בקיצור: עוד לפני המלחמה, הפכו הרשתות החברתיות לזירת קרב שבה יותר מדי אנשים מרגישים שמותר להם לקלל, לטנף, לאיים ולהסית. המלחמה רק העצימה את התופעה, והפכה את השהות ברשתות החברתיות לבלתי נסבלת. שיחות עם המטנפים, גילו שרובם לא מתחרטים בכלל. להפך, יש להם הצדקה לכל קללה או ביקורת נוטפת שנאה. ניסינו להבין איך זה קורה ומה עושים כדי להשמיד את המנגנון ההרסני הזה.
בעידן שבו הטכנולוגיה הפכה לאחד הכלים המשמעותיים, אין פלא שהיא גם הופכת לזירת מלחמה, ושיח השנאה ממשיך לפרוח יותר ויותר. עוד לפני שהתחילה המלחמה בעזה, בשל האלגוריתמים הארורים שתוכננו על מנת להגביר מעורבות ולתגמל קיצוניות וכעס, הפך השיח ברשתות החברתיות למקוטב במיוחד. מרגע שהחלה המלחמה, נראה כי כל הסכרים נפרצו, ורבים מוצאים את עצמם מיואשים – נכנסים לשיטוט ומיד בורחים מהאש.
בשבועות האחרונים שוטטתי ברשת, ופגשתי את השנאה במלוא עוצמתה: מתגובות של שנאה על נעה קירל שהלכה לבקר את הילה רותם ששוחררה מהשבי, דרך התיעוב כלפי ילדי עזה, ועד לבחור האפגני שרואה כל ישראלי כטרוריסט.
כדרכי בקודש, שמתי את נפשי בכפי – בלי שכפ״צ – ונכנסתי למאורת השנאה, על מנת לשוחח עם האנשים האלה שהותירו מאחוריהם שובל של שנאה. הנחתי שאולי באמצעות שיחה אישית, אוכל להבין יותר טוב מה גרם להם להשקיע מזמנם רק כדי לטנף אחרים.
״עוכרת ישראל״
לא אשקר. היה מאתגר עבורי למצוא אנשים שמוכנים לדבר. הרוב המוחלט התעלמו מההודעות ששלחתי, ויש גם את אלה שפשוט בחרו לסיים את השיחה עם עוד כמה מילים פחות נעימות. למשל, הבחור הירושלמי שסיכם בכמה מילים למה סרטון שמביע ביקורת על החייל ששר בתוך מסגד בג'נין, הוא זה שנחשב כ״חילול השם״, ולא המעשה של החייל.
רק למען הקונטקסט: בסרטון רואים יוצרת תוכן, אקטיביסטית חרדית, המתנגדת למעשה הספציפי הזה של החייל ואומרת שמדובר בפעולה שמבזה את היהדות. על כן, היא אומרת, המעשה של אותו חייל הוא חילול השם. היא לא התייחסה לפעילות הצבאית, לא הביעה ביקורת על החיילים או על צה״ל. כלום. ועדיין – מבחינתו היא הייתה ראויה לשנאה. כמותו, גם רבים אחרים שהציפו את הפוסט בתגובות של כעס, שנאה, קללות והשפלות.
כאשר שאלתי את אותו בחור ירושלמי על דבריו, הוא הגיב: "תתקדמי גם את, עוכרת ישראל. תחשבי לבד, בושה וחרפה". אוקיי, כנראה שלא כל האנשים מוכנים לנהל דיון ולהסביר את התפיסות שלהם. על כן ניסיתי שוב, עם בחורה אחרת שהגיבה לפוסט בזעם. "תמשיכי להיות מנומסת איתם, נראה לאן תגיעי", היא תמצתה את מחשבותיה.
מהשיחה איתה, עלה שמדובר בבחורה שבאופן כללי מעדיפה לצרוך תוכן של בעלי דעות זהות לשלה, מכיוון ש״כולנו על הקצה ואין לי כוחות נפש לשמוע עוולות כדוגמתה המסלפת את דברי היהדות… דעה של מישהו מתוכנו שיצא נגדנו ונגד הצבא שלנו, למשל, זה מכניס מקלות בגלגלים ואני לא מרגישה שזה הזמן לשיח או לדיונים. כרגע המטרה היא אחת – להיות יחד ולנצח. נבוא חשבון בסוף, כרגע זה לא משרת שום מטרה".
בהמשך השיחה דיברנו על הסיכוי שהקביעות שלה אולי לא בהכרח נכונות, ושאולי יש עוד פרספקטיבות. וגם אם היא צודקת, אולי יש דרך נעימה יותר לומר את דעתה. "היא עושה את זה להתריס, אז קיבלה תגובה מתריסה", הסבירה הבחורה. "מי את שתצאי נגד חייל שמחרף את נפשו בין מרצחים. שאת מתוך הבית המוגן שלך מעלה סרטון שיסתובב וישמש את אויבינו נגדנו".
עם זאת, בסופו של דבר היא הסכימה לשכתב את התגובה שלה, כך שהטון יהיה פחות מעליב. גם זה, רק מפני שביקשתי ולא מפני שלדעתה זה הדבר הנכון.
רק לא ביבי
מסרטון על שירי חנוכה במסגד, מצאתי את עצמי בחשבון של ראש הממשלה. ספציפית, בהיתי בתמונה שבה הוא הדליק נר חנוכה עם הלוחמים של יחידות שלדג ו־669. באופן לא מפתיע, גם שם המתינו תגובות זעם מסוגים שונים. אחת מהן, בחורה מבאר שבע, כתבה: "לא תנוח עד שכולם יירצחו. הכול אתה עושה כדי לא להחזיר אותם. איש רשע, אכזר! כן, אתה בנימין נתניהו".
כמו רבים מאיתנו, גם היא מרגישה כעס גדול כלפי ראש הממשלה, והיא בחרה להביע אותו בתגובה לפוסט. "לצערי נתניהו אחראי למחדל ה־7 באוקטובר וכל הפעולות, או חוסר הפעולות שלו להשבת החטופים, הן רִשעות ואכזריות״, היא הסבירה לי את הזעם. ״כל אדם שעיניו בראשו ושכלו בין אוזניו היה עושה הכול לשחרר את החטופים ורק אחר כך מפעיל את הצבא נגד ארגון הטרור. אבל לא נתניהו".
כששאלתי אותה איך היא מגיבה לאנשים שבכל זאת מגדירים את התגובה שלה כמסיתה, היא הגיבה שיש גם אנשים שטוענים שמכונת רעל, כמו זו שמפעילים נתניהו או אנשיו, מעודדת שנאה.
נתניהו הוא המסית הגדול ביותר במדינה, היא קבעה. "הוא המרעיל הגדול ביותר במדינת ישראל. נתניהו, אם לא יודח במהרה, יחריב את מדינת ישראל".
שאלתי אותה אם בהמשך תשקול לנסח את התגובה שלה בצורה אחרת, במטרה להשפיע על אנשים שלא מסכימים איתה או סתם כדי לצמצם את שיח השנאה ברשת, אך היא סירבה. "עייפתי מכל אלה שאומרים ש׳זה לא הזמן׳״, היא אומרת. ״אני מקבלת את זה שיש אנשים שלא מסכימים עם הדעות שלי. זה בסדר. לא כולם חייבים לחשוב כמוני. אבל אני לא מוכנה שיקראו לי "שמאלנית בוגדת׳ ו׳מוגלה׳ ושולחים אותי לעזה כי אני יכולה לראות שגם בעזה יש בני אדם ואני כותבת את זה בפייסבוק שלי".
חפים מפשע בעזה?
בחורה נוספת שאיתה שוחחתי, הגיבה בזעם לפוסט שבו נראה חייל נותן אוכל לילדה עזתית, ומסייע לה לחזור למשפחתה. "שוכחים שבעתיד היא תלד עוד מחבלים", היא כתבה, והסבירה כמו רבים אחרים ש״אין חפים מפשע בעזה״.
כאשר שאלתי אותה אם היא לא מרגישה שהיא אולי מכלילה את כל העזתים – שני מיליון איש – היא שיתפה בשלל דוגמאות שמחזקות את התפיסה שלה. למשל, שיחיא סינואר קיבל בצעירותו טיפול בישראל , וכיום הוא מנהיג את חמאס. או שישנם אזרחים עזתים שחטפו אזרחים ישראלים ב־7 באוקטובר.
על בסיס אותן הדוגמאות, ניסיתי לומר שלפעמים המציאות שבתוכה אנחנו חיים, מגדירה את מי שאנחנו. בני אדם לא נולדים רעים, אבל יש מציאות רעה. האם את מוכנה להסתכל על המציאות גם בעיניים אחרות? שאלתי.
״החפים מפשע היחידים שנמצאים כרגע בעזה הם החטופים״, היא השיבה. ״מעבר לזה, שאר אזרחי עזה נתנו יד לפשעי מלחמה מהחמורים שהיו״. בהמשך, היא סיפרה על ילד עזתי שברח לישראל והתגייר, ואמרה שמוזר לה שהוא היחיד מתוך שני מיליון האזרחים בעזה שהבין ״מה טוב ומה רע״, ולכן היא לא מוכנה לקבל את האפשרות שיש חפים מפשע בעזה.
זרמתי איתה, ואמרתי: הנה, נתת דוגמא למישהו שנמאס לו, אזרח עזתי שעשה מעשה. אולי בכל זאת יש שם עוד חפים מפשע? בזאת הסתיימה השיחה.
לא יוניקורן
אחרי עוד שלל פניות שלא נענו, עצרתי בפוסט על נועה קירל, שנפגשה עם אחת הילדות ששוחררו מהשבי. להפתעתי, גם שם מצאתי שנאה ותגובות שלא ראו במעשה שלה כמשהו טוב ונחמד. למען האמת, אודה לבושתי שאני לא מכירה את נועה ולא יודעת מה היא עושה בחייה, אבל נראה לי מוזר למדי לפגוש תגובות שנאה לפוסט חיובי כל כך.
במקרה של קירל, חלק ניכר מתגובות השנאה היו על כך שלטענתם, ״היא מנצלת את האירוע בשביל לקבל כותרות ולשווק את עצמה״. למען האמת, למשמע הטענות חשבתי שאולי הביטוי ״זה לא הזמן״ מתאים כאן. כי הרי מה שחשוב זה שהילדה שפגשה את נועה קירל התרגשה ושמחה, גם אם יש כאלה שחושבים שהמניעים אינם טהורים.
פניתי לכמה מהמגיבים, וניסיתי להבין מה עשתה להם רע הזמרת. בחורה אחת, שמתגוררת בכלל בארצות הברית, הסבירה לי ש״זה משהו שהיא תמיד עושה, והביקור הזה נותן דוגמה נוספת למה שהיא״.
אבל אם זה עשה טוב לילדה, זה לא משהו חיובי? שאלתי. ״לא״, היא ענתה והוסיפה: ״אמת היא אמת, לא משנה מה המצב. היא לא עושה כלום כדי לעזור ולשתף פעולה. לא שמעתי שהיא תרמה משהו לחיילים או לנפגעי טרור".
״לא שמעתי״, טיעון מוכר ברשת. כלומר, יכול מאוד להיות שנועה קירל מתנדבת ועוזרת ותורמת, אבל אותה גברת ״לא שמעה״, והדבר משמש כהצדקה עבורה להטחת מילים קשות ומכוערות בזמרת, בפוסט שמלמד דווקא על מעשה חיובי.
"אני בספק שמישהו בכלל יעז לחקור את הנושא לעומקו״, היא חתמה. ״אבל הסתכלות על ההיסטוריה של הפרסום של נועה קירל תעיד שהיא בהחלט נחשבת אליטה מבחינת קשרים ומימון כספי".
אוקיי, הגענו לקונספירציות ובכך הסתיימה השיחה.
כל הישראלים מחבלים
על אותו פוסט מצאתי גם תגובה של בחור אפגני שמתגורר בצרפת, שהסביר שקירל והילה רותם הן ״מחבלות קטנות״. כאשר פניתי אליו, הוא הסביר ללא התנצלות ש״כל ישראלי הוא מחבל שרוצה להרוג ילדים פלסטינים, בהתבסס על התיעודים שיוצאים מעזה וסרטונים של צה״ל רוצח ילדים ונשים״. הוא אפילו שלח לי כמה סרטונים לדוגמא וטען ש״עדיין לא נתקלתי בסרטון שמראה ישראלי בעד שלום״.
אולי אתה מכליל, שאלתי? דווקא יש ישראלים שהם נגד מלחמות ובעד שלום. כאן, הבחור האפגני חשב לרגע והשיב ש״אם באמת ישנם כאלה״, הוא יעריך את זה ויתמוך בהם. יפה מצדו.
משם הגענו לחמאס. שאלתי אותו אם העובדה שהארגון טבח באזרחים חפים מפשע, היא לא משהו שלילי בעיניו. כמצופה, הוא ענה לי שחמאס הם גיבורים שמגיבים על הרצח שישראל מבצעת בפלסטינים, ועל זה שגנבתם את האדמות שלהם״.
העדפתי לסיים את השיחה בשלב הזה, מכיוון שעייפתי. נמאס לי לשמוע הצדקות לטבח הנורא שביצע חמאס. בדיוק כפי שנמאס לי לשמוע שכל העזתים מחבלים.
הסבב המייאש, שכלל עוד שיחות מהסוג הזה, הדגים עד כמה השנאה מושרשת ברשת, עד כי לכולם יש הצדקה. הם משוכנעים שהם צודקים ושזו הדרך. כאילו מדובר בזירת לחימה שהם חייבים לנצח גם בה. בכל המקרים, גיליתי שהטענות והתגובות מבוססות על מידע חסר במקרה הטוב, מידע שקרי במקרה הפחות טוב, ובעיקר על כך שהרגשות שלנו הם שמובילים אותנו בתקופה הזו.
עם שלל השאלות שליוו אותי, פניתי לד״ר כרמל וייסמן, חוקרת בתחום התרבות הדיגיטלית, שבאופן מפתיע הצליחה לנחם אותי בתשובותיה. לדבריה, שיח השנאה ברשת מבוסס על התפיסה שבאינטרנט יש לנו פחות עקבות. "כשאני לא מול בן אדם ולא מסתכלת עליו בעיניים״, היא הסבירה, ״אנחנו מרגישים שאנחנו לבד ולא אכפת לנו, כי אף אחד לא ירביץ לנו בחזרה או יתקוף אותנו".
סיבה נוספת, שכבר דובר בה רבות, היא האלגוריתמים שמתוכנתים על מנת לייצר יותר טראפיק ולגרום לנו להתמכר. "האלגוריתם שם לב איזה פוסטים מושכים הכי הרבה תשומת לב כדי לקדם אותם הרבה יותר ובאופן טבעי״, היא אומרת. ״אלו תמיד הפוסטים המוקצנים והמתלהמים. האלגוריתם לא יודע כמובן אם זה תוכן טוב או לא ואם השיח שנוצר הוא של שנאה".
כלומר, על פי וייסמן, מה שנותר לנו כבני אדם הוא פשוט להתעלם. ״צריך להבין שמה שמשנה אלה הקליקים והכניסות לתכנים האלה, ולא התוכן״, היא מסבירה. ״כל כניסה ותגובה שמשאירים – זו סיבה נוספת מבחינת האלגוריתם לקדם שיח של שנאה".
למרבה הצער, זהו הטבע האנושי. הרי גם בחדשות הכול שלילי ואין מספיק זמן לחדשות טובות. גם לו היו משדרים כאלה – כפי שכבר ניסו בעבר – הציבור היה מצביע בשלט. חדשות טובות זה משעמם. כך זה עובד גם ברשתות החברתיות. רוב האנשים משאירים תגובות מרושעות, כי זה מה שהם רגילים לעשות. זה מה שמייצר להם טראפיק. זה מה שמעצבן את הצד השני, או מלהיב את הצד שלהם. זה חלק משיח הקיטוב. עכשיו לכו תנסו להילחם באלגוריתם.
"בדרך כלל המוטיבציה שעומדת מאחורי ההחלטה שלנו להשאיר תגובה, היא שמישהו מרגיז אותנו או שאנחנו חושבים שהוא טועה״, ממשיכה ד״ר וייסמן. ״זה משהו שגם בוויקיפדיה הבינו – אנשים רואים טעות, זה מטריף אותם והם נכנסים כדי לתקן. אנחנו נמשכים לרע ולבעייתי".
מה עושים עם הדבר הזה? איך לא מתייאשים? "יכול להיות שהשיח ברשת משקף לפעמים את מה שקורה אבל לפעמים הוא גם מעצים אותו״, היא אומרת. ״הסביבה שבתוכה אנחנו חיים, הסביבה ה׳רגילה׳, הרבה יותר מגוונת והרבה פחות מתלהמת, אבל ברשת הכול מתעצם ויש לנו תחושה שאנחנו נמצאים בתוך מעגל עצום של אנשים שמדברים את אותה שפה. זה ממש לא כך״.
כלומר, השנאה והצעקנות שברשת, הן רק מעגל אחד שדרך ההתמודדות הטובה ביותר איתו היא פשוט התעלמות. כמו להחליף תחנה ברדיו, כשאנחנו נתקלים בשיר שאנחנו לא אוהבים, במקום להרביץ לרדיו. אחרת, נתגלגל למעגל סגור של העצמת שיח השנאה, עד בלי די. ״תחליפו פיד״, היא ממליצה. ״לכו למקומות הנכונים, תשנו את האווירה ברשת״.
