'תזכורת מביטוח לאומי – הביטוח הלאומי שמח לעדכן אותך על שירות חדש שיחסוך לך זמן יקר: ועדה רפואית בשיחת וידאו'.
בשבוע האחרון, ההודעה הזאת הייתה החבר הצמוד ביותר שלי. תזכורת יומית (לעיתים פעמיים ביום), למה שעומד להגיע. אז איך הגעתי עד הלום?
בהתחלה לא הרגשתי תסמינים מיוחדים.
יום הטבח עצמו היה מבהיל, כמובן. גם מראה הגופות ברחבי העיר בימי המלחמה הראשונים. הייתי מתוח, מפוחד, חרד, אבל גם תפקודי להחריד. אחרי כמה שבועות במילואים חזרתי הביתה ל-24 שעות. פתאום הייתה לי מיטה ומקלחת, קצת פרטיות. הייתי מוקף באהוביי והרגשתי בטוח.
ואז, דווקא אז, התחילו הסיוטים.
סיוט זו לא בדיוק המילה המדויקת. זה בא אליי לרוב בשלב החמקמק שבין ערות לשינה, כשהמחשבות הולכות ובאות, נמתחות ומתכווצות עד ששוקעים בשינה. שם אני נזכר בתמונות, בריחות, חושב על דברים שיכלו לקרות. לפעמים אני חי שוב רגע שקרה, לפעמים אני מדמיין את עצמי בתרחיש היפותטי. כך או אחרת זה מרגיש חי. אמיתי. לופת אותי בנקודה שבה אני לא מצליח להתעורר או באמת להירדם.
אבל לפעמים יש גם פלאשבקים ביום. זה לא קורה כמו בסרטים, אני לא נזרק למקום אחר. אני ממשיך להיות איפה שאני, מודע למי שאני, לאיפה אני נמצא, אפילו לעובדה שאני חווה עכשיו פלאשבק.
אני כאילו רואה שקף על המציאות. הפלאשבק מתלבש על מה שקורה בהווה כמו מסך שמוקרן עליו סרט. רק שלסרט יש ריח, ומגע, והוא מרגיש מאוד אמיתי.
אז אני בעיקר עייף. עייפות עמוקה שאי אפשר באמת לרפא בשינה. חוסר מנוחה. רוצה ללכת, אבל לא יודע לאן. בקיצור, כל אטום בגוף שלי מקרין שיש פה משהו שצריך לטפל בו ורומז על הנזק שאולי יקרה אם אתעלם ממה שקורה בתוכי.
אני צריך טיפול. לשבת ולדבר. בן גרעין חופר בחיי וגם במצוקותיי. הבעיה היא, כמובן, הכסף. אלפי שקלים בחודש בלי למצמץ. ולכן אני צריך את הוועדה הרפואית של הביטוח הלאומי.
טרם הוועדה, קיבלתי לינק ל'בדיקת המכשיר'. נכנסים, מוודאים שאני רואה ושומע את עצמי, יוצאים. בשבילי הבדיקה הייתה הזדמנות לתהות מה בדיוק המראה ה'נכון'. בדרך כלל לפגישות הרי צריך להגיע מסודר ומהוגן ככל יכולתי. אבל פה אולי תשרת אותי דווקא השלוכיות שמלווה אותי מגיל 0? או שבהפוך על הפוך, יראו בזה מניפולציה מכוונת?
בקיצור, אני מרגיש אשמה. חושב שאולי לא מגיע לי, מפחד שיסתכלו עלי כאילו אני מנסה לעקוץ את המערכת, בעיקר מפחד לשלם על זה מחיר: שאשתי תעריך אותי פחות, שלא יקדמו אותי בעבודה, שיוציאו אותי מהגדוד במילואים.
גם לך תאסוף את כל המילים הנכונות והארשת המדויקת, תיאור מדויק ותמציתי של מצוקותייך הרגשיות, כשאתה במכנסי ספורט בחדר הילדים.
אני כותב את כל זה כי אני יודע שאני לא היחיד. ככה נראים המורכבות והחששות באיטראקציה שבין האדם למדינה, בטח כשזה נוגע לטיפול. בסוף, הרבה בגלל הדברים האלה בדיוק, כמחצית מהזכאיות והזכאים לסיוע מביטוח לאומי כלל לא פונים אליו.
אבל למי יש זמן לחשוב על כל הדברים האלה. חמש דקות אחרי הבדיקה, קיבלתי קישור נוסף למייל. הפעם לשיחה הנכספת עם הוועדה.
איך היה? ובכן, בעיקר קצר.
כשעליתי לשיחה חיכו לי שם שניים: מזכירת הוועדה והפסיכיאטר, המזכירה הציגה את עצמה, ביקשה לעבור איתי תהליך ווידוא של הפרטים.
הפסיכיאטר, דוקטור לפרופסורה שאת שמו לא הספקתי לזכור, שאל אותי בפנים חתומות כמה שאלות. האם היית מגויס מהשביעי? לא, מהשמיני. באופן מפתיע הוא דווקא לא התעכב אתי על מה שראיתי או חוויתי אלא קפץ ישר למנה העיקרית: תאר את המצוקה הנפשית שלך.
אני הנינה של הוועדה הזאת, מלמלתי לעצמי, וניגשתי לבצע את השואו.
הטקסט היה, כמובן, נכון עובדתית אבל תוך כדי השמירות ניסיתי לשייף אותו כדי שיהיה, כמו האנה מונטנה, הטוב מהעולמות: מקיף אבל לא חופר, מדויק אבל לא שטוח, נוגע בהשלכות הפתולוגיות הרלוונטיות כדי לקבל הכרה אבל לא מדיף ריח של הכנה מראש. זה מתיש לעסוק כל כך הרבה בהצגת הדברים מאשר פשוט להגיד אותם. שיננתי לעצמי את הדברים שוב ושוב, כמו במדיטיציה: בשבעה באוקטובר ביתי נכבש בידי חמאס. ראיתי ושמעתי מוות, חוויתי שעות ארוכות של אימה משתקת. מאז אני מתקשה לישון, מנוכר לסביבתי וסובל תדיר מפלאשבקים. מגיעה לי הכרה. סיוע כלכלי כדי שאוכל לממן טיפול. אני לא, ואיני יכול להדגיש זאת יותר, רמאי.
ואז מתגנב קול קטן, בלתי נשלט – ואולי כן?
הדוקטור לפרופסורה הקשיב בסבלנות. שאל למה הלכתי רק לקב"ן ולא לפסיכיאטר. ניסיתי לענות בקול נטול סרקזם ככל שיכולתי ואמרתי שבזמן הלחימה בעזה ואחר כך בקו בצפון הנגישות של פסיכיאטרים, או היכולת לצאת לתור במרכז, היו מוגבלות. מה שהיה זה הקב"ן. אוקיי, אמר, תרצה להוסיף עוד משהו. הוספתי עוד הרחבה כלשהי ושם זה נגמר. כל העניין לקח פחות מ-5 דקות.
ואחרי כמה דקות נוספות הגיעה תשובה: יש לי 20 אחוזי נכות, מה שלא מספק שום קצבה בפועל. במילים אחרות: תביעתי נדחתה על ידי קבלתה. טוב, סה"כ ביליתי 16 שעות בחדר קטן עם 8 אנשים, בהם 2 פעוטות בלי תמ"ל בזמן שמחוץ לדלת מתרחש טבח. סה"כ יש לי סיוטים שמונעים ממני לישון, פלאשבקים יום יומיים ותחושת ניכור כללית מהסביבה. בקטנה.
