לא היו בהכרח התסריטאים, אלא דווקא פוליטיקאים רמי דרג. נשיאים אמריקאים, רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, יצרו במו ידיהם – בעזרת הצעות חוק פופוליסטיות שנשענו על גלי פחד, שמרנות, דעה קדומה וגזענות בקרב חלקים גדולים באומה האמריקאית – את הריאליזם המסויט של החיים בכלא. "אמריקה היא בית עבור 5% מאוכלוסיית העולם, אבל גם ביתם של 25% מאסירי העולם", צייץ אובמה ביולי 2015. עם נתונים כאלו, ליוצרי סרטי הכלא לא נותר הרבה מלבד להגיב למציאות, לבקר אותה ולמרוח עליה שכבת צבע דקה של פנטזיה.

לאלף את הגנגסטר

בראשית ימי הראינוע בלט במיוחד הדימוי של טור אסירים שדשדשו כאשר רגליהם כבולות בשלשלאות זה לזה, ראשם מוטה הצידה וכל אחד מהם אוחז במותניו של מי שצועד לפניו. כך, למשל, מדגים הסרט 'The Lock-Step' (1899) את הפיקוח מול הציות. הסרט יצא באותה השנה שבה החליטו מנהלי כלא סינג סינג לבטל את הצעידה בסך, אך זה לא מנע הן ממפיקי הסרט והן מבית הכלא שפתח את שעריו בפני המצלמות להציג בפני הצופים את חזיון הראווה שכלל השפלה פומבית של אסירים אזוקים. 'נשים אסירות: בית תיקון המעשים בדטרויט', שיצא אף הוא באותה שנה, העמיד במרכזו נשים שנכלאו בשל סטייה חברתית כגון זנות, שכרות, גניבת מוצרים ושוטטות. סרטים אחרים מאותה התקופה הושפעו מסגנון הכליאה האפל של ימי הביניים. 'עונשו של מורשע' (1903), שמזכיר במידת מה את 'הוצאתה להורג של מרי מלכת הסקוטים' של תומס אדיסון (1895), מתאר את האופן שבו הושג פיקוח יעיל באמצעות ענישה גופנית שהסתיימה לעיתים בהוצאה להורג לעיני ההמון.

בשלהי שנות ה־20 הפציעו קומדיות הכלא הראשונות שהעזו להפנות מבט משועשע אל חיי האנשים שנשללה מהם חירותם. לורל והארדי ('השמן והרזה') גילמו בסרט 'מאה השנים האחרונות' (1927) שני אסירים שמנסים להימלט מבית הסוהר אך מוצאים את עצמם שוב ושוב נכלאים מחדש. תחילה הם חופרים מנהרה שמובילה היישר למשרדו של הסוהר, ולאחר מכן הם מסתתרים בלימוזינה רק כדי לגלות כי מסלול נסיעתה מסתיים בכלא. בכך משקם הסרט הקצר את הסדר החברתי תוך הוקעת העבריינים מחד וביסוס החלוקה המעמדית מאידך.

אחרי הקומדיות הגיע תורן של הטרגדיות. סרטי הכלא של שנות ה־30, בהשפעת השפל הכלכלי הגדול, שיוו לחייהם של האסירים מראה קודר. 'I Am a Fugitive from a Chain Gang', בבימויו של מרווין לירוי ובכיכובו של פול מוני (1932), מתאר את הידרדרותו לפשע של חייל ששב לביתו הלום קרב אחרי מלחמת העולם הראשונה. הסרט, שהתבסס על האוטוביוגרפיה של רוברט אליוט ברנס, ביקר בחריפות את מערכת הצדק ואת הברוטליות של בתי הסוהר והפנה אצבע מאשימה כלפי החברה האמריקאית כולה. שאר סרטי הז'אנר, כדוגמת 'הבית הגדול', 'האסיר מאי הכריש' ו'בכל שחר אני מת', התאפיינו בהתנגדות לפולחן הרומנטי סביב פושעים קשוחים וביקשו להעביר מסר חינוכי שירחיק את הקהל מעולם הפשע ואולי אף יגרום לגנגסטרים להפנים כי הפשע אינו משתלם. סרטו של מייקל קורטיז 'מלאכים עם פנים מלוכלכות' (1938), שמתאר את עלייתו ונפילתו של הגנגסטר הבדיוני רוקי סאליבן, מסתיים בסצנה שבה מזייף הפושע התמוטטות עצבים בדרך לכיסא החשמלי, מה שגורם למעריציו לבוז לו ולבחור בדרך הישר.

באירופה של אותן השנים, ערב מלחמת העולם השנייה, סיפקו סרטי הכלא אמירה רחבה בנוגע לאידיאולוגיות ההרסניות שהתפשטו בגרמניה ובאיטליה. 'האשליה הגדולה' (1937), סרט המופת האנטי־מלחמתי של הבמאי הצרפתי ז'אן רנואר, מתאר את ניסיונות הבריחה של שני טייסים שנפלו בשבי הגרמני במלחמת העולם הראשונה. הסרט העלה לסדר היום נושאים כמו גזענות ואנטישמיות (בעזרת דמויות של אסיר אפריקאי ואסיר יהודי) והבדלי מעמדות (בעזרת דמויותיהם של שני הגיבורים, האחד אריסטוקרט והשני ממעמד נמוך), והציב תמרור אזהרה מפני נטיות לאומניות.

סינג סינג בכותרות

בימים שלאחר מלחמת העולם השנייה, כשהורגש בארה"ב הצורך להגדיר מחדש את הסדר החברתי ולכונן מחדש את גבולות החברה האזרחית, הופיע גל חדש של דרמות כלא אלימות שקידשו את זכותם המוסרית של היפים והאמיצים להילחם נגד כוחות דכאניים.

אמנם הסרט 'טירה על ההדסון' (1940), שיצא בזמן המלחמה, הציג באור חיובי את השלטונות, תוך התמקדות בסוהר המעניק רשות לגנגסטר הכלוא תחת השגחתו לבקר את חברתו שנפצעה בתאונת דרכים, אולם דרמות כלא אחרות באותו עשור העדיפו לצדד דווקא במאבקי האסירים נגד סוהרים ערלי לב. 'סאן קוונטין' (1946) מציג בין היתר מונולוג נרגש של סוהר־לשעבר בכלא סינג סינג המגן בלהט על התארגנותם החוקית של אסירים במטרה לשמור על רווחתם.

ההיסטוריונית פרופ' רבקה מק'לינן מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי טוענת בספרה 'משבר הכליאה' כי תקשורת ההמונים הפכה לשותפה של ממש ביצירת הדרמה סביב מתקני הכליאה. "התקשורת הבטיחה כי בתי כלא נודעים כמו סינג סינג יישארו בכותרות, במיוחד כאשר התרחשו בהם הוצאות להורג של פושעים מפורסמים, מהומות קשות או ניסיונות בריחה של אסירים".

הסרט 'כוח אלים' (1947), שמתאר את מאבקו של אסיר מרדן בסוהר סדיסט, הושפע מניסיון בריחה כושל אמיתי מכלא אלקטרז שאירע כשנה לפני צאתו, הסתיים במותם של שני סוהרים ושלושה אסירים וזכה לסיקור תקשורתי נרחב תחת הכותרת הסנסציונית – בעיקר אם מביאים בחשבון את התזמון, שנתיים בלבד אחרי תום המלחמה – 'הקרב על אלקטרז'. "ברגעי השיא של 'כוח אלים' מוצגת האלימות המחרידה ביותר שנראתה עד אז באולמות הקולנוע", כתב הסופר ומנתח הקולנוע אדי מולר.

בניגוד להרואיזציה של האסירים שכיכבה בסרטי שנות ה־40, הקשיח הקולנוע את עמדתו כלפי המורשעים בעשור השמרני שבא אחריו. אף שהתמרדויות של אסירים עדיין זכו למידה מסוימת של אמפתיה, בחרו רוב סרטי התקופה ליישר קו אידיאולוגי עם הנהלות בתי הכלא. הסרט 'מורשע' (1950), המתאר סוהר שנחלץ לעזרת אסיר חף מפשע שהורשע ברצח, מסתיים בסצנה שבה מתוודה הרוצח האמיתי על מעשיו בעוד החף מפשע ניצל מן הכיסא החשמלי ומתנחם בין זרועותיה של בת הסוהר. כך מצליחה המערכת הכוחנית לרחוץ בניקיון כפיה ולשמח את הצופים המשתוקקים להפי אנד עם חמש כפיות סוכר.

קו צדקני לא פחות מתבטא בסרט 'מהומה באגף 11' שביים דון סיגל ב־1954, המציג אסירים שמוחים כנגד תנאי הכליאה הברוטליים ונוטלים בשבי סוהרים כבני ערובה. הנהלת הכלא, המוצגת כגוף מניפולטיבי המתמרן את מרד האסירים לצרכיו, גורמת לאסירים להאמין כי תמלא אחר דרישותיהם אך ברגע האחרון מבטלת את ההסכם ומובילה לכליאתו של מנהיג האסירים ל־30 שנים נוספות. ובכל זאת, כאשר מרד האסירים מצליח להגיע לכותרות הראשיות ולעורר תהודה ציבורית, מסכימה הנהלת הכלא לשחרר מספר כלואים ולהעביר אסירים הלוקים בנפשם לטיפול רפואי. והנה, כך עוטה על עצמה יד הברזל של המדינה כפפה יחצנית מרוככת של רחמנות, אנושיות וחמלה.

בד בבד ביטאו סרטי הכלא של שנות ה־50 השפעות מתנגדות של דור הביט המרדני בארה"ב וניצני תנועות המחאה שהוקיעו את השמרנות הצבועה והבורגנות המוסרנית, כמו גם תרבויות פופ ונעורים שהעזו להודות בתשוקות המיניות המלבלבות תוך סגידה לנענועי האגן של אלביס פרסלי. ב־1957, השנה שבה הופיע הרומן האוטוביוגרפי 'בדרכים' של ג'ק קרואק מתנועת הביטניקים על מסעותיו והתנסויותיו בסקס וסמים, כיכב פרסלי בסרט 'רוק בבית הסוהר', המתמקד בבחור שהורשע ברצח אך הפך לאליל נוער. הסרט הציע מבט מוזיקלי ותיאטרלי למדי על שלילת החופש, התִגרות האלימות בין אסירים וסוהרים והממד ההומו־ארוטי של היחסים בין אסירים.

מכיוון שסרטי וסדרות כלא משתדלים בראש ובראשונה להחניף לרוב ההטרוסקסואלי, הם מעדיפים בדרך כלל להציג יחסי מין בין אסירים ככפויים, טראומטיים, משפילים ורצחניים, כמו בסדרה 'אוז' – שילינגר הנאצי וההומופוב המוצהר נוהג לאנוס את טובי ביצ'ר ואף מקעקע על ישבנו צלב קרס לעיתים נדירות נראה בהם מערכות יחסים חד־מיניות רומנטיות המתבססות על תשוקה הדדית ואהבת אמת: הקומדיה 'אני אוהב אותך, פיליפ מוריס', שעלתה למסכים באקלים החברתי הטולרנטי של ימי שלטון אובמה, מתבססת על סיפור אהבה אמיתי בין שני אסירים, אשר אחד מהם מבצע עבירות קטנות בכל פעם שהוא משתחרר מהכלא על מנת להיכלא שוב ולהתאחד עם אהובו מחדש. לעומת הפוריטניות האמריקאית, 'שיר אהבה', סרט מהפכני בן 26 דקות של הבמאי הצרפתי ז'אן ז'נה (1950), הציג שלל תשוקות חד־מיניות – לפעמים בעלות אופי רומנטי ולפעמים בעלות אופי סאדו־מזוכיסטי – בין גברים מאחורי הסורגים תוך שילוב סצנות עירום אסתטיות ונועזות.

שחור זה הכתום הישן

הסתירות הפנים־ז'אנריות של סרטי הכלא בשנות ה־50 התבטאו לא רק במתח הדרמטי בין הוקעת העבריינות והסגידה לאסירים אמיצי לב, ולא רק במתח בין הומופוביה להומו־ארוטיקה, אלא גם בדרכי ההתייחסות לנשים אסירות. חוקרת התרבות פרופ' אן מאריי מאוניברסיטת טקסס A&M טוענת כי סרטים על אסירות שהופקו לאורך שנות ה־50 ותחילת שנות ה־60 השתמשו בבתי הכלא כאמצעי לביית את האישה, אך לטענתה הכלא מוצג בסרטים אלה כסוכן חברתי שנכשל במשימתו, מאחר שהוא מתאר הן את האסירות והן את הסוהרות כברוטליות, "גבריות" וכמי שזהותן המגדרית מטושטשת.

האידיאולוגיה המגדרית דאז התייחסה לנשים כעקרות בית ומתרבתות באופן טבעי, ולפיכך הן אינן זקוקות למוסדות ש"יתקנו" את דרכיהן ויחנכו אותן כיצד לבצע את תפקידיהן המסורתיים. כך או אחרת, סרטי כלא מאותה התקופה שהציבו נשים בחזית, כמו 'Caged', 'כלא הנשים', 'נערות בכלא' ו'בית הנשים', הראו על המסך אסירות רבות שמצאו עצמן בכלא למרות היותן רעיות ואמהות טובות. בכך סימן הז'אנר את כישלונה של התפיסה המהותנית לגבי ה"טבע" של האישה.

ההיסטוריונית אסטל ב' פרידמן מאוניברסיטת סטנפורד מדגישה כי בתי הכלא לנשים, שהראשון בהם נפתח ב־1873, נוסדו במקור על מנת להדריך מחדש נשים באמצעות צוות נשי סימפטי, תפילות, חינוך ואווירה ביתית. אך אידיאלים אלה ננטשו במהרה לטובת השלטה כוחנית של משמעת. יוצרי הקולנוע הדגישו באותם הסרטים את המתח בין ביתיות ומשמעת, נשיות וכוחנות, חמלה ואלימות, קריירה ואבדון.

הפתיח של 'נשים בכלוב', למשל, זעק: "קריירות פשע של אלף נשים! אולפני האחים וורנר חושפים את האיום שהופך את מי שמורשעות כיום בפעם הראשונה ללגיון האבדון של המחר!", אך בחר להאשים דווקא את השיטה ואת מערכת הכליאה. בעוד האסירות תוארו כ"נשים חסרות מזל", הוצג בית הסוהר כנכלולי ומושחת. ואילו הסרט 'בית הנשים' מפנה ביקורת כלפי התנגדות הממסד לאפשר לאסירות לטפל בילדיהן בין חומות הכלא עד תום ריצוי מאסרן.

בלוז לחופש הגדול

באיחור מסוים, החלו סוף־סוף להישמע על המסך הגדול הדי מלחמת העולם השנייה, שהתבטאו בין היתר בסרטים שמיקמו את עלילותיהם במחנות שבויים. וויליאם הולדן כיכב בשני סרטים כאלה: 'סטלאג 17' (1953), שזיכה את הולדן באוסקר על תפקידו, מתאר ניסיון בריחה של שבויים ממחנה גרמני באוסטריה תוך כדי עיסוק בסוגיות של נאמנות ובגידה; ואילו 'הגשר על הנהר קוואי' (1957), שגרף שבעה אוסקרים לרבות פרס הסרט הטוב ביותר, מתרחש במחנה שבויים יפני, מציב מראה על תרבויות שונות וצולל לעומק ההיבטים הפסיכולוגיים של הכלואים.

בשנות ה־60, שעמדו בסימן חתירה לשוויון זכויות לנשים, לקהילה הגאה ולאפרו־אמריקאים, שגשג ז'אנר סרטי הכלא תוך הדגשת מאבקו של היחיד בשלטונות ונחישותו לזכות בחופש או לפחות להיטיב את תנאי הכליאה שלו. ברוח ערכי החופש, הליברליות, הרב־תרבותיות, הרוחניות והחיפוש אחר משמעות החיים, הופיעו עשרות דרמות שהציבו במרכז את האסיר שאף סוהר לא יצליח לכלוא את תודעת החופש שלו. זהו האינדיבידואל ההרואי שמעז להיאבק נגד המערכת הבורגנית הכוחנית, לקרוא תיגר על הנהלות דיקטטוריות וארגונים כוחניים ולהתנגד למשמעת הכוחנית שהם מנסים להטיל על עצורים, אסירים ושבויי מלחמה.

האסיר הטלוויזיוני שגילם את רוח המרד הזו באופן המובהק ביותר היה 'אסיר מספר 6' בסדרת הטלוויזיה הבריטית 'האסיר' (1967–1968). הפרוטגוניסט, סוכן חשאי לשעבר, נאלץ להתמודד עם ניסיונותיה של הנהלת הכלא לשבור את רוחו ולהוציא ממנו מידע רגיש. לאורך הסדרה הוא מתמרן את חוקריו כדי לגלות מיהו מנהל הכלא המסתורי ולהימלט מהמקום.

חלומו של כל אסיר להיות חופשי כציפור מומחש באופן מילולי במיוחד בסרט 'איש הציפורים מאלקטרז' (1962), שמתרכז באסיר שכלוא באלקטרז בתנאי בידוד והופך לאוטוריטה בכל הקשור לציפורים בזכות תצפיותיו על בעלי הכנף החולפים מעל האי וכישוריו האוטודידקטיים. כעבור שנה יצא הסרט 'הבריחה הגדולה' (1963) שמתמקד בטייס קרב שנמלט משבי הגרמנים בעזרת מנהרה. בסצנה המפורסמת ביותר בסרט הוא משגר לעבר החיילים הגרמנים אצבע משולשת, במעין שיר הלל בוטה לרוח האדם הנאבק על חירותו. גיבור לא פחות קשוח ואסרטיבי, בגילומו של פול ניומן, הופיע בסרט 'המורד' (1967): לוק מסתבך עם ראש אחת הכנופיות בכלא, מפגין אינדיבידואליות עיקשת למרות המכות שהוא סופג, זוכה בסופו של דבר לכבוד מצד שאר האסירים ומצליח להימלט מבית הסוהר.

רוחות הסיקסטיז נשבו גם מחוץ לארה"ב. הסרט הבריטי 'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים' (1962) מתאר נער מרדן שמסרב ללכת בדרכי אביו, פועל קשה יום, ומעדיף להתפרנס מגניבות קטנות. באחת הגניבות נתפס המתבגר ונשלח למוסד לעבריינים צעירים, ודווקא שם הוא מקבל את ההזדמנות לממש את הכישרון הכי גדול שיש באמתחתו – ריצה למרחקים ארוכים – ומוצא גאולה.

השמאלנים שכחו מה זה להיות סחים

לאורך רוב המאה ה־20 לא נרשמה עלייה דרמטית במספר האסירים השוהים בבתי כלא בארה"ב, אבל יציבות זו החלה להתערער בשנות ה־70, בעיקר בימי כהונתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון, ומאז גדלה אוכלוסיית האנשים שיושבים מאחורי הסורגים בעשרות אחוזים מדי עשור (ר' גרף). ניקסון הנהיג מדיניות של "חוק וסדר" – ביטוי שחדר לאחרונה מחדש לתודעה האמריקאית בעקבות נאומי הבחירות של טראמפ. תקופת ניקסון התאפיינה ב"כליאת המונים" – ביצוע אגרסיבי של רעיון שנולד במהלך קמפיין הבחירות של המועמד הרפובליקני לנשיאות, שיצא למלחמה בסמים ולא חזר ממנה עד שנשלחו לבתי הכלא מאות אלפי אמריקאים על החזקת מריחואנה. במקום להתייחס לסמים כאל בעיה בריאותית שיש להקצות לה משאבים ממשלתיים עבור מכוני גמילה ותוכניות שיקום, בחר ניקסון, במודע, ממניעים פוליטיים, להתייחס לנושא כאל בעיה עבריינית. שיטת כליאת ההמונים הובילה לכך שמספר האסירים בבתי הכלא בארה"ב צמח תוך עשר שנים ב־44% – מ־350 אלף לערך ב־1970 עד קרוב ל־515 אלף ב־1980.

האג'נדה שהסתתרה מאחורי המלחמה בסמים הייתה פגיעה במי שסימן ניקסון כשני אויביו הגדולים – שמאלנים שמתנגדים למלחמת וייטנאם ושחורים. בעזרת מסרים מפחידים, אך בזהירות, מבלי ליפול למלכודת הגזענות, הצליח ניקסון לגרום לציבור האמריקאי, לרבות מצביעים דמוקרטים שהתגוררו בסמוך לריכוז גבוה של אוכלוסייה שחורה, להקיש בין היפים למריחואנה ובין שחורים להרואין. ג'ון ארליכמן, יועצו של ניקסון, הודה באוזני העיתונאי דן באום, בראיון שנערך ב־1994 והתפרסם רק אשתקד, כי המלחמה בסמים נועדה לסייע לשלטון לפשוט באופן חוקי על בתיהם של פעילי תנועות אנטי־מלחמתיות וארגונים כמו הפנתרים השחורים, להציג אותם מדי ערב במהדורת החדשות כעבריינים, להאשים אותם בשיעור הפשיעה שהלך וגאה באותה תקופה, ובסופו של דבר – לחסל אותם פוליטית ותדמיתית. "האם ידענו שאנחנו משקרים לגבי הסמים?", שואל ארליכמן באותו ראיון ומיד משיב בעצמו: "ודאי שכן".

במקביל חלה עלייה משמעותית בסרטי הכלא, הן בשל הצמיחה הדרמטית במספר האסירים והן בעקבות התפכחותה של החברה האמריקאית מאשליות הסיקסטיז הוורודות והאוטופיות. היה זה עשור שסימל את אובדן האמון הציבורי בשלטון ובמשטרה, בחוק ובסדר. עשור זה הקיא מתוכו שחיתויות ושערוריות במערכת הפוליטית, ובמרכזן פרשת ווטרגייט; פוסט־טראומה מתמשכת בעקבות מלחמת וייטנאם; התגברות המתחים הבין־גזעיים והקצנת הריבוד החברתי; עלייה בפשיעה והידרדרות קיצונית בתחושת הביטחון האישי של תושבי הערים הגדולות ונוסעי הרכבות התחתיות המתכערות מריסוס גרפיטי; תופעת הוויג'ילנטים – אזרחים שנוטלים בלית ברירה את החוק לידיהם.

סרטי הכלא נעשו ריאליסטיים יותר ומזוויעים יותר. 'הפרפר' (1973), סרט שמבוסס על סיפורו האמיתי של הנרי שרייר, הילל את האומץ והתושייה של אסיר שנשפט למאסר עולם הכולל עבודות פרך בתנאים בלתי נסבלים. לאורך הסרט נכשל האסיר בניסיונות ההימלטות שלו מבית הכלא שנמצא באי השדים, מתמודד עם מחלת המלריה וכעבור 13 שנים מצליח לגעת בחופש.

המאורע המחולל של 'אקספרס של חצות' (1978), סרט שביים אלן פרקר וכתב אוליבר סטון בהשראת ספרו האוטוביוגרפי של בילי הייז, נראה לכאורה כמו תשדיר שירות מטעם ניקסון: הוא מגולל את קורותיו של צעיר אמריקאי שמואשם בהברחת חשיש לטורקיה ונידון ל־30 שנות מאסר. משפט הראווה המתוקשר מתנהל כולו בטורקית ואינו מתורגם לנאשם (או לצופי הסרט) – ניסיון של השלטון הטורקי לזכות בדימוי בינלאומי חיובי בהציגם את מלחמתם הנחושה בתופעת הסמים. גיבור הסרט חווה רגעים חייתיים בין כותלי הכלא: הוא תוקף אסיר שמתגלה כמלשין ותולש את לשונו בנשיכה, ובמקרה אחר הוא הורג סוהר שמנסה לאנוס אותו.

התגובות ל'אקספרס של חצות' היו חצויות – מצד אחד הוא זכה לשבחים כגון "עשייה קולנועית אמיצה" ו"דרמה רבת־עוצמה", ומצד שני הואשם בגזענות, הומופוביה ואלימות בלתי נחוצה. הוא עורר סערה גם בטורקיה בשל הצגת הסוהרים המקומיים כברברים וסדיסטיים. יש לזכור כי העולם המערבי, וארה"ב בפרט, חשו מאוימים באותם ימים מפני האנרכיה ששררה בטורקיה, ערב ההפיכה הצבאית של תחילת שנות ה־80, כך שהסרט לא נוצר בריק מוחלט. בכל מקרה, דיוויד רובינסון מה'טיימס' הלונדוני העיר באירוניה: "למרות שנראה כי 'אקספרס של חצות' לא ממש יועיל לקידומה של תעשיית התיירות הטורקית, הוא נראה מסוכן פחות לטורקים מאשר לאנגלוסקסים, המגלים כי שנאת הזרים הנוראית והמפחידה ביותר שלהם זוכה לחיזוק".

משבר האמון הציבורי כלפי השלטון בא לידי ביטוי בסרטי כלא שהעניקו נופך הרואי לאסירים ולעגו למערכת הענישה, כמו למשל 'הבריחה מאלקטרז' (1979). הסרט, שיתוף הפעולה החמישי והאחרון של הבמאי דון סיגל והשחקן קלינט איסטווד, משחזר את בריחתם של שלושה אסירים ביוני 1962 מהכלא המבוצר בעולם בפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה. התסריטאי ריצ'רד טאגל חקר וכתב במשך חצי שנה את הסיפור האמיתי, אבל כשהוא ניסה להציע את התסריט לסוכנים ומפיקים, הם סירבו בטענה שהדיאלוגים בין הדמויות בינוניים, שחסר מושא אהבה שירגש את הקהל ושאף אחד לא מתעניין בסיפורים על בתי כלא.

דוגמה נוספת לכך היא הסרט 'ברובייקר' (1980), שבו מגלם רוברט רדפורד סוהר אידיאליסט שמחליט להיכנס למקום עבודתו החדש כאסיר במטרה לחשוף שחיתויות במערכת הענישה. הסרט מבוסס על סיפורו האמיתי של טום מרטון, מומחה לענישה ולטיפול חברתי בעבריינים. מרטון נשכר ב־1967 על ידי מושל ארקנסו ווינת'רופ רוקפלר כדי לבצע רפורמה במתקני הכליאה של המדינה אחרי שהתברר כי אסירים רבים סבלו מתקיפות מיניות, עינויים חשמליים וסחיטה באיומים. במהלך החודשים הראשונים לשהותו בארקנסו שמע מרטון מאסיר בשם רובן ג'ונסון כי בשדה העבודה הסמוך לכלא קאמינס קבורים אסירים. במהלך החפירות שנערכו בשדה לבקשת מרטון, נמצאו שלוש גופות ועוד תלוליות עפר רבות שהעידו, לכאורה, על קברים מאולתרים נוספים – אבל המושל החליט על סיום החפירות. ג'ונסון, אסיר עולם ואחד מוותיקי כלא קאמינס, טען כי בשדה קבורים כ־200 אסירים, סיפק תאריכים שבהם הוצאו אסירים להורג והתעקש כי הנרצחים נרשמו בספרי הכלא כנמלטים או כמי שמתו בדרכים אחרות. גרסתו נתמכה על ידי אסיר נוסף אחד לפחות.

אמנם הסיפור זכה לסיקור תקשורתי ארצי, אך החקירה נסגרה על ידי משטרת ארקנסו, שהוציאה הודעה רשמית שבה נטען כי הגופות הגיעו מחלקת קבורה משותפת סמוכה שבה נוהגים לטמון מתים אלמונים ועניים. כחודשיים אחרי מציאת הגופות פוטר מרטון, ואף נדרש על ידי משרד המושל לצאת את גבולות ארקנסו תוך 24 שעות, אחרת יואשם בשדידת קברים. בכתבה שפורסמה בפברואר 1968 במגזין 'טיים' הוטל ספק בגרסת משטרת ארקנסו, משום שחלקת האלמונים והעניים המדוברת נמצאת מרחק קילומטר וחצי ממקום מציאת הגופות. כמו כן, צוין במגזין כי אחת הגופות זוהתה כאסיר בשם ג'ו ג'קסון, שנקבר על ידי רובן ג'ונסון בערב חג המולד 1946.

זו עבדותם השנייה

לפי נתונים שהוצגו בסרט התיעודי 'ה־13', בבימויה של אווה דוברניי (2016), פילוח אוכלוסיית הכלא האמריקאי לפי גזעים חושף תמונה עגומה: לגבר הלבן יש סיכוי של 1 ל־17 להישלח לכלא, בעוד סיכוייו של הגבר השחור עומדים על 1 ל־3. והנה עוד נתון: יותר מ־40% מכלל האסירים הגברים הם אפרו־אמריקאים, על אף שהם מהווים 6.5% בלבד מאוכלוסיית ארה"ב.

כדי להבין איך ולמה יש כל כך הרבה שחורים מאחורי הסורגים לא מספיק לשלוף קלטות מהארכיב של ניקסון, אלא יש לחזור 150 שנה לאחור. ביטול העבדות הותיר את כלכלת מדינות הדרום הרוסה. פתאום "נולדו" 4 מיליון אזרחים – עבדים שחורים שהיו פעם רכוש וחלק אינטגרלי מכלכלת ארה"ב ועכשיו הם בני אדם חופשיים. מה עושים עם כל האנשים האלה? ואיך משקמים מחדש את הכלכלה? למרבה האירוניה, נמצא הפתרון דווקא בתיקון ה־13, החוק שביטל את העבדות. התיקון קבע כי "לא תתקיים עבדות או העסקה בכפייה" – התחלה טובה. אולם בהמשך נוצרה פרצה: "למעט כענישה על פשע שאדם הורשע בו על פי דין". וכשיש פרצה, תמיד יש מי שינסה לנצל אותה. הלוגיקה של הרשויות הייתה פשוטה: אם כל האנשים צריכים להיות חופשיים, למעט פושעים, אפשר בקלות להפוך אותם לפושעים, כלומר ללא־חופשיים. ואכן, אחרי מלחמת האזרחים נעצרו אפרו־אמריקאים בהמוניהם על עבירות קלות ביותר, כמו שוטטות או נוודות, וכך החל השגשוג הראשון של בתי הכלא בארה"ב.

ההגמוניה הלבנה בנתה בהדרגה את המיתולוגיה של הפשיעה השחורה, בעזרת כותרות גזעניות בעיתונים בנוסח "פשע שטני של פראים כושים" וקריקטורות של שחורים בעלי ניבים מושחזים וטלפיים משוננים שמנסים להשתלט על העולם. 'הולדתה של אומה', סרטו של ד' וו' גריפית, השתמש בכל הסטריאוטיפים הדלוחים שהנציחו את הדימוי של הגבר השחור הקניבליסטי, החייתי, הפראי, הרצחני והמאיים שחייבים לרסן ולכלוא בכלוב כדי לאפשר לחברה הלבנה לשרוד.

הקו קלוקס קלאן קמו לתחייה. ומאוחר יותר הפכו חוקי ג'ים קרואו את השחורים באופן רשמי לאזרחים סוג ב'. כל יום שבו נאסר על אדם שחור להצביע, להשתין במקום המותר לכל אדם ולשבת באוטובוס היכן שירצה, הגדיל את העול הכבד שרבץ על כתפיו של כל אזרח אפרו־אמריקאי. כל עבירה פלילית, ולו הקלה ביותר, פגעה ביכולת השיקום של האסיר המשוחרר: נמנע ממנו להצביע בבחירות, לקבל רישיון עסק, להתקבל לעבודה, לשכור דירה, להתקדם בחיים, ובעצם – לצאת ממעגל הפשע. בעקבות שיטת כליאת ההמונים של ניקסון, היווה הכלא עבור אפרו־אמריקאים רבים מעין עבדות שנייה בחסות החוק.

המלחמה בסמים, ולמעשה בשחורים, נמשכה גם בתקופת כהונתו של רונלד רייגן. שנות ה־80 התאפיינו בכלכלה גרועה וגידול חד בממדי העוני, מה שהוביל בטבעיות לעליית הקראק – סם זול שנמכר במנות קטנות, במיוחד בקרב האוכלוסייה האפרו־אמריקאית בסלאמס של הערים הגדולות. ראשי הערים לחצו בגורמים הממשלתיים להילחם בקראק. ננסי רייגן גויסה למערכה והפכה ליקירת הבורגנות בכל פעם שאמרה את הסלוגן "פשוט אמרו לא". בסופו של דבר החמירו הרשויות את הענישה כלפי משתמשי הקראק, הסם של השחורים, ביחס לחומרת הענישה כלפי משתמשי הקוקאין, שהועדף על ידי הפרברים הלבנים האמידים: תקופת המאסר שנגזרה על מורשעים באחזקת 30 גרם קראק הייתה כמעט זהה לתקופת המאסר שנגזרה על מורשעים באחזקת 3 ק"ג קוקאין.

העשור השמרני התאפיין בסרטי כלא המבקשים להחזיר את הסדר הכוחני על כנו. הייתה זו ראשית תור הזהב של שרירנים כמו סילבסטר סטאלון (שגילם אסיר במתקן כליאה בעל תנאים קשים במיוחד ב'נעול'), ארנולד שוורצנגר (שגילם שוטר שהופלל ונכנס לכלא ב'הנרדף'), ז'אן קלוד ואן דאם (שגילם אסיר נמלט ב'אין לאן לברוח') וצ'אק נוריס (שגילם קולונל שנמלט מהשבי הווייטנאמי ב'מבצע בעורף האויב'). במסגרת האווירה הכוחנית של האייטיז בלטו סרטים כמו 'רכבת אל החופש' (1985), שמתאר שני אסירים הנמלטים מכלא באלסקה, ובהתאם לרוח התקופה, הבריחה מסתיימת במותם.

הצופים האמריקאים אהבו את דרמות הכלא, שמרניות וחתרניות כאחד. הם הזדהו עם חפים מפשע שנכלאו בטעות, החזיקו אצבעות לאסירים שניסו להימלט, סלדו מהסוהרים האלימים וכעסו על מערכת הענישה המושחתת. אבל כשהפנטזיה הפכה למציאות והתקרבה אל מפתן ביתם, האמריקאים נכנעו שוב ושוב לשיטות ההפחדה של הפוליטיקאים ולדעות הקדומות הנטועות עמוק בכל בן אנוש.

ב־1988, במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב, האשים ג'ורג' בוש האב את מועמד המפלגה הדמוקרטית מייקל דוקאקיס בדאגה לפושעים יותר מאשר לקורבנות, אחרי שבמהלך כהונתו כמושל מסצ'וסטס הוא הטיל וטו על עונשי מוות והעניק חופשות בסופי שבוע לאסירים שהורשעו ברצח מדרגה ראשונה. אנשי הקמפיין של בוש לא הסתפקו במסרים יבשים, אלא העלו למסך את תשדיר הבחירות המנצח – 'דלת מסתובבת'. אסיר אפרו־אמריקאי בשם ווילי הורטון, שהורשע ברצח ונשלח למאסר עולם ללא אפשרות חנינה, יצא לחופשה במסגרת חבילת ההטבות של דוקאקיס, חטף במהלכה זוג צעיר, דקר את הגבר ואנס שוב ושוב את האישה. "עכשיו דוקאקיס רוצה לעשות לאמריקה את מה שעשה למסצ'וסטס", מזהיר הקריין את הבוחרים, ומסכם: "אמריקה לא יכולה לקחת את הסיכון".

אפקט הפחד עבד כתמיד. שיעור משתתפי סקר ה'ניו יורק טיימס' שהאמינו כי בוש "מספיק קשוח" בשביל להילחם בפשע זינק תוך שלושה חודשים מ־23% ל־61%. ואילו שיעור משתתפי הסקר שהרגישו כי דוקאקיס לא קשוח דיו בשביל להילחם בפשע עלה באותו זמן מ־36% ל־49%. "הסימבוליזם היה עוצמתי במיוחד", הודתה סוזן אסטריך, מנהלת הקמפיין של דוקאקיס, "אי אפשר למצוא מטאפורה חזקה יותר לשנאה על רקע גזעני בארה"ב מגבר שחור שאונס אישה לבנה". דוקאקיס הפסיד את הבחירות קצת בגלל ווילי הורטון והרבה בגלל אמריקה הגזענית.

כעבור שנה הואשמה קבוצת נערים שחורה באונס ובניסיון לרצח של צעירה לבנה בסנטרל פארק. איש העסקים דונלד טראמפ מיהר לפרסם מודעה על עמוד שלם בעיתוני ניו יורק בניסיון להפעיל לחץ ציבורי לגזירת עונש מוות על הנערים, ולמעשה, נתן את הפרומו לתרחיש האימים שהתממש כעבור 30 שנה. הנערים נשלחו לתקופות מאסר שונות, עד שבדיקות דנ"א הוכיחו כי הם אינם אשמים. ובכל זאת, אותן פרשיות השרישו בקרב הציבור את הדימוי החזותי של עצורים שחורים שמובלים באזיקים לניידת המשטרה או לאולם בית המשפט, וחיזקו את התחושה בנוגע לנחיצות בתי הכלא.

קלינטון בעור של ניקסון

אפילו דור חדש של דמוקרטים, בהנהגתם של ביל קלינטון ואל גור, לא הצליח לשנות את מגמת העלייה של מספר האסירים. ההפך הוא הנכון: אחרי 12 שנות שלטון רפובליקני ביקשו השניים לשגר מסר תקיף לעולם הפשע, בין היתר באמצעות תמיכה פומבית בעונש מוות. אבל זה לא נגמר כאן. קלינטון הנהיג מגמה שיצרה תשתית חוקתית שאמורה הייתה להרתיע עבריינים ולייעל את מערכת המשפט, אך בפועל הייתה מלאה פגמים.

חוק 'שלוש ההרשעות' בקליפורניה ובמדינות נוספות ביקש להרחיק עבריינים מועדים מהפשע, אבל בסופו של דבר הביא לכך שאדם שביצע שלוש עבירות קלות יחסית יכול היה למצוא עצמו נידון אוטומטית למאסר עולם. חוק 'גזר דין מינימלי' נטל את שיקול הדעת מהשופט, התעלם מכל מה שהריח מנסיבתיות ובעצם העביר את הכוח לידי התובעים, האינטרסנטים, שרצו לסגור עסקאות טיעון באחוזים גבוהים ולהמשיך במהירות הלאה לתיק הבא. חוק 'אמת בגזר הדין' קבע כי אסירים שביצעו פשעים אלימים ירצו לפחות 85% מתקופת המאסר שלהם ובכך ביטל כמעט לחלוטין את האפשרות לשחרור על תנאי, ובמילים אחרות: אין יותר משמעות לעובדה שהאסיר כבר אינו מהווה סכנה לציבור, ויש פחות מוטיבציה לאסירים לחזור למוטב.

לקינוח, העמיד הקונגרס האמריקאי תקציב של 30 מיליארד דולר למימון אכיפת חוק ומאסרים, שיאפשרו בניית בתי כלא חדשים והצבת מספר שיא של 100 אלף שוטרים ברחובות, כולל תוספת אנשי יחידות משטרתיות מיוחדות. כאילו מה שהיה חסר לאמריקה זה עוד אסירים מאחורי הסורגים ועוד אזרחים שיספגו מדי יום נופים מיליטריסטיים בדרכם לעבודה. לאורך שנות ה־90 נבנו ברחבי ארה"ב בתי סוהר מבוצרים שזכו בתקשורת לכינוי "סופר מקס" והוצגו כפתרון האולטימטיבי להתמודדות עם אסירים שמחייבים – מנקודת מבט מערכתית – פיקוח וריסון עוצמתיים יותר.

בכל הנוגע למלחמה בסמים ובפשעים קטנים, נדמה כי קלינטון עטה על עורו פרווה רפובליקנית. מעט מדי ומאוחר מדי העז קלינטון להתוודות בפומבי על טעותו: "חתמתי על הצעה שהחמירה את הבעיה. נגזרו עונשים ארוכים מאוד. אמנם מרבית האנשים האלה כלואים בהתאם לחוקי המדינות המרכיבות את ארה"ב אך החוק הפדרלי משפיע על המגמה, וזה נעשה מוגזם". התקופה המתעתעת הזו – שלטון דמוקרטי ששובר את שיאי קודמיו הרפובליקנים בכל הנוגע להקשחת אגרוף הענישה – משתלבת היטב עם הנרטיבים המנוגדים שאפיינו את דרמות הכלא של שנות ה־90.

בעוד דמויות של אסירים עדיין הוצגו בקולנוע באופן שעורר אמפתיה, החלו אסירים נמלטים, או אפילו משוחררים, להצטייר על המסך כמסוכנים. בדרמת המתח 'פסגת הפחד', שביים מרטין סקורסזה, האסיר מקס קיידי (רוברט דה נירו), שהורשע באונס ונשלח ל־14 שנות מאסר, יוצא מהכלא במטרה להפוך לגיהנום את חייו של עורך הדין שייצג אותו במשפט והסתיר ראיות שהיו יכולות להביא לזיכויו. בסרט הפעולה 'קון אייר' משתלטת קבוצת ארכי־פושעים על מטוס שמוביל אותם למתקן כליאה חדש בלואיזיאנה כ"גרועים שבגרועים", "חיות טרף", בהתאם לרטוריקה שאפיינה את אנשי העסקים שהקימו את אותם מתקני כלא משוכללים שנקראו "סופר מקס".

מן העבר השני, כאמור, הופיעו לא מעט סרטים שהפנו זרקור חיובי על דמות האסיר, במיוחד אם יצא לדרך חדשה אחרי שריצה את עונשו, או אם היה חף מפשע. 'אמריקה X', שמציג באכזריות את הקלות הבלתי נסבלת שבה ניצת הסנטימנט הגזעני ואת האינסופיות של מעגל הנקמה הבין־גזעי, התמקד בהתפכחות ובשיקום שעובר אסיר וניאו־נאצי לשעבר (אדוארד נורטון), הכוללים ניסיון להחזיר למוטב את אחיו הצעיר שהולך ומידרדר. 'חומות של תקווה', ככל הנראה סרט הכלא הכי אהוב בהיסטוריה, הציב במרכזו בנקאי שמורשע על לא עוול בכפו ברצח כפול, נאנס ועובר התעללות בין קירות הכלא, אך בעזרת תושייתו ומוחו החריף הוא מצליח להפוך לרואה החשבון של מנהל הכלא המושחת ולבסוף מצליח לברוח אחרי 18 שנות מאסר. 'בשם האב' מלווה אסיר אירי חף מפשע, שמנצל את שהותו מאחורי הסורגים כדי להתקרב מחדש לאביו, שותפו לכלא.

סרטים אחרים חמלו לא פעם על אסירים שנטלו חיים של אחרים ואיפשרו להם לצאת כאשר ידם על העליונה בשל נסיבות מקלות, כמו ב'סליפרס' המתאר מסע נקמה של ארבעה חברים בסוהר שאנס אותם והתעלל בהם במוסד לעבריינים צעירים, או ב'גריין מייל', שמצליח למצוא גאולה עבור אסיר שחור רפה שכל ממש לפני שהוא מוצא להורג בגין רצח ואונס של שתי ילדות, בזכות היותו טוב לב, עדין נפש ובעל יכולת ריפוי על־טבעית; ולפעמים כדי לשרטט תמונה שלמה יותר של המציאות הקודרת: מיקי ומלורי, הדמויות המרכזיות בסרט 'רוצחים מלידה' של אוליבר סטון, אמנם מצליחים להימלט מהכלא אחרי מסע רציחות שהוביל אותם לשם ולא אמורים לעורר רגשות חיוביים בקרב הצופים, אולם הסרט עצמו מתיימר לטפל בסוגיות רחבות יותר מאשר סיפורם האישי של זוג רוצחים כזה או אחר – הוא מותח ביקורת על האופן שבו מוצגים פושעים בתקשורת. 'רצח מדרגה ראשונה' מגולל את סיפורו האמיתי של נער יתום בשם הנרי יאנג (קווין בייקון) שנכלא באלקטרז אחרי שגנב חמישה דולרים מהמכולת, נשלח ליותר משלוש שנים בצינוק אחרי ניסיון בריחה כושל ועובר שם מסכת התעללויות מצד הסוהרים, הורג את האסיר שטרפד את הבריחה ועומד למשפט באשמת רצח מדרגה ראשונה. הפרקליט של יאנג מצליח להפוך את המשפט למתוקשר בעקבות חשיפת שחיתויות במשטרה ובאלקטרז ובשל התנאים הקשים שהביאו את יאנג למצב הנוכחי. אולם למרות תוצאותיו המוצלחות של המשפט – הפחתת העונש ממאסר עולם על רצח לשלוש שנים על הריגה ללא כוונת זדון – יאנג מתאבד בתאו.

לדברי פרופ' ניקול ראפטר מאוניברסיטת נורת'איסטרן, סרטי הכלא של אותו עשור שימשו בעיקר פנטזיות אסקפיסטיות. "סרטים שמתכוונים לגלות את המציאות הברוטלית של הכלא, למעשה מציעים לצופים בריחה ממצוקות היומיום באמצעות הרפתקה", אמרה ראפטר. "בהציגם עלילות שבהן הצדק מושב על כנו באורח פלא לאחר תקופות ממושכות של דיכוי, סרטי הכלא מאפשרים לצופים להאמין, ולו לרגע אחד, שאנחנו חיים בעולם שבו הסובל יכול גם להיות מתוגמל".

מהכלא באהבה

אמנם האינטרסים הפוליטיים של בכירי הממשל האמריקאי והאינטרסים הכלכליים של מחזיקי המניות בתאגידי הכליאה הפרטיים נפגשו לראשונה כבר באמצע שנות ה־80, אבל מאז תחילת שנות האלפיים שבר שיתוף הפעולה את כל שיאי הציניות. הרווחים השנתיים של תאגיד הכליאה הפרטי CCA עומדים על 1.7 מיליארד דולר בזכות שיתוף פעולה עם חברות מסחריות גדולות, כמו בואינג ומייקרוסופט, שכולל אספקת אסירים כפועלים בחינם. אנשי ההון והשלטון רוצים בתי כלא בתפוסה מלאה, יותר ויותר אסירים ליותר ויותר שנים. הפוליטיקאים מפחידים את הציבור עם נתונים על פשיעה שהולכת וגוברת בזמן שבעשורים האחרונים הפשיעה דווקא הולכת ופוחתת.

השגשוג של תעשיית בתי הכלא הפרטיים בארה"ב השתקף גם ביצירה ההוליוודית. לעומת עשורים קודמים, שבהם מיעט הקולנוע להראות את הצדדים החיוביים של צוות בתי הכלא והקפיד לאפיין בדרך כלל את הסוהרים כסדיסטיים ומושחתים, הופיע בתחילת המילניום מעין תת־ז'אנר חדש של סרטים שהציגו לראווה את דמות הסוהר הטוב. ברוח הרהביליטציה של מערכת הכליאה, כבשו סוהרים את תפקיד הפרוטגוניסט והפכו אנושיים, מיוסרים, חומלים, לעיתים אפילו רומנטיים.

ב'גרין מייל' מגלם טום הנקס את הסוהר המקסים והאמפתי ביותר עלי אדמות. 'מונסטר בול' מתאר את היחסים הרומנטיים שנרקמים בין סוהר לבן ושמרן ובין אשתו השחורה של נידון למוות בכלא שבו הוא עובד. ואילו בתהום האפלה והקודרת של הסדרה האכזרית ופורצת הדרך 'אוז', שהביאה אל המסך מדי פרק מעשי אלימות, רצח, אונס והתעללויות נפשיות על רקע משחקי השליטה הבין־גזעיים בין הכנופיות השונות בכלא – ארים, מוסלמים, אפרו־אמריקאים, לטינים, אירים ואיטלקים – נצנצה נקודת אור כמעט בודדה: דמותו של טים מקמנוס, מנהל אגף עיר הברקת בכלא.

מבט שלילי על עובדי הכלא ניתן היה למצוא בשנות האלפיים בעיקר בסרטים שנעשו מחוץ לארה"ב. דרמת הכלא הצרפתית 'נביא' מביאה את סיפורו של צעיר צרפתי ממוצא אלג'יראי בשם מאליק שנכלא לשש שנים בגין אלימות כלפי שוטרים. האסיר הטירון חווה התעללויות הן מצד הסוהרים המושחתים והן מצד האסירים הוותיקים שחומדים את גופו. במצוות מנהיג המאפיה הקורסיקאית בכלא, מאליק רוצח אסיר ערבי וממשיך לבצע עבורו התנקשויות נוספות במהלך חופשות קצרות שהוא זוכה להן בשל התנהגותו הטובה.

'רעב', סרט מחאה של הבמאי האנגלי סטיב מקווין, חוזר לשביתת הרעב של חברי המחתרת האירית בכלא בצפון אירלנד ב־1981, שהחלה במחאה על שינוי הסטטוס שלהם – ממעמד של אסירים פוליטיים למעמד של אסירים פליליים. הסרט, שמתמקד באסיר בובי סנדס (מייקל פסבינדר), מציג סצנות התעללות קשות לצפייה מצד הסוהרים שמשפילים את האסירים באופן יומיומי, מבצעים בדיקות פולשניות בפי הטבעת ובחלל הפה מבלי להחליף כפפות, ומפליאים בהם מכות רצח – כל זאת במטרה ברורה לדכא את רוח המאבק של האסירים בהגמוניה הפוליטית. לאורך הסרט הולך ונמק גופו של סנדס, בעוד רוחו נותרת עוצמתית, עד למותו ביום ה־66 לשביתת הרעב.

שביתות רעב בכלא אינן מוצגות כמניפולציות של אסירים גחמניים, אלא כניצחון הרוח על זמניותו של הגוף והתגברות האידיאלים הנשגבים על המציאות המצמיתה, כחיזיון מרשים של כאב בעל ערך שעשוי לספק לאסירים המעונים גאולה, או לפחות הכרה פוליטית תקשורתית וציבורית. בסרט הישראלי 'מאחורי הסורגים' מתארגנת שביתת רעב משותפת של אסירים יהודים ופלסטינים הנאבקים יחד בהנהלת הכלא הרצחנית. בסרט 'כנופיית באדר מיינהוף' פותחים אסירים חברי ארגון הטרור 'סיעת הצבא האדום' בשביתת רעב אנטי־בורגנית בכלא הגרמני ומוזנים בכפייה. בסרט 'סופרג'יסטיות' אסירות פמיניסטיות שובתות רעב במחאה על הברוטליות של ההגמוניה הפטריארכלית בתחילת המאה ה־20, בתוך הכלא ומחוצה לו. בסדרה 'אוז' שובתי הרעב הם אסירים מוסלמים המוחים על כך שמנהל הכלא האמריקאי אוסר עליהם לאכול בשעת לילה במהלך חודש הרמדאן. בסדרה 'כתום זה השחור החדש' האסירה הפוליטית המרדנית ברוק סוסו שובתת רעב אחרי שהסוהרים מכריחים אותה להתקלח, ואליה מצטרפות אסירות אחרות, כולל הנזירה האקטיביסטית ג'יין אינגלז, עד שלבסוף משכנע אותן נציג ההנהלה ג'ו קפוטו לחדול.

מבחינה אידיאולוגית, יוצרי 'כתום זה השחור החדש' משיגים כאן מטרות מגוונות העשויות לרצות מגוון קהלים: פרגון לאחוות נשים וסולידריות בין אקטיביסטיות, ייצוג חיובי של כוהנת דת בעלת חשיבה עצמאית, אישור "רדיקלי" מחודש של הזכות למרוד בשיטה ושיקום "שמרני" של סמכותה של המערכת הכוחנית המתגלמת בדמותו של איש הממסד קפוטו המיטיב, החומל והמגשר.

חופשי זה לגמרי לבד. סוף דבר

מאות מיליוני הצופים שצורכים את הז'אנר הסנסציוני הזה מטפחים דימוי מסוים וחלקי של בתי הכלא, של דמויות האסירים והסוהרים, ושל האופן שבו עובד המנגנון, ועלולים להאמין כי מאחורי הסורגים מתקיים פסטיבל בלתי פוסק של הכאות ושבירת עצמות, דקירות הדדיות, בדיקות פולשניות, השלכות לצינוק ומעשי רצח ואונס בסביבה אחידה מבחינה מגדרית. אבל אסירים אמיתיים, שחוו על בשרם שהות ממושכת בבית הסוהר, מתעקשים כי המציאות נוראית שבעתיים; סרטי וסדרות הז'אנר, מהממים ומוקצנים ככל שיהיו, חוסכים מעיני הצופים חלק ניכר מחלומות הבלע המתרחשים מן העבר השני של החומות הגבוהות. תוכנית הריאליטי '60 יום בפנים', שמכניסה אזרחים חפים מפשע לנעלי אסירים בחוויה מרתקת ושנויה במחלוקת מבלי שתיחשף זהותם האמיתית בפני הסוהרים והאסירים, מוכיחה אף היא כי המקום הנורא הזה מסקרן את ההמונים. אבל היא לא נוגעת אפילו בקמצוץ מהעתיד שאורב לכלואים בכל פינה.

הפופולריות של סרטי הכלא, החל מדרמות מצמררות החושפות את הזוועות המתרחשות מאחורי הסורגים וכלה בקומדיות החושפות את הממד הקפקאי, הדטרמיניסטי והכאוטי של חיים נטולי חופש, תנסוק לשיאים חדשים. סרטים אלה, כאמור, אינם נוצרים בוואקום, אלא מופקים באקלים חברתי שבו ההגמוניה החברתית והפוליטית תופסת את הכלא לא כאמצעי אלא כפתרון להתמודדות עם כישלונותיה. העלייה המתמדת במספר האסירים בעולם אינה מנותקת מעליית הלאומנות הכוחנית, הקפיטליזם הדורסני, ההפרדות האתניות, העדתיות והגזעיות הלא רשמיות. היא ודאי לא מנותקת מקריסתן של מערכות רווחה וחינוך, כמו גם מהעמקת הפערים המעמדיים, מהמצוקה הכלכלית ומהניכור החברתי בין השבעים והרעבים.

ברק אובמה הוא הנשיא הראשון מאז לינדון ג'ונסון שבסוף כהונתו ישבו בכלא פחות אסירים מאשר לפני תקופתו. הוא העניק יותר חנינות מ־11 הנשיאים שהיו לפניו גם יחד. הוא הבין (וליתר דיוק: רצה להבין) יותר מקודמיו מה ההבדל בין פשעים אלימים לפשעים שאינם אלימים ומתי עבריין מורשע צריך לשבת כל חייו בכלא ומתי לא. הוא הוטרד מאוד מריבוי האסירים האמריקאים בהשוואה לשאר העולם. הוא שאף להקטין את השימוש במתקני כליאה פרטיים.

אבל עכשיו יושב בבית הלבן דונלד טראמפ. כאיש עסקים הוא שילם מכיסו על מודעה בעיתון שדרשה עונש מוות לצעירים אפרו־אמריקאים שנחשדו באונס בחורה לבנה (ולבסוף, כאמור, התברר כי הם אינם אשמים). בתור מועמד לנשיאות הוא איים על המתמודדת נגדו כי ישלח אותה לכלא. כשטראמפ דיבר על לעשות את אמריקה גדולה שוב, הוא התכוון לימי החוק והסדר של ניקסון. מבחינת טראמפ, חופשי זה לגמרי לבד. בלי נשים נבזיות, בלי מוסלמים, בלי מקסיקנים. לו רק היה טראמפ יכול ללחוץ על כפתור שיכניס בבת אחת את כל מי ששונה ממנו לכלא – היה עושה זאת מזמן. ואולי זה רעיון להתחלה של סרט.

–

• צנזורת הבדיעבד // על הסרטים שברוח התקינות הפוליטית נראים היום אחרת לגמרי // מאת רון פוגל
• כל מה שרצית לדעת על הסרטים של וודי אלן (ולא העזת לשאול)