fbpx

על רקע המשבר הקיומי, זה הזמן לאופטימיות 'אקזיסטנציאליסטית' // מאת ערן פלג

0

בימים אלו, אווירה קשה של דכדוך מלווה אותנו בכל מקום שאליו אנו הולכים. רבים מרגישים שאנו מצויים בסוג של משבר קיומי. מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי-חברתי הנלווה אליה הביאו עמם חוסר-ודאות בריאותית וכלכלית שלא ידענו מזה זמן רב, ויוצרים תחושה קשה של בלבול, פחד וייאוש. אפשר לומר – תחושה של חוסר-ודאות קיומית.

על רקע המשבר הקיומי העכשווי, יש מקום לעלייה מחודשת בקרנה של הפילוסופיה 'האקזיסטנציאליסטית' ('הקיומית') בחיינו הפרטיים והציבוריים. בשונה מזרמים פילוסופיים העוסקים בשאלות מופשטות, תפיסות אקזיסטנציאליסטיות יוצאות מחיי היום-יום ומתייחסות אליהם. 'אקזיסטנציאליזם' הוא שם כללי למנעד רחב למדי של תפיסות פילוסופיות מגוונות, כאשר המשותף לכולן, בפשטות, הוא האמונה כי בהתייחס לאדם, הקיום קודם למהות. הכוונה היא שהאדם, בניגוד לחפץ שנוצר בכדי לשמש למטרה מסוימת (לדוגמא, כסא נוצר כדי שנוכל לשבת עליו), לא נוצר עם תכלית מוגדרת-מראש. עצם קיומו של האדם קודם לתכלית חייו, או למהותו, הנקבעים בהמשך.

האקזיסטנציאליזם התפתח בחוגים פילוסופיים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, וזכה לפופולאריות ציבורית רחבה בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, בעיקר באירופה. זה היה עולם שהתאושש ממליוני הרוגים במלחמה, ממחנות השמדה, מפצצת אטום, ומקשיים כלכליים מתמשכים. זה היה עולם שסבל מחורבן פיסי ורוחני גדול. כבר בסוף המאה ה-19, כתב פרידריך ניטשה על 'מות האלוהים' – קריאה המבטאת באופן חריף את תחושת חוסר המשמעות והאובדן למהותו של האדם. תחושה זו התעצמה אף יותר לאחר זוועות מלחמת העולם השניה כאשר רבים מצאו עצמם נטושים לנפשם, חווים בדידות מחרידה, מנסים לפלס לעצמם דרך קיומית נסבלת.

האירועים שאנו חווים בשנת 2020 אינם דומים כלל ועיקר, כמובן, לאלו של מלחמות העולם של המאה ה-20, אך חוסר-האונים האנושי מול מגפת הקורונה והמוות הנלווה אליה (למרות כל ההתקדמות הטכנולוגית, את עיקר המאבק במגפה אנו עדיין עושים באותם אמצעים בדיוק שהופעלו במגפות של ימי-הביניים: ריחוק/בידוד, מסכות והגיינה!), והמשבר הכלכלי-חברתי-פוליטי הפוקד אותנו בעקבותיו, או יחד עמה, בהחלט יוצרים מציאות של אימה וייאוש.

אלבר קאמי, אחד ההוגים האקזיסטנציאליסטים הבולטים, מדבר על 'האבסורד'. האופן שבו הוא משתמש במונח שונה מהאופן בו אנו עושים בו שימוש כיום. האבסורד על-פי קאמי הוא חוסר ההלימה בין האדם לבין העולם. תודעת האבסורד מתעוררת כאשר האדם אינו יכול לגשר על הפער המפריד בין קיומו האנושי, על רצונותיו וצרכיו המגוונים, לבין עולם שנדמה אדיש ומנוכר לקיום וצרכים אלו.

"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים עדיין הוא עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו הוא-הוא תחושת האבסורד." (מתוך 'המיתוס של סיזיפוס', אלבר קאמי).

על רקע הדברים הללו, האשימו רבים את האקזיסטנציאליסטים בכך שהם פסימיים. אך, אף על פי שנקודת המוצא שלהם, בניתוח הקיום האנושי, ציירה לעיתים תמונה קשה — הרי שהמסקנות שגזרו היו אופטימיות בעיקרן. קאמי (בספרו 'האדם המורד') מדבר על המרד כנגד האבסורד הקיומי. המרד משמעו להכיר באבסורד שבקיום, להתייצב מולו ולא להיכנע לו. ברמה הפרטית, יכול המרד להתבטא בתשוקה של אדם לעשות את מה שהוא אוהב גם אם ההפסד, או הסוף, ידוע מראש. בספרו 'הדבר' (הרלוונטי מאוד, בהיבטים רבים, לתקופתנו שלנו), כותב קאמי על התפרצות מגפת הדבר בעיר אוראן שבאלג'יריה הצרפתית. אחת הדמויות, הפקיד גראן, המבין כי ייתכן וימות מהמחלה, מוצא אושר בכתיבת ספר. הוא אינו מתקדם הרבה בכתיבה – ולמעשה, חוזר וכותב, שוב ושוב, את אותן שורות ראשונות של יצירתו. לגראן אין בעיה לשכתב את עבודתו אין-ספור פעמים כיוון שהוא אוהב אותה. תשוקתו אל מול האבסורד (הידיעה שייתכן וימות במגפה) – זהו המרד – מגנה עליו. עבורו, כתיבת ספר היא עיסוק המביא משמעות ואושר לחייו, למרות שהוא יודע שסביר להניח כי לא יסיים את המלאכה. המרד הוא הדרך בה האדם מוחה כנגד מצבו וכנגד העולם בכללותו (ראוי כאן לציין, כי הנני מציג זרם אחד, אם כי מרכזי, של האקזיסטנציאליזם – זה החילוני/האתאיסטי. קיים באקזיסטנציאליזם גם זרם דתי. הדת מסבירה, כמובן, את ההוויה האנושית והכללית במונחים אלוהיים ומונעת התפתחות של תודעת המרד). המרד באבסורד, לפי קאמי, יכול גם להוביל לתחושת סולידריות עם כל בני-האדם החולקים קיום זה.

כאן נכנס לתמונה ז'אן פול סארטר אשר תרם יותר מכל דמות אחרת (יחד עם בת-זוגתו סימון דה-בובוואר) להבאת האקזיסטנציאליזם לתודעת הציבור הרחב. סארטר שם במרכז תפיסתו את החופש של האדם. רבים רואים באמירתו המפורסמת "האדם נידון לחירות" את המוטו של האקזיסטנציאליזם. סארטר הדגיש את העקרון כי 'הקיום קודם למהות'. האדם הוא לא כלי מלאכה שנוצר למטרה מסוימת, אלא מהותו נקבעת רק אחרי היווצרו. ואולי חשוב מכך: אנו חופשיים לבחור —  למצוא או לייצר משמעות עבור עצמנו. אנו חופשיים לעצב את חיינו לפי רצוננו, לקחת את גורלנו בידינו. זו החירות הבסיסית המגדירה את האדם. "האדם אינו אלא מה שהוא עושה מעצמו", לפי סארטר.

כיוון שהאדם חופשי לבחור ולנווט את ספינת חייו לפי רצונו, הרי שמחירות זו נגזרת הן אחריות גדולה  — של כל אדם כלפי עצמו וכלפי שאר בני-האדם — והן תקווה עצומה. המציאות אינה גזרה משמיים, אלא תתרחש כפי שהאדם יחליט. האקזיסטנציאליזם מגדיר את האדם באמצעות הפעולה. סארטר ראה ברעיונות אלו כח מניע להשתתפות פעילה בזירה הציבורית-הפוליטית, בה יכול האדם להשפיע על עיצוב החברה מסביבו, ושימש דוגמא אישית לרבים כאשר הפך בעצמו לאינטלקטואל ציבורי, המתבטא תדיר בנושאים חברתיים-פוליטיים, ולאקטיביסט פוליטי.

"שוויון-נפש הוא גישתם של אלה האומרים: יעשו האחרים מה שנבצר ממני לעשותו. התורה שהצגתי כאן מנוגדת לחלוטין לשוויון-נפש מכיוון שהיא מצהירה שאין מציאות מחוץ לפעילות." (מתוך 'האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם', ז'אן פול סארטר).

זו האופטימיות שבאקזיסטנציאליזם: למרות הקושי הטמון בקיום האנושי, במיוחד בתקופה כמו זו שאנו חווים עתה, יש בכוחו של האדם לעצב לא רק את עצמו ואת חייו, אלא גם להשפיע על החברה שמסביבו.

ערן פלג, מנהל השקעות ראשי ב-Clarity Capital, הוא חבר בועדה המייעצת של 'רוח צעירה', ארגון המקדם השכלה הומניסטית רחבה בחברה הישראלית ומפעיל תכניות לתלמידי תיכון מצטיינים במדעי הרוח.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook