בקיצור: בהכוונה איראנית, ועל אף שהוא זרם קטן יחסית, הולך וגדל מספרם של המוסלמים השיעים באירופה. חלקם היגרו מאיראן, מעיראק וממדינות שונות באפריקה, ואחרים המירו את דתם והפכו מסונים או נוצרים לשיעים. בעקבות התהליך הזה נרשמים חיכוכים בין הזרמים השונים, וגם בין תתי הזרמים, אך הדבר מעיד דווקא על כך שהצליחו להתבסס היטב, והם כבר אינם עוסקים בהישרדות בלבד.
מיה, סטודנטית למדעי המדינה מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, נסעה לחילופי סטודנטים בדרום צרפת. לצד החוויות הרגילות הצפויות לבחורה צעירה בחילופי סטודנטים, חוותה מיה חוויה רוחנית שהייתה חדשה בשבילה: היא התקרבה לדת האסלאם, ודווקא לזרם השיעה. בריאיון עימה, מספרת מיה כי בצרפת החלה "להידפּק על דלתות שלא ידעה קודם לכן שהן קיימות – הדלתות של אמונה בבורא העולם".
אנקדוטה זו נשמעת יוצאת דופן, אך מתברר שאינה נדירה מאוד. מאמר חדש שפרסם מהדי א־זאידאווי באל־ג'זירה, בוחן את התופעה ההולכת ומתרחבת של מוסלמים שיעים באירופה, את היחס אליהם כאל קבוצת מיעוט בתוך מיעוט, ואת הפוליטיקה המשפיעה על היחס אליהם – הן מצד הסונים והן מצד אירופאים אחרים.
המקרה של בלגיה
לא ניתן להפריד את הסיפור של השיעה באירופה מההיסטוריה של האסלאם ביבשת באופן כללי. סיפור שניתן לסמן את תחילתו בכיבושי המוסלמים בחצי האי האיברי במאה ה־8, להמשיכו באימפריה העות'מאנית, בתקופת הקולוניאליזם האירופי במזרח התיכון ובאפריקה, ולהגיע עד גלי ההגירה של המאה ה־20 וה־21 כתוצאה מהמלחמות והסכסוכים, בין השאר בעיראק ובסוריה.
מצבם הרעוע במדינות כגון עיראק ובחלק ממדינות המפרץ, גרם למעבר מספר לא מבוטל של אנשי דת ופוליטיקה שיעים לאירופה, שם הקימו משרדים ומרכזים שונים ששימשו תשתית לפעילות שיעית ביבשת. בשנות התשעים בחרו דמויות דתיות שיעיות חשובות, בעיר לונדון כמעוז השיעה ביבשת, והקימו בה כמה מרכזי דת, מחקר והוראה, המפוקחים על ידי דמויות מרכזיות בעולם השיעי, ביניהן עלי חמינאי, מנהיג איראן.
כדי להדגים את תהליך התבססותן של קהילות שיעיות באירופה, מציג א־זידאווי את המקרה של בלגיה, ובפרט של בירתה בריסל. האסלאם הגיע לבלגיה דרך הגירה, אך התפשט גם בקרב חלק מהבלגים עצמם. כיום ישנם על פי ההערכות כ־800-600 אלף מוסלמים בבלגיה (קצת יותר מ־5% מהאוכלוסייה), מתוכם כ־10,000 שיעים, מרביתם בבריסל.
היחס של בלגיה למוסלמים שונה מזה של מדינות אחרות באירופה, שכן כבר בשנות השבעים שאפה המדינה להסדיר את המעמד של המוסלמים בה, בין השאר על ידי חקיקה המבטיחה שוויון זכויות למוסלמים. אלה הורשו ללמד דת וכן לקבל כספים מארגונים מוסלמיים זרים. במקביל, אִפשר הדבר גם יותר פיקוח ורגולציה מצד המדינה על הנעשה במוסדות הדת הללו. הגישה הפתוחה של ממשלת בלגיה והמשאבים הפוטנציאליים שהיה אפשר להשיג ממנה, גרמו למוסדות המייצגים זרמים שונים באסלאם להתחרות זה בזה על קבלת מעמד רשמי ומוכר מהמדינה, המביא איתו תמיכה כלכלית.
הקהילה השיעית בבלגיה משולבת היטב בחיי החברה והכלכלה ובשוק העבודה במדינה. כמו כן, מתקיימת עבודת שטח חזקה מצד שיעים, להמיר מוסלמים סונים או בני דתות אחרות לשיעה. כך, למרות הדומיננטיות של מוסדות אסלאמיים סוניים המקבלים הכרה מן המדינה, גם השיעים הצליחו להקים ארגונים המפיצים את בשורת השיעה במקומות שונים, גם מחוץ לבריסל.
גורם חשוב המאפשר את הפצת השיעה הוא המסגדים, שם מתקיימות דרשות ופעילויות שונות. מאז שנות התשעים קיימים בבלגיה מסגדים שיעים: אחד המפורסמים שבהם הוא מסגד האימאם א־רדא באנדרלכט, אשר הוקם בידי אנשי דת איראנים. למסגד זה ולקהילה שנוצרה סביבו, נודע תפקיד מרכזי בקהילה השיעית בבלגיה.
במארס 2012, הגיע רשיד אל־בח'ארי, מרוקאי המתגורר בבלגיה, למסגד האימאם רדא והצית אותו. בשריפה נהרג אימאם המסגד עבדאללה דחדוח, אף הוא ממוצא מרוקאי, ושני אנשים נוספים. אל־בח'ארי נשפט ל־27 שנים בכלא, ובמשפטו טען שלא התכוון לרצוח את האימאם ואת האנשים האחרים, אלא רק "להתריע" בפני השיעים על הסכנה הטמונה בכך שהם תומכים באסד ובמיליציות שטובחות במוסלמים סונים בסוריה.
אירוע טרגי זה חושף את המתחים הפוליטיים העומדים בבסיסה של העוינות הסונית־שיעית באירופה ובכלל. העובדה שהשיעה מזוהה על ידי עם איראן או עם משטר אסד (העלאווי) בסוריה, שתחת הנהגתו נרצחו המוני מוסלמים סונים, מלבה את המחלוקת הדתית הקיימת ממילא בין שני הפלגים.
דוגמה הממחישה יחסים פוליטיים־דתיים סבוכים אלה ניתן למצוא בזרם השיעי הבריטי, שאותו מוביל יאסר חביב. זרם זה מאופיין במסרים של שנאה כלפי סונים, עד כדי כך שחסן נסראללה עצמו תקף את חביב בטענה שהוא "יוצר פילוג ושנאה בין מוסלמים".
באיטליה ישנן קהילות שיעיות בערים כגון רומא, מילאנו וקומו, שהיא גם מקום משכנו של המטה של איגוד עורכי הדין הלבנוני. בעוד מרבית הקהילות הללו מתפקדות בעיקר כקהילות דתיות, קיימות גם תנועות פוליטיות בקרב הקהילה השיעית באיטליה. כך למשל, איראנים, אפגנים ופקיסטנים (ומיעוט של ערבים) פעילים במרכז האימאם אל־מהדי ברומא, המנוהל בידי איש הדת השיעי־איטלקי עבאס דה פלמה. פעילותם סובבת סביב נושאים כגון "חגיגות השחרור של לבנון מהכיבוש הישראלי" וכדומה. המרכז, ודה פלמה בראשו, ידוע כתומך נלהב של חיזבאללה וכן של משטר אסד בסוריה.
מאיראן לעולם
המהפכה באיראן היא בראש ובראשונה אחד הגורמים לכך שאנשים מכירים ומדברים על הזרם השיעי, זרם קטן יחסית באסלאם. מהפכה זו אף הציגה לעולם כולו דמות שיעית כריזמטית בעלת השפעה משמעותית – אייתוללה חומייני. למהפכה הייתה השפעה מהירה על התפיסה של מוסלמים ושל אירופאים בכלל לגבי השיעה. צעירים מוסלמים החלו לשאול שאלות ולהתעניין בשיעה, והמהפכה פתחה אפשרות חדשה בפני מוסלמים סונים, שחיפשו תשובות אחרות לשאלות אמוניות ודתיות שלהם.
גם כאן, ניתן להבחין בהשפעת השינוי בבלגיה כמקרה בוחן. הגרעין הראשון של השיעה הובא לבלגיה בתיווכם של אזרחים ממוצא מרוקאי, שעמדו בקשר עם אימאמים איראנים שנשלחו על ידי טהראן לעקוב אחר המצב הדתי והפוליטי של הקהילה האיראנית באירופה. התקשורת ביניהם כללה בין היתר הכשרות בעיר קום באיראן, של שיעים־מרוקאים, שלאחר מכן נשלחו חזרה לאירופה לצורכי הסברה שיעית.
בשנות האלפיים, דמויות כמו חסן נסראללה – "מגן הפלסטינים" (והלבנונים) נגד ישראל – הגבירו את האהדה לשיעים בקרב חלק מהקהילות הסוניות. גורם משיכה נוסף שמשך חלק מהמוסלמים לזרועות השיעה, הוא ההרגשה שסגנון החיים והאמונה השיעים הם תגובת נגד משמעותית יותר לאורח החיים המערבי, שאותו הם תפסו כעוין את סגנון חייהם.
המאבק של מוסלמים באירופה אינו רק מאבק תרבותי־דתי אל מול גילויי אסלאמופוביה, אלא כולל גם חיכוכים פנימיים בין שיעים לסונים ואף בין זרמים שונים בתוך הסונה והשיעה עצמן. כך למשל, בחלק מהמדינות קיימים מסגדים שונים שנבנו במיוחד עבור שיעים עיראקים, שיעים פקיסטנים ושיעים טורקים. למרות היותם מיעוט בתוך מיעוט, יש זרמים שונים וקיים פילוג בתוך השיעה עצמה, מה שאולי דווקא מראה שנוכחותם מספיק משמעותית באירופה כך שיוכלו לעסוק בחיכוכים הנובעים מהבדלים "קטנים" בינם לבין עצמם, ולא רק בניסיון הנכחה והישרדות אל מול השלטונות ואל מול אוכלוסיית הרוב במדינתם.
