fbpx

כדי לא לפגוע ברגשותיהם

דברים שלמדתי בתור חילונית שחיה בעיר מתחרדת

0

דמיינו שבוקר אחד אתם קמים ומבינים שבלי ששמתם לב – הסביבה שלכם השתנתה וכעת אתם החריגים בנוף. אתם מקבלים מבטים והערות ברחוב למרות שההתנהגות שלכם לא השתנתה; מותר להעליב אתכם ולסרב להתייחס אליכם וכולם מקבלים את זה כדבר טבעי. הסביבה השתנתה, ואתם האשמים.

מכריי ועוברי אורח יודעים שגדלתי בצפת. עיר שצביונה הולך והופך לשמרני וחרדי יותר ככל שעובר הזמן. את חלקם זה מפתיע, לחלקם זה החלק האחרון שהיה חסר בפאזל, אבל הרוב הגדול לא מבין שאני לא דתלשית. 

סיפור העלייה שלי ושל משפחתי מורכב ולגמרי מצדיק סיפור או טור ביום אחר (קריצה למערכת), בינתיים מספיק לומר שהוא מתאר את חייה של משפחה חילונית ונטולת יראת שמיים בעיר שהולכת ומתחרדת משנה לשנה.

את ההתפתחות של מה שנקרא 'הפרדה מגדרית' זכיתי לראות במרחב הציבורי האישי שלי כשגדלתי בעיר שלאט לאט החלה לשנות את דפוסי ההתנהגות שלה, להוקיע אי צניעות, ובהמשך – קיום נשי שאינו מכוסה מכף רגל עד ראש. בת ישראל יקרה! אל תפגעי ברגשותינו ובעתיד ילדינו! 

כשהוריי ואני הגענו לצפת, אי אז בשנות התשעים כשרבין עוד היה בחיים וסל קניות מכובד הסתכם במאות ולא באלפי שקלים, העיר הייתה אמנם פריפריאלית אך עדיין עיר. הייתה בה אוכלוסייה צעירה ורצון לפיתוח, אפשר היה להרגיש את הדופק שלה, חרישי ככל שיהיה. 

לעיר צפת תמיד הייתה הילה של קדושה, בכל זאת היא אחת מארבע ערי הקודש. לכן הגיוני שגם האוכלוסייה שלה תהיה בעלת אופי דתי יותר. אבל הגידול המשמעותי של חרדים בעיר הגיע ב-2003, כשלרשות העיר נבחר ישי מימון, נציג המפד"ל.

אחד התוצרים של הגדילה המהירה הזאת היה קידום פרוייקטים של בנייה חדשה ייעודית לאוכלוסייה החרדית. שכונות שלא היו מוגדרות כחרדיות, הפכו במהרה לכאלה עם ריבוי משפחות חרדיות שרכשו/שכרו שם דירות וניכסו לעצמן את הטריטוריה. משפחות חילונית שיכלו להעתיק את מגוריהן לשכונות הצפוניות יותר עשו זאת, במטרה להתקיים במרחב שבו לא יצטרכו להתנצל על כך שאינן שומרות שבת. ועוד במרפקים חשופים! אדושם! 

עם הזמן השמירה על אורח חיים חרדי יצא מהשכונות החרדיות למרחב הכללי. אין אדם שלא שואל אותי "וואי כולם חרדים שם, לא?" אז לא. יש עדיין אוכלוסייה חילונית מכובדת בעיר. אבל אנחנו כן מתבקשים להתנהל באופן חרדי כדי שלא לפגוע ברגשותיהם. ומה זה אומר להתנהל באופן חרדי? זה אומר, למשל, לקבל את העובדה שהכביש הראשי שמחבר בין חלק אחד של העיר לשני, סגור וחסום בשבת משום שהוא עובר בשכונה שעיקר האוכלוסייה בה חרדית. 

רוב המקלטים הציבוריים בעיר הוסבו לבתי כנסת, באישור העירייה כמובן, וכך בוטלו מרחבים מוגנים שכונתיים שיכולים להפוך לנחוצים באירוע של ירי טילים בצפון. בהצלחה לנו במלחמת לבנון השלישית. 

למרבה ההפתעה דווקא קווי המהדרין אינם דבר נפוץ בצפת. אבל אולי אין צורך בהגדרה רשמית, כשאת ממילא חושבת פעמיים אם לעלות לאוטובוס בלבוש מסוים. הרי אינספור שלטים ברחובות הראשיים מבקשים ממך ללכת בלבוש צנוע, ומי שלא מתאימה את עצמה לקוד הלבוש הארכאי חוטפת מבטי איבה. אז תהיי בת של מלך, מה אכפת לך? 

כשהייתי חיילת, נסעתי כל יום לבסיס בקו שלא הוגדר מעולם כמהדרין. מכיוון שהיעד הסופי שלו היה בני ברק, נסעו בו מספר לא מבוטל של גברים חרדים. הנהג, שהיה חילוני, אמר שהם נוטים לעשות בעיות והתעקש תמיד שאשב בספסל שהיה מייד מאחוריו, כדי שיוכל לשמור עלי. זה, כמובן, לא מנע את מבטי האיבה שליוו אותי כשעליתי לאוטובוס. חשוב לי מאוד להבהיר ולהדגיש עד כמה אין כל דבר רע בכיבוד אורח החיים החרדי בעיר. הבעיה מתחילה, כמובן, כשמתברר שלא רק שהכבוד אינו הדדי, אלא שישנה מתקפה על עצם קיומנו כנשים וכילדות.


אחרי השחרור, עבדתי במרכז שירות של חברה סלולרית גדולה. כשגבר חרדי סירב לקבל ממני שירות מפאת צניעות, ללא כל קשר ללבוש, אף אחד לא מצמץ. מבחינת הסביבה ומקום העבודה זה היה טבעי ולגיטימי. אף אחד לא חשב עד כמה זה מביך בשבילי ומקטין אותי, איך זה שולל ממני לא רק את היכולת לבצע את העבודה שלי, אלא גם את הערך שלי כאדם כי בעצם קיומי אני פוגעת ברגשותיו. ואל תדאגו, לגברים בצפת אין מונופול על הדרה והקטנת נשים. לעתים קרובות דווקא נשים חרדיות הרשו לעצמן להעיר לי על הלבוש, להגיד שאני בוודאי מתלבשת בשביל הגברים ושהלבוש המופקר שלי מסכן את עתיד ילדיהן. במרפאת השיניים שבה עבדתי (קצת אחרי שנפרדתי מחברת הסלולר) זכורה לי האם שמנעה בגופה מהסייעת לגעת בילד בן 12 לצורך טיפול.

לגדול בעיר מתחרדת כמו צפת, לימד אותי להיות רגישה לדפוסים ולזהות תהליכים. זה מתחיל בנימוס: מבקשים לקיים אירועים ציבוריים בהפרדה, ואז מבקשים שלא יופיעו אמניות על הבמה, אחר-כך מבקשים להגיע לאירוע בלבוש צנוע, ומשם זה מתפתח לבקשה לקבל שירות רק מגבר ולא מאישה. ועד שאנחנו מתעוררות – כבר ברור שאלה לא בקשות אלא דרישות, ואין לך באמת יכולת לסרב. 

ההתעסקות בימים האחרונים בהדרת נשים, הזכירו לי את הדיון שאני מנהלת מדי פעם עם חברים ומשפחה בנוגע ליכולת של דמוקרטיה והלכה להתקיים ביחד. המקרים שהגיעו לסדר היום החדשותי בשבועות האחרונים הם רק קצה הקרחון של התופעה הקיצונית שקיימת כבר שנים בערים שבהן אוכלוסייה חרדית גדולה. זה תמיד מתחיל בשוליים ואז מגיע לאזורים שבהם אנחנו נאלצות למצוא מחסה בקצה האוטובוס עם שמיכה מעלינו, כי עצם קיומנו מהווה פגיעה בעתיד ילדינו. ברצינות?

הצניעות היא תמיד רק אמצעי למטרה. במדינה שהולכת ומקצינה מיום ליום, אני חוששת שהדגש על צניעות ילך ויתחזק, ובמהרה להיות אישה בישראל יהיה רק נושא בפאנל של ערוץ מסוים שבו משתתפים רוב של גברים ושתי נשים שדיברו רק חמש מילים. 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook