בתקופה שבה מדינת ישראל מוצאת את עצמה בצומת דרכים, מתמודדת עם נוף פוליטי חסר תקדים של ממשלת "ימין על מלא" וסופרת כבר קרוב ל-150 יום מאז הטבח והחטיפות, קיימנו את כנס השמאל האמוני השני בהיכל שלמה בירושלים. שילוב של תקווה, אמונה ומעט חוצפה נדרשו לנו כדי להזמין את הציבור לחשיבה מחודשת והתכנסות. חששנו שלא יגיעו אנשים, שהמיתוג השמאלני ירתיע בזמן מלחמה, אבל התבדינו. מעל 900 איש גדשו את ההיכל והאולמות סביבו בפסיפס ישראלי נדיר.
את השמאל האמוני לא הקמנו. לפני שנה שנדמית כנצח, התכנסנו כמה חברים וחברות – דתיים מסורתיים וחרדיות הדוגלים בחזון של שלום, שוויון וצדק – כדי להפיג את הצער בעקבות תוצאות הבחירות. לא ניתנה לנו נבואה להבין עד כמה הרסנית וטראגית תהיה הממשלה הזאת, אבל את הגוונים הכהניסטים שנצבעו בה זיהינו מיד. מיכאל מנקין וברית יעקבי, פעילים ותיקים, הציעו לקיים כנס שבו נציג את העמדה שלנו כי זהות דתית אינה צריכה לעמוד בסתירה לערכי שמאל של שוויון וחמלה ולמעשה, זהות שמאלנית היא נגזרת של אמונתינו הדתית והיהודית. לכנס נרשמו מעל 1,000 איש שדרשו במילים ומעש את הצבת הרעיון הזה כאלטרנטיבה למציאות העכשווית.
ליבת הרעיון של השמאל האמוני היא שמהות היהדות והציונות כוללת יותר מאשר החתירה לריבונות טריטוריאלית. היא עוסקת ביסודה בבניית חברה המשקפת את התורה האתית ורוח החמלה של המסורת היהודית. נראה לי שהרב פרופסור דניאל אפשטיין תמצת את זה בדבריו בכנס: "האני הכובש ביהדות אינו עניין של הכפפת אחרים או תביעת אדמה, אלא בשליטה בדחפים של האדם עצמו ובחתירה למצוינות מוסרית".
הרבנית עדינה בר שלום, מעמודי התווך של התנועה, דיברה על ההזדמנויות שהוחמצו להסדר בר קיימא ועל המעבר המטריד לעבר תפיסת נקמה ועוינות דווקא בציבור הדתי. היא הזכירה לבאי הכנס שהדרך לישראל בטוחה אינה טמונה בהנצחת הסכסוך אלא בחתירה האמיצה לשלום למרות הכל.
מאז שבעה באוקטובר אנחנו עומדים לצידן של משפחות החטופים מתוך מחויבות עמוקה למצוות פדיון שבויים שקודמת לדעתינו לכל שיקול אחר. אולי לא היינו אמורים להיות מופתעים, ועדיין זה שדרישה כל כך אנושית, ישראלית ויהודית הפכה, בחסות הממשלה המכהנת, לנושא שנוי במחלוקת – היא לא פחות ממחרידה. ג'קי לוי סיפר לנו בהלם ובצער על ההתעמרות בו ובמשפחות המבקשות את יקיריהן. חנה כצמן, אמו של הנרצח ד"ר חיים כצמן, סיפרה כי בנה היה פעיל שלום וביקשה שלא יעשה שימוש ציני במותו כדי לבטל את הרעיון למענו פעל בחייו. גילי זיוון, מקיבוץ סעד, דיברה על האובדן הבלתי נתפס בטבח בדרום. יחד הם הביאו לידי ביטוי את המחיר האנושי של הסכסוך המתמשך ואת הצורך העז בגישה חדשה שמתעלה על הפילוג והשנאה.
דיברנו בכנס גם על היום שאחרי ואיך נערכים אליו רעיונית ומעשית. בזמן שהימין נערך להתיישבות מחודשת בעזה ובמעגלים מסויימים כבר לא מתביישים לדבר על גירוש או על עזיבה "מרצון", אני מרגישה שיותר מתמיד נחוץ לנו חזון ותקווה למחנה השמאל ולמדינת ישראל. אם בבניית שותפות בין פלסטינים ליהודים, שכמו שאמר הרב ח"כ גלעד קריב – היא חלק מהציונות עצמה, אם בקידום חברה המושתת על צדק וחמלה, כפי שמנסה לעשות ח"כ נעמה לזימי שהשתתפה בכנס גם היא.
החזון שלנו בשמאל האמוני חורג מעבר לאתגרים הפוליטיים המיידיים, בתקופה שבה החברה הישראלית מפולגת והיהדות העולמית מתאכזבת יותר ויותר מהכיוון הפוליטי בישראל. לא פשוט להיות עכשיו יהודי מעבר לים ולספוג מתקפות אנטישמיות על רקע המצב בעזה. המודל שלנו, של מדינה יהודית שמבטיחה לא רק את שלומם וביטחונם של אזרחיה אלא גם שומרת על עקרונות הצדק, השוויון והשלום של כל יושביה, יכול לקרב לישראל יהודים מרחבי העולם, שרבים מהם נאבקים היום ליישב בין מחויבותם לצדק חברתי לבין זהותם היהודית והקשר שלהם לישראל.
כפעילה פוליטית וחברתית אני למודת קרבות ואכזבות. רגעים של נחת והצלחה, ציבוריים ואישיים, הם נדירים. הכנס הזה הוא רגע כזה: הצעה למרכיב זהות חדש בתוך הישראליות שמשוועת לקולות דתיים ואמוניים שונים ורכים מאלה הנישאים בקול רם מעל בימת הכנסת ובימות בתי הכנסת. הקולות שנשמעו בכנס מזכירים לי שעתיד הציונות והחיים היהודיים בישראל וברחבי העולם יכולים להתעצב לפי הערכים והשאיפות הגבוהות ביותר שלנו. זו תמונת הניצחון שאני ואחרים רבים ורבות רוצים לראות ביום שאחרי.
פנינה פויפר היא מנכ"לית ארגון הציבור החרדי ממלכתי וממקימות השמאל האמוני
