אנחנו, כלומר הח"מ ומכרים רבים סביבה, במספרים גדלים, כבר מזמן לא צופים בערוצי הטלוויזיה בציפייה שיגישו לנו סיקור מלא ואיכותי של מחאות נגד השלטון. אמנם ראש הממשלה מדבר על ערוץ אל־ג'זירה, על תקשורת מגויסת ומגייסת. אבל אנחנו יודעים שהשטח נראה אחרת לגמרי. והקשקושים על "צרכים בחצרות", "מסניפי שורות" ובעיקר השימוש הנואל במונח "אנרכיסטים", שמוצאים דרכם לשידורי המיינסטרים, צובעים את הכל באופן שקרי ומבחיל.
אנחנו צופים בערוץ אור־לי ברלב. בניגוד לסגמנטים שניתנים בערוצי הטלוויזיה, זמן השידור שלה לא מוגבל על ידי עורכים ואיש לא ינזוף בה אם תסטה מהשורה. היא לא זקוקה למגישים ופרשנים. לא לפוליטיקאים ש"יאזנו". גם לא לצוות צילום או לסטנד־אפים רבי־חשיבות עצמית מול המצלמה. היא לא תהדהד את הנרטיב של דוברי השלטון. היא פשוט משדרת ומשדרת ומשדרת, בזמן אמת, שעות על גבי שעות. מראיינת מפגינים אנונימיים ומוכרים, מתעדת נון־סטופ. היא מביאה דיווחי צבע ועדכונים מהשטח האמיתי, הגועש, המבעבע. ומאות אלפים (!) חווים דרך הסמארטפון שלה את אחת ההתרחשויות הפוליטיות הדרמטיות של תקופתנו.
אפשר היה לטעון בהתלהבות שזו עיתונות חדשה, מותאמת לעידן הפיד והסטורי, מונגשת למילניאלז שמתעבים את הדוגמטיות הליניארית של המדיה הישנה. במובנים רבים ההפך הוא הנכון: העיתונות של ברלב היא עיתונות שטח קלאסית, שנצמדת לסיפור ולא עוזבת אותו עד שהוא מסתיים. שלא מפחדת לעמוד מול הממסד ומאחורי אג'נדה ציבורית, עיתונות שמתקיימת בשמורות האחרונות והמתמעטות של הזירה הזו בישראל.
–
