איך אפשר לקדם חינוך מדעי טכנולוגי ולהביא תלמידים בישראל להישגים משמעותיים, למרות המחסור החמור במורים, שלא לדבר על מורים איכותיים?
בדיוק כדי להתמודד עם האתגר הזה, תצא בקרוב לדרך תוכנית חדשה של משרד החינוך בשיתוף מטח – המרכז לטכנולוגיה חינוכית, שמטרתה לענות בדיוק על השאלה הזאת.
מדובר למעשה בהרחבה של תוכנית עמ"ט (עתודה מדעית טכנולוגית), שפועלת כבר כמה שנים בכיתות בחטיבות ביניים, ומטרתה להעלות את מספר התלמידים שמסיימים מתמטיקה, מדעי המחשב ואנגלית ברמה של חמש יחידות לימוד.
השנה החליטו במשרד החינוך ובאוצר להכפיל את התקציב ולהגדיל את מספר הכיתות שבהן פועלת התוכנית מ-270 ל-550, אלא שאז התברר שאין די מורים כדי להפעיל אותה.
וכך, נולדה תוכנית עמ"ט וירטואלית: הקמת לפחות 100 כיתות, שבהן ילמדו תלמידי העתודה המדעית-טכנולוגית בצורה וירטואלית. עד כה נרשמו לתוכנית 83 בתי ספר, מתוכם 5 בתי ספר ערבים. בתי הספר שמשתתפים בעמ"ט מגוונים, והכוונה היא להגיע אחרי החגים ל-100 כיתות שמשתתפות בתוכנית.
אז איך זה עובד, מה האתגרים שעומדים בפני התוכנית הזאת ואיך אפשר להתגבר עליהם? הרמנו טלפון ליוסי בידץ, מנכ"ל מטח.
נתחיל עם השאלה הבסיסית ביותר – איך התוכנית הזאת עובדת?
"יש לתוכנית כמה מרכיבים. בשלב הראשון התלמידים מתחברים למערכת ונכנסים לשיעור – כל אחד ממחשב אישי בביה"ס או בביתו של התלמיד. השיעור הראשון הוא עם מורה מומחה ומוכשר שבחרנו ביחד עם משרד החינוך.
בשלב הבא, התלמידים יופנו למשימות באתר מטח: שאלונים, משחקים, מבחנים עצמאיים שפיתחנו. השלב האחרון הוא תרגול (וירטואלי) של החומר בקבוצות קטנות בהנחיית סטודנטים מצטיינים באוניברסיטה שלומדים את המקצועות האלו.
ברקע המחסור במורים איכותיים, בעלי מיומנות והכשרה גבוהה, התוכנית הזאת היא נקודת מפגש של התלמידים עם מורים טובים ומקצועיים. לכן, המורים שמלמדים במסגרת התוכנית מקבלים הכשרה רבה יותר, כולל מפגשי הכנה לתוכנית וגם מתוגמלים טוב יותר".
נשמע נהדר. אז איך בתי ספר יכולים להתקבל לתוכנית?
"בגדול תהליך הרישום תלוי בגישה שיש לביה"ס לאינטרנט ולמחשבים. כל בית ספר שנרשם, מתחייב על כך שהוא מסוגל לעמוד בתנאים האלה. אחר כך מתקיימת פגישת הכנה עם נציגי ביה"ס יחד עם אנשי משרד החינוך ומט"ח, שבה מסבירים להם על תהליך העבודה ומציעים עזרה איפה שצריך. בתי הספר שהתקבלו לתוכנית אחראים לבחור את התלמידים ולדאוג שידעו איך לתפעל את המערכת, בעזרת מורה אחראי הנוכח פיזית בזמן השיעור".
כל זה טוב ויפה כשמדובר בבתי ספר בעלי אמצעים. איך הופכים את התוכנית הזאת נגישה גם לבתי ספר בפריפריה, שסובלים מבעיות תשתית, או בתי ספר שבהם לתלמידים חסר ידע טכנולוגי?
"יש בעיות, במיוחד בפריפריה, בכל מה שקשור לטכנולוגיה – כלומר תשתיות, אינטרנט ומכשירי קצה. כמובן שכרגע זה מונע מבתי הספר האלה את ההשתתפות בתוכנית, כי הדברים הללו הם חלק מהתנאי למידה. מה שצריך לקרות זה פעולה משלימה או מקבילה של משרד החינוך, שתכשיר עוד בתי ספר ללימודים בצורה הזאת. התחילו לעשות את זה בזמן הקורונה אבל זה לא מספיק, יש עדיין בתי ספר שאין להם אינטרנט וגם לא מחשבים. אגב, לפעמים זה תלוי דווקא ברשויות המקומיות. לפני כחצי שנה, למשל, נתקלתי בבעיה כזו כשביקרתי בבית ספר באזור גוש דן דווקא".
אז בעצם למה לא להשקיע את המשאבים בשיפור בתי הספר עצמם? או בפתרון המחסור במורים?
"הנושא הזה מאוד מורכב. זה לא רק עניין המחסור במורים זה גם מהו מעמד המורה בארץ ואיך מסתכלים עליו. אם מדברים על המחסור במורים – המחסור הכי גדול הוא דווקא לא בפריפריה, אלא בתל אביב והסיבה לכך היא יוקר המחייה: השכר הנמוך שמורים מרוויחים במקרים רבים פשוט לא מאפשר חיים במרכז. בפריפריה יש אתגרים קצת אחרים: שם יש בעיקר מחסור במורים בתחום המדעים. לטובים בתחום מחכות אלטרנטיבות רווחיות יותר בהייטק או באקדמיה.
זה שמשרד החינוך משקיע עכשיו בכיתות הווירטואליות, או בכלל בכיתות העמ"ט, זה מצוין. אבל צריך לבדוק איפה הוא עוד משקיע ואיפה לא. האם משקיעים במקצועות הליבה? באיזו תוכניות נוספות משרד החינוך בוחר להשקיע? מה סדרי העדיפויות? ישנן, למשל, תוכניות בהוראת אזרחות ואנגלית שלקחו מהן תקציבים כדי להעביר למקומות אחרים, ופה כבר נכנסות שאלות של פוליטיקה".
אבל לצד כל האתגרים והחסרונות, התוכנית הזאת מציעה גם גישה חינוכית חדשה.
לפי בידץ, העניין הוא לא רק התמודדות עם מחסור במורים – אלא גם עיצוב צורת למידה רלוונטית יותר: במקום להקשיב למורה שמדבר מול כיתה של 35 תלמידים – יותר עבודה עצמית. התלמידים אולי יזיעו קצת יותר ויתאמצו, אבל גם ילמדו בעצמם בדרכים שאולי מתאימות להם ולהן יותר.
מטרה נוספת, וחשובה לא פחות, היא לגרום לתלמידים להתגבר על הפחד ממדעים וליהנות ללמוד אותם, ובתוך כך גם ולהגדיל גם את מספר הבנות שבוחרות במגמה הזאת. מחקרים שבדקו מה החסמים שמונעים מבנות ללמוד מדעים גילו שבמקרים רבים מדובר על חשש מלעג של הבנים, בעיקר בחברות שמרניות. אבל בתוכנית כמו זו, שמבוססת על אמצעים וירטואליים, התלמידות יכולות להשתתף וללמוד בצורה עצמאית ונוחה בהרבה. הרי המכונה אף פעם לא תלעג להם.
וזה לא רק עניין של בנות: הטכנולוגיה, אומר בידץ, היא אמצעי אפקטיבי נגד ביישנות של תלמידים. המכונה, בניגוד למורה בכיתה, מאפשרת לתלמיד לשאול בצורה חופשית ולקבל תשובות סובלניות, מבלי לפחד שמישהו ישפוט אותו. כך אפשר להסיר את האופי המאיים של לימודי המדעים וגם להתגבר על הפערים המגדריים.
הפערים האחרים, שקובעים מי נשאר בינתיים בחוץ – יחכו לפעם הבאה.
