משהו ללבוש להפגנה

אלה שני דברים שנשמעים לגמרי לא קשורים. כשאומרים אופנה חושבים על גלאם ופנטזיה, מחאה, לעומת זאת, זה צעקות, זיעה וכעס. אבל לפני שנבין למה השניים האלה הולכים כל-כך חזק ביחד, צריך קודם להסביר מה ההבדל בין אופנה לבין בגדים. בעוד שבגדים הם משהו פונקציונלי לגמרי, כזה שלובשים בשביל שלא יהיה לנו קר ולא נסתובב ערומים, אופנה היא האופן שבו נהוג להתלבש בזמן ובמקום מסוימים והיא מגיעה עם סט של בחירות וערכים. 

כלומר ההבדל בין אופנה לבגדים הוא קודם כל חברתי. אופנה היא כלי תקשורת חזק מאוד שמספר לעולם מי אנחנו ובמה אנחנו מאמינים, או כמו שאמרה וירג'יניה וולף: "בגדים לא נועדו רק לשמירת חום גופנו. יש ביכולתם לשנות את תפישת עולמנו, ולהשפיע על האופן שבו העולם תופש אותנו". תוסיפו לזה את הנוכחות של הקהילה הגאה ושל נשים בעולם האופנה, כמו גם את הכוח התרבותי המטורף של התעשייה הזאת, ופתאום קל מאוד להבין למה עולם האופנה בוחר פעם אחר פעם להביע מחאה ולהתייצב לצד הכוחות הליברליים של העולם. 

את החיבור הזה אפשר לראות, למשל, בימים העליזים של וודסטוק ושלל פסטיבלים אחרים בסוף שנות ה-60'. המשתתפים לבשו כמה שיותר סממנים גלובליים כמו הדפסים אינדיאנים, הדפס הבוטה ההודי (זה שאנחנו בטעות קוראים לו פייזלי) ואפילו גלבייה פלסטינית – הכל בשביל לסמן שהם אזרחי העולם החופשי ולא אזרחים של מדינה, וכמובן הרבה מאוד עירום שנועד לספר לנו שהם אנשים חופשיים.

פחות או יותר באותן שנים, פעלה בישראל רוז'י בן יוסף. מעצבת מרתקת, ילידת בולגריה, שנולדה למשפחה של אנשי טקסטיל ובמסגרת מסעותיהם בעקבות הטקסטיל, הספיקה לפני העלייה לישראל לבקר במצרים, בלבנון ובסוריה.

ב-1968, רגע אחרי מלחמת ששת הימים ועל רקע ההיבריס התרבותי שהיה אז בישראל, רוז'י מוציאה קולקציה של כאפיות שבה היא מנסה לבטא אמירה פוליטית שלא לגמרי הובנה כהלכה, וגררה הרבה כעס: הפלסטינים התייחסו לזה כסוג של ניכוס תרבותי עוד לפני שקראו לזה ככה, ישראלים ציונים שהיו אז הרוב המוחלט – כעסו על השימוש בבגד ערבי. שנתיים אחר כך, ב-1970, היא מוציאה קולקציה נוספת שנשענת על טליתות, במחאה על ארונות הקבורה הרבים של החיילים, והמוות המיותר שמלחמת ההתשה הביאה איתה. גם הקולקציה הזאת לא מתקבלת באהדה. 

רוז'י לא הייתה האחרונה להלחים בין כאפייה לטלית במסר פוליטי. ב-1980 עשה את זה המעצב היפני איסמייקי, ויותר משלושים שנה אחר כך עשו את זה Threeasfour – שלישיית מעצבים מלבנון, ישראל ורוסיה. (אגב, פעם הם היו ארבע ומכאן השם).

בכלל בשנים האחרונות עולם האופנה הופך ליותר ויותר פוליטי. זה קשור כמובן גם להתעוררות תנועת black lives matter, ובגדול אפשר להגיד שהאקטיביזם הוא השחור החדש. ראינו את זה בתצוגה של קארל לאגפרד ב-2015 ובמאט גאלה של 2021. צריך להגיד שבדרך כלל מדובר בשטויות, וכל קשר בין זה לבין אקטיביזם מקרי בהחלט, אבל יש גם אופנה אחרת, כזו שבאמת משנה את העולם. 

בין הדוגמאות שאני אוהבת ישנו השער של Anya Rubik  בווג צ'כיה ב-2021. אניה היא דוגמנית מצליחה ומפורסמת, בסדר גודל של בר רפאלי אצלנו, שהצטלמה עם סלע על הגב – שמתייחס למשקל הכבד שנשים נושאות מעצם היותנו נשים. בראיון היא סיפרה על ההפלה שעברה בגיל שבע עשרה ואיך היא הצילה לה את החיים, על רקע הניסיון לאסור הפלות בצ'כיה.

 

עוד דוגמא היא בריאנה טיילור על השער של ווניטי פייר באוגוסט 2020. בריאנה הייתה טכנאית רפואית שנרצחה בדירה שלה בידי שוטרים, שחיפשו אחר בן זוגה. השער נועד להעלות מודעות לאלימות משטרתית.
בכלל, לשערים של מגזינים יכולה להיות המון השפעה. אם השער של 'לאישה', למשל, נראה לכם טיפשי ולא חשוב – תדעו שב-2021, כשהשער הזה הוקדש כולו למספר הטלפון של הקו החם לאלימות כלפי נשים – עלה מספר הפניות למוקד הסיוע באלפי אחוזים בסוף השבוע שאחרי הפרסום. 

מחאה אופנתית מפורסמת נוספת היא מיצג הנעליים של אלינה צ'ובט שנודד בכל העולם והגיע גם לישראל באלפיים ושמונה עשרה. הנעליים הצבועות באדום-דם מייצגות את כל הנשים נפגעות האלימות, שהתיקים שלהן לא טופלו ועקבותיהן נעלמו.
בכלל, אדום הוא צבע של מחאה, כמו במייצג השפחות אצלנו, או כמו במקרה של מירב מיכאלי ששברה את השחור הכל כך מזוהה איתה לטבת אדום מחאתי.

אבל האדומות מעוררות התקווה מכולן הן הבריגדות האדומות. קבוצת הנשים של 'המרד בהכחדה', המוחות על משבר האקלים ועל האופן שבו הוא צפוי להשפיע על נשים. (ספוילר: כמו תמיד, אנחנו נשלם מחיר כבד יותר).  הצבע האדום שלהן מסמל את הדם שמחבר בין אלו שנכחדו, לבין אלה שמצויים בסכנת הכחדה נוכח משבר האקלים.

ומה קורה במחאה נגד ההפיכה המשטרית? האם באמת יש לה אופנה משלה? להבנתי, לא ממש. אנחנו עדיין ברמה של  אוסף חולצות, לא הרבה יותר מזה. בסיום ההפגנה הן חוזרות לארון (או הולכות לכביסה), עד לפעם הבאה. אולי דווקא השר אמסלם ניסה לסמן את המחאה דרך האופנה כשדיבר על "הרולקסים", אבל גם הוא לא היה ממש בכיוון.

האם חשוב למחאה שתהיה לה גם אופנה? כלומר, האם המחאה שלנו תצליח יותר אם תלך לשם? זו שאלה מורכבת ומעניינת. מצד אחד, אופנה מסמנת קבוצות וככה היא מעמיקה את הקיטוב; מצד שני – היא מצליחה לייצר תחושת שייכות גדולה בקלות יחסית, עבור מי שרוצה להשתתף במחאה מבלי לצעוק עם שלט. ובמובן הזה, אולי בסוף אין הרבה הבדל בין גלבייה, לבין חולצה של "אחים לנשק". 

מיטל פלג מזרחי היא חוקרת אופנה בת-קיימא, מנהלת תנועת "מתלבשות"