ארצות הברית, האימפריה שהובילה את כולנו כלכלית, פוליטית ותרבותית, נמצאת בשקיעה. מסע אמריקאי בין ניו יורק ללאס וגאס, בין ברני סנדרס לדונלד טראמפ, בין שרידי התרבות שהייתה לזו שכבר לא תהיה – לעבר שקיעתה של אומה גדולה.
זה יהיה אישי.
נסעתי לפגוש את האהבה הישנה שלי. היא לא הייתה האהבה הראשונה, אבל בוודאי החזקה ביותר, המשפיעה ביותר, הממלאת ביותר. זה לא שהיא עברה, האהבה. זה היה יותר כמו ב'עלי שלכת' של איב מונטאן, החיים מפרידים בין האוהבים. ככה.
אבל בכל השנים שלא ראיתי אותה לא הפסקתי לאהוב. ובכל זאת, משום מה לא עשיתי את צעד האיחוד מחדש. לא פחדתי מהתגובה שלה. איכשהו, בפנים, בלב, חששתי שכבר לא ארגיש אותו דבר. ההווה תמיד מוחק את מתק הזיכרונות.
אני לא נוסע לחופשות. אף פעם. אני מרגיש די מטומטם בתור תייר. אבל העבודה שלי מזמנת לי כל מיני נסיעות. רק ככה אני אוהב להגיע למקומות אחרים. עם סיבה. ופתאום, הנסיבות משגרות אותי אל האהבה הגדולה שלי מפעם. אל זו שהיינו יחד כל כך הרבה פעמים, שלוש־ארבע פעמים בשנה, עד ההפסקה הגדולה.
היא השתנתה מאוד, האהבה שלי. פעם סלחתי לה על הקפה הגרוע ומנות הענק התפלות והשמנוניות שהניחה לפניי. ככה היא אוהבת לאהוב, אמרתי אז לעצמי, מה זה משנה. להפך, הפגמים האלה רק מעצימים את גדולת כל השאר. היא תמיד הייתה קצת היסטרית, זה נכון, אבל אלה היו התקפים. עכשיו זה נראה כמו מצב הקבע שלה. פעם, הקסם שלה היה בשונות שלה מכל אלה שהכרתי. היום, היא גם מאוד־מאוד דומה לזו שאני חי איתה, דומה באופן מפחיד, ובהשוואה ביניהן היא פתאום מפסידה. זו שלי הרבה יותר טובה.
אמריקה אהובתי, מה קרה לך.
–
האמת, שדי ידעתי. היא לא מפסיקה לצעוק את עצמה, וכל השנים האלה ראיתי את התהליך. אבל מסנני אהבת העבר הקהו והשהו את הביקורת. זה שלב, אמרתי לעצמי מרחוק, זה יעבור לה, היא תתגבר, כמו שתמיד התגברה. על האנגלים, על העבדות, על הקרע של מלחמת האזרחים, על השפל הכלכלי הנורא של שנות ה־30, על גרמניה הנאצית ויפן, על הבוץ הקוריאני ועל רמאות וייטנאם, על תקופות ג'ימי קרטר ושושלת הבושים.
אני מבין היטב מה ולדימיר נבוקוב עשה. הוא ידע שהאמריקאים, תמימים ואינפנטילים, לא יקראו הגיגי עומק על ארה"ב. אז הוא רימה אותם, והכניס את זה לתוך סיפור מסגרת פדופילי
יש שם כוחות, אמרתי לעצמי, שאין בשום מקום אחר על פני כדור הארץ. כאשר אני קורא את 'לוליטה', הספר שכבר לא מעיזים להחזיק שם בחנויות, אני מבין היטב מה ולדימיר נבוקוב עשה. הוא ידע שהאמריקאים, תמימים ואינפנטילים, לא יקראו הגיגי עומק על ארה"ב. אז הוא רימה אותם, והכניס את זה לתוך סיפור מסגרת פדופילי. מסה של מסע ברחבי היבשת שלא נגמרת.
אבל נבוקוב היה זר, כמוני, שהצליח לראות את הארץ הבתולית בעיניים רעננות. כאשר פיליפ רות כתב את 'הקנוניה נגד אמריקה', חזון דיסטופי היסטורי שבו אמריקה נכבשת מבפנים על ידי הנאצים, ולא פרנקלין רוזוולט אלא צ'רלס לינדברג האנטישמי, הלאומן, שולט ביבשת החדשה, רבים הזדעזעו. מוזר. מאז הסרט 'בחזרה לעתיד', שבו אנשי שנות ה־50 מגחכים נוכח המידע שמביא להם המבקר משנות ה־80 כי הנשיא הוא שחקן המערבונים רונלד רייגן, ושואלים אם הסגן הוא מיקי מאוס, אז למה מישהו כמו דונלד טראמפ עדיין נתפס בערי החוף הדמוקרטיות והליברליות כמו תאונה היסטורית שלא אמורה לקרות?
אבל רות חזה וצפה. שלא כמו נבוקוב המאוהב באמריקה, הוא היה רק חצי זר. אמריקאי כמו כולם, אבל יהודי, שיחד עם אלפי יהודים אחרים היה כוח עיקרי באלה שבנו את ההוויה האמריקאית והנחילו אותה לעולם כולו. הקולנוע ההוליוודי, הקומיקס וגיבוריו, מחזות הזמר, הספרות, השירה הבועטת, המאבק לזכויות הנשים והמיעוטים, חלק גדול מהמוזיקה. זה כמעט הכל עבודה של יהודים. ויהודים, בדיוק כמו פיליפ רות, כמה שהם אוהבים להמעיט בעוצמת הצרות והמצוקות, תמיד מנחשים עמוק בלב את הרע מכל. חלק מהם, כמו רות, אפילו כותבים את זה. הניסיון מוכיח שהם כמעט תמיד צודקים.
מה זה אמריקאי? נכה
הפגישה המחודשת הייתה כמו סטירה. אמריקה לא חייכה אליי. לא ציפיתי לחיוך בשער, הם תמיד קשוחים שם במחלקת ההגירה, משוכנעים עדיין שכל אדם על הפלנטה רק זומם להזדחל ולהשתחל אל ארצם של החופשיים וביתם של האמיצים, כמו שההמנון שלהם מלמד אותם. אבל גם אחרי שיוצאים עם המזוודה, לא פוגשים חיוכים. בשום מקום.
טוב, אמרתי לעצמי, אולי זה אני שכבר לא. אולי אמריקה כבר לא אוהבת אותי. הבטתי מהצד. אל המוכרים והמוכרות בסטארבקס, בחנויות הבגדים, אל פקידי הקבלה בבתי המלון, אל כל נותני השירות שהם המפגש העיקרי של אנשים זרים עם בני המקום. אמריקה הפסיקה לחייך. לכולם. הדיבור ענייני, חסר סבלנות, קשוח. דומה לשירות סובייטי, שבו האזרח הוא נתין, והשירות הוא חסד הניתן בחוסר רצון לנודניק שבא להפריע. זה בכל מקום, בכל מסעדה, בכל מזנון, בכל מקום שלוקח ממך כסף, והרבה. אז נכון, גם בפריז המלצר לעולם לא יחייך אליך, אבל הוא ישרת אותך ביעילות ויגיש לך אוכל צרפתי, לא את הזוועה השמנונית שבה אמריקה מאביסה את עצמה.
כאשר עזבתי, אחרי שבוע, את מלון אדיסון הקדורני בלב מנהטן והתבקשתי לתת ציון בסקר ששלחו לי לנייד, הם קיבלו שלוש מתוך עשר. אפס חיוכים מביאים חרא ביקורת.
ניו יורק נראית עכשיו כמו קשישה שהתנמכה. גושי המגדלים שפעם, לפני עידנים, כל כך הרשימו, נראים כמו סתם בניינים ישנים. כל ערי העולם גבהו מאוד, חלקן גבהו ממנה. שתי השיניים הענקיות בדרום האי, שפעם היו סימן ניווט ומאז שהמטוסים הרסו אותן נותרו כמו חורים בפה, כבר לא קיימות. לא הן, ולא חורי הטרור. מגדל הסחר העולמי החדש אולי גבוה יותר מהשניים שנפלו, אבל הוא צר, מחודד, מצטנע, מתחבא. כאילו מתעטף בעצמו מאימת המטוס הבא.
תשובה מיידית לטרור האסלאמי שהכניע את ארה"ב, ובעצם את העולם כולו, הייתה צריכה להיות הקמה מחדש של שני המגדלים. בדיוק אותו דבר, ואולי, לשם האמירה, בתוספת של כמה קומות. אבל באמריקה הכל, בהתחלה ובסוף, זה כסף והזדמנויות. זה היה שטח מסחרי גדול מדי, די כושל, עם לא מעט משרדים ריקים. אז עכשיו בנו רק מגדל אחד, גבוה ודק. זהו.
–
אמריקה יקרה. התחבורה והמסעדות, הפירות והירקות, הבגדים והאביזרים. אפילו השקל החזק לא מחפה על פערי המחירים בין ישראל ובת בריתנו הגדולה, שעדיין מאלצת כל נתין ישראלי למלא עשרות טפסים, לשלם 560 שקל ולהתנהג יפה־יפה מול הקונסול שיושב מעליך בסניף השגרירות ברחוב הירקון – כדי שייתן לך להוציא כמה אלפי דולרים בארץ שלהם.
אמריקה יקרה, ומציעה מעט. החנויות בתל אביב לא פחות גדושות, מגוונות. וזולות יותר. אולי רק כמה מוצרי אלקטרוניקה ואיזה זוג נעלי נייקי זולים יותר באמריקה, אבל גם זה לא בטוח, ולכולם, כאן ושם, יש אצבע שיודעת להפעיל את המחסנים של עלי אקספרס ואמזון בהקשה אחת פשוטה.
נכון שארה"ב הפכה להיות יצרנית הנפט הגדולה בעולם, אבל המכוניות שממלאות את עצמן בדלק הזה כבר לא אמריקאיות. רואים ונוסעים הרבה יותר במכוניות יפניות וקוריאניות מאשר בשברולטים או פורדים. המסכים שתלויים בכל מקום הם של סמסונג או אל.ג'י. אפילו האייפונים, השריד האחרון של מייד אין יו.אס.איי, יוצרו בסין ובשאר בתי הזיעה של שני דולר ביום במזרח אסיה. מלחמת העולם הסתיימה בניצחון בעלות הברית אך ורק בגלל עוצמת התעשייה האמריקאית. במשך המלחמה ייצרה אמריקה 300 אלף מטוסים, למשל. אם תיקלע למשבר, עם מה תנצח היום? עם הפלסטיקים מסין?
תגיד, אני שואל את ג'ון קליפרה בסוף ארוחה כאילו צרפתית, אחרי שסיים להסביר לי למה טראמפ צריך להיכנס לבית הסוהר, מה זה בשבילך להיות אמריקאי? הוא ענה מיד, בלי להתעכב על חיפוש מילים, כאילו זה מזמן יושב אצלו במוח, תשובה לשאלה ששום חבר אמריקאי לא היה שואל. נכה, ג'ון אומר. להיות אמריקאי זה להיות נכה.
לתחזק את האתמול
זיכרונות לקחו אותי אל האיסט וילג'. הרכבת התחתית בעיר הכי עשירה בעולם, או לפחות זו שבה מקובצים העשירים הכי גדולים, נראית כמו המעבר התת־קרקעי הישן שהיה ליד שוק הכרמל. פרט, כמובן, לזה שבתחתית של ניו יורק עוד לא הצליחו להתקין מדרגות נעות. תסתדר. יש כמה תחנות עם מעלית נחבאת, אבל ברוב המקומות אין כלום. פתחו שם השנה קו חדש, אחרי 40 שנה. הוא מחבר בין כמה בלוקים, לא ממש עוזר, אבל חגגו על זה יותר מאשר ישראל כ"ץ על רכבת העמק.
אמריקה יודעת, או לפחות ידעה, לבנות, אבל אין לה מושג בלתחזק. התשתיות שפעם, בשנות ה־50 וה־60, בנו ושינו איתן את אמריקה, קורסות ברחבי הארץ הענקית. כבישים, סכרים, מסילות, גשרים. כולם יודעים, ואיש לא מצליח להרים את זה.
רציפים מפחידים ושוממים, אין משטרה, אין אנשי ביטחון, יש רק שני צעירים שחורים שמביטים עליך, ואוי לך אם תביט חזרה, כאן מבט בעיניים זה גרוע כמו יריקה בפרצוף. אתה מחכה לשקשוק הגלגלים ומעלה על עצמך את שפת הגוף הכי מקומית שאפשר, וגם קצת כועס על עצמך, למה הגזענות המחורבנת הזאת, למה צעיר שחור עם קפוצ'ון ונעלי נייקי מזויפות ומטונפות מעלה בך את התחושות האלה, עד שאתה נזכר כי השחורים וההיספנים הם רוב מוחץ באוכלוסיית האסירים שם, ואתה מנסה לכבות מיד את הנתון הזה עם ההבנה שפשע הוא גם תוצאה של עוני, וענישה היא גם תוצאה של מי הם אלה שנמצאים על הכוונת של המשטרה והתביעה האמיתיות, לא אלה שדיק וולף ממציא בסדרה הלא נגמרת 'חוק וסדר' שלו, ורק הרכבת שסוף־סוף מגיעה מסיימת את השיח הנורא הזה שרץ לך בראש.
הם, השחורים וההיספנים, והמהגרים החדשים, חוקיים ולא, העניים כולם, הם הסיבה האמיתית להתנגדות האמיתית של אמריקה הלבנה והשמרנית, זו שבתווך בין שני האוקיינוסים, לרפורמת הבריאות. הדגל של ברק אובמה. גזענות פשוטה, למה שאני אממן לדפוקים האלה משהו, שימותו. ואפילו אובמה, שבאמת־באמת ניסה וקצת הצליח עם האובמה־קר שלו, לא שינה את המערכת, שעכשיו, בימי טראמפ, שוב מפורקת.
–
לא היה לי מושג אם המקום הזה עוד קיים, הרחוב השביעי פינת שדרת איי.
פתוח, עם שם אחר. אחר, בעלים אחרים, אוכלוסייה אחרת. עכשיו זו סתם עוד מסעדה עגמומית, כמו רוב המסעדות של ארה"ב. תאורה חלשה, שירותים מלוכלכים, שירות מהגיהינום. גם החשבון שמביאים לך הוא כאילו של שולחן אחר, אולי לא תשים לב ותשלם כפול. אבל לזה מתרגלים. מה שהשתנה כאן הוא נסיגה מרעיון שאף פעם לא באמת הצליח באמריקה, אבל פעם ניסו. ובווילג', ואפילו בסוהו, זה כמעט־כמעט שגשג. המקום הזה היה פעם בית קפה, שגם הגיש אוכל משעות מסוימות. אז אין יותר בית קפה. אפילו לא לכמה שעות. אמריקה ויתרה על הרעיון, לפחות בניו יורק. אולי בחוף המערבי יש, לא בדקתי הפעם.
סטארבקס, הארומה של האמריקאים, בנוי כדי שתשתה משהו, עדיף בעמידה, תאכל איזה עוגייה או כריך אחרי שתשחרר אותם מעטיפת החנק הפלסטית – ככה אמריקה מגישה לך את המזון המהיר שלה, בתוך ואקום שמאריך את חיי המדף אבל הורג לחלוטין את שרידי הטעם – ותעוף מהר החוצה.
האמריקאים מבלים באופן תכליתי. או בבר, כדי לשתות, או במסעדה, בשביל האוכל. בית קפה זה מקום שבו אנשים יושבים על נדל"ן יקר יותר מדי זמן, ומדברים. זה לא בשביל האמריקאים, סתם דיבורים. זה בשביל אירופאים, בשביל לבנטינים מהמזרח התיכון, בשביל כל מיני אנשים שלא הבינו שזמן זה כסף, זה שמזמן כבר לא ממש עושים באמריקה. הארץ שפעם כל מה שהיית צריך כדי להצליח בה זה רצון נחוש וחלום, מכופפת אותך לשכר נמוך שלא מאפשר לחסוך, שהופך את הלימודים בקולג' ובאוניברסיטה להתחייבות כספית שתשלם אחר כך במשך מחצית חייך, ושממנה תשלם 1,200 דולר בחודש לביטוח הבריאות. בלעדיו אתה תיוותר, כמו כמעט שליש מאזרחי ארה"ב, ללא יכולת לממן טיפול רפואי פשוט כמו קניית תרופה או שבר ביד, שלא לדבר על ניתוח.
היה ויכוח טלוויזיוני ארוך בין המועמדים הדמוקרטים לנשיאות השנה, לפני תחילת עונת הפריימריז במדינת איווה. מחצית מהזמן הלכה על הנושא הזה. לא שזה יעזור להם, לאמריקאי כל זה נשמע כמו סיסמת מפלגת העבודה שרצתה לנצח ב־2015 עם הסיסמה "סייעת שלישית לגן הילדים".
ברני סנדרס שמדבר כמו פאקמן, נביחות קצרות שטורפות את האוויר בזעף, צודק בכל מילה. אנחנו המדינה המפגרת ביותר בעולם מבחינת שירותי הבריאות שלה, וגם היקרה ביותר. אבל זה יעזור לו כשם שזה עזר לבוז'י. לשמאל אין מה למכור, חוץ מתחושה של אנשים הטובעים בתוך שלולית הכישלון שהם עצמם יצרו. וכמו שהיה תמיד בארץ השמרנית הזאת, אף אחד שם לא סובל לוזרים.
מילא בתי הקפה שנעלמו מהאיסט וילג'. איפה המועדונים עם הופעות המוזיקה, איפה האולמות הקטנים עם הצגות האוף־אוף, ואיפה המוני האנשים הצעירים שפעם מילאו את האזור. אומרים ג'נטריפיקציה, אומרים ששכר הדירה הגבוה הביא את העשירים לבתים הישנים והמכוערים האלה, שיושבים מעל מושבות חולדות, שלעומתן בתי הגידול שלהן בפלורנטין נראים כמו כלובי נוי. אבל זה רק מה שאומרים. הסצנה החלופית המדומיינת בברוקלין לא באמת קיימת. לא ככה, לא כמו שפעם פעמה כאן התרבות, הוציאה לעולם יצירות מופת וגידלה אמנים שהיום כולם מכירים. אין בכלל מודעות על הצגות והופעות. התרבות, כמו הרוח האמריקאית, נמצאת עכשיו בזבל, ולכן זה לא מוזר שדווקא שם, במקום שבו הכל מסתיים, פחי האשפה המרובעים שפזורים על מדרכות הענק, יש כתובת באותיות ענקיות: "אל תפחד מאף אחד".
העפיפון מאבד גובה
אמריקה נבנתה על חלום.
זה היה חלום פשוט מאוד, מובן לכל ילד, ולכן הצליח. החלום אמר שאתה יכול הכל, ואף אחד לא יפריע לך בדרך שבחרת. פה ושם התמזג הגבול בין המציאות והחלומות, למרות שחדי עין תפסו די מהר שמדובר בסם הזיה שמשווק להמונים. לא במקרה אלה שתפסו את זה הכי טוב היו יהודים. ארתור מילר, ב־1949, שכתב את מחזה המופת 'מותו של סוכן', וג'וזף הלר שהוציא בתחילת שנות ה־70 את המדריך להבנת האמריקאיות, שהוגש לכאורה בתור סאטירה על המלחמה: 'מלכוד 22'. האיטלקי הזקן, בן ה־102, שמריע לכל כובש ונכנע לכל כוח זמני, פשיסטי או אמריקאי, מעמת טייס צעיר ופטריוטי שמתפלא על הזגזוג האידיאולוגי של הקשיש. אני אשרוד, אומר לו האיטלקי, כי אני לא אימפריה, אבל אתם תיפלו, כי כל האימפריות נופלות במוקדם או במאוחר.
אמריקה, בלי שום ספק, מקרינה סימנים של דעיכה. תערוכת החדשנות של מוצרי אלקטרוניקה בלאס וגאס, כינוס עצום שמתקיים כל שנה במתחמי המלונות של שלדון אדלסון, היא לא יותר מגרסה מודרנית של יריד כפרי, קוצצי עגבניות וקולפני תפוחי אדמה. רוב המוצגים הם גאדג'טים חסרי ערך אמיתי, קצת שיפורים זעירים של דברים קיימים, ורק מוצגים ספורים הם באמת איזה חידוש, וגם אלה, כמובן, לא אמריקאיים.
אפילו לאס וגאס עצמה כבר לא מה שהייתה. וגאס הפכה מעיר הימורים אפלולית ומסקרנת לקניון עצום, יקר מאוד, שמספק, למי שרוצה, גם שולחנות הימורים שממוקמים בלובי הגדול והמואר, בתווך שסביבו חנויות יקרות במיוחד.
פעם הכל בווגאס עלה כמעט כלום, העיקר שתבוא להמר. עכשיו ההימורים הם רק עוד מקור בתזרים ההכנסות של שלדון וחבריו. למי שלא אוהב הימורים, כמוני, למי שרואה באנשים המכלים את ימיהם במלחמה נואשת מול מכונה שלא מסכימה לסדר נכון את הדובדבנים תמונה עצובה של קיום אנושי, המעלה היחידה של הקזינו היא האפשרות לעשן שם.
אני לא יודע מה עוד קורה בווגאס המוארת, הניאונית, המנוכרת, הקרה והיקרה, שמלאה באנשים מבוגרים. מה שקורה בווגאס אולי נשאר שם, אבל מי רוצה בכלל להגיע, מי רוצה להישאר שם, בטח לא אלה שהגיעו אליה כדי להתפרנס. אני מתגעגעת אל האנשים בבית שלי, בג'ורג'יה, אומרת נהגת האובר היפה, זה עם אחר לגמרי.
–
יכול להיות שהמספרים טובים. אוהבים להסתכל על הדאו ג'ונס ששובר שיאים. יכול להיות שמבחינת המאקרו, הכלכלה האמריקאית בסדר. אולי. אבל כאשר נוקשים על אמריקה כמו על אבטיח, שומעים קול חלול. משהו לא טוב קרה שם בפנים. משהו כילה את הליבה המתוקה של ארץ האפשרויות. זה לא טראמפ. לא רק. טראמפ הוא תוצאה, לא הסיבה. האמריקאים היו מוכרחים להמציא את עצמם כאומה. בניגוד לעמיתיהם במדינות הלטיניות של היבשת. שם, האחדות הלאומית הייתה טבעית לגמרי, בני עמים ותיקים, ספרדים או פורטוגלים, שבונים לעצמם מקום חדש.
ארה"ב הורכבה מבני לאומים שונים, שהיו חייבים למצוא לעצמם מכנה משותף שטרם הומצא. אז הם קידשו את החוקה, שעד היום נתפסת שם ככתב קודש שניתן לבני האומה מידי האבות המייסדים. גם החוקה וגם האבות האלה מוזכרים כל הזמן על ידי כל איש ציבור. הם האלילו את חלום הניעות החברתית, ובנו סולם ששלביו עשויים מדולרים. אתה תטפס למעלה על הכסף שתעשה. אבל כל אלה לא היו יכולים להתרומם ולהחזיק באוויר בלי הרוח שתישא את העפיפון האמריקאי. ועכשיו, הרוח הזאת שככה, והעפיפון מסתחרר אל האדמה.
רוח של אומה היא קודם כל תחושה של שייכות. פעם האמריקאים היו חופשיים כמו להקת זרזירים ענקית, שעפים לגבהים, אבל שומרים באיזו דרך מופלאה על אחדות הצורה, הלהקה והדרך בשמיים. ההתפרקות נחזתה כבר בספרים של פול אוסטר – חצי יהודי – שכולם, פרט לשניים, הם בעצם ורסיה של אותו ספר. באחד מהם הדמות הראשית מעבירה את ימיה בהליכה ברחובות השתי וערב של מנהטן, כדי ליצור תצורות ברורות של אותיות באמצעות ההליכה. אולי ככה תיווצר משמעות לתזוזת החיים.
עכשיו אמריקה היא אסופה של מאות מיליוני פריטים שלכודים יחד, ונעים באופן כאוטי, כמו חלקיקים אחרי פיצוץ גרעיני. איש לעצמו, כל אחר הוא אויב. ההתקבצות היחידה שקורית עכשיו היא לשני מחנות לעומתיים, עוינים, שלא דומים בכלום. לימין השמרני יש יתרון עצום. הימין יושב על רשת ברורה ומוגדרת של שייכות, אימוץ והתרפקות על החלום הישן והטוב, והערצת האופי הקשוח, האמין, הבוטח. ג'ון וויין רוכב שנית. השמאל, או הליברלים הדמוקרטים בהגדרה האמריקאית, לא מצליחים להציע איזשהו בסיס משותף, פרט לסייעת שלישית בגן, סליחה, חוק בריאות לכולם. אתה לא מאגד אומה סביב דגלים כאלה.
לדמוקרטים ממילא, מראש, סיכוי סטטיסטי נמוך בכל מערכת בחירות. עד עכשיו, רק 15 מתוך 45 הנשיאים של ארה"ב באו מהמפלגה הדמוקרטית. אבל כמה מאותם 15 היו מגדולי הנשיאים. ווילסון, רוזוולט, טרומן, קנדי, קלינטון. קרטר ואובמה הדמוקרטים לא נכנסים לרשימה. אבל קלינטון, ששמונה השנים שלו חתמו את האלף השני לספירה, היה נקודת האור האחרונה בהיסטוריה של ארה"ב. שנות ה־90 היו שנות השיא של אמריקה. בכלכלה, בתרבות, באמנות, בקולנוע, בספרות.
היהודי האחרון
אמריקה מתפוררת, ורואים את זה בכל מקום. המרקם האמריקאי, זה שעליו ובתוכו כל אמריקאי הרגיש את הזהות והשייכות הטבעית, נעלם להם. כאשר תופעה כזאת קורית בחיים של אומה, המערכת החיסונית נכנסת לפעולה. בדרך כלל, לפעילות יתר, שמסתיימת במחלה ממארת. תגובת הנגד היא חיפוש מיידי אחרי מערך משותף חלופי.
אם הלאום נקרע, אנשים הולכים אל הדת, אל תיאוריות גזעניות שמחברות בין בני אותו גזע ואל אלימות, הפתרון המהיר ביותר לסילוק תחושת פחד הכיליון. טראמפ תפס את זה היטב, ומכיוון שהכוח שלו בנוי על המשך תחושת אובדן הבסיס המשותף, הוא האדם שמקדם ומניע, באופן מודע ומושכל, את העמקת הפיצול והשסע. אחיו התאום במזרח התיכון עושה בדיוק אותו דבר, אבל זה כבר לכתבה אחרת.
מאמצע שנות ה־50 נדד מוקד התרבות המערבית מאירופה לארה"ב. פעם זו הייתה וינה, עם האופרות והמוזיקה, איטליה עם הציורים והפסלים, פריז עם הציור והשירה, לונדון עם התיאטרון ועם ספרות הענק של האנגלים. משנות ה־50 הכל התחולל בצד המערבי של האטלנטי. הדור האבוד, סופרי אמריקה של שנות ה־20 וה־30, שלא יכלו לפעול בקרתנות הפרובינציאלית של ארה"ב ונסעו לפריז, חזרו הביתה. הווילג' התעורר עם הביטניקים, אלביס פרסלי הנחיל את הרוקנרול, ואחר כך שנות ה־60, הלהקות הגדולות, ג'ים מוריסון, אנדי וורהול, 'שיער', מחאות וייטנאם, המון ספרי ענק, פרץ של יצירה ששינה ועיצב דור שלם, אולי שני דורות, עד עצם היום הזה. כל חובב קולנוע יגיד לכם שמאז שנות ה־90 לא נעשה סרט גדול באמת. כל מבין במוזיקה יסכם את שנות ה־90 כמועד האחרון שמשהו באמת קרה. כל קורא ספרים יתייאש מול השלל העלוב של הספרות מאז תחילת האלף השלישי. אמריקה ממחזרת את הזמנים של פעם.
זו ממילא אומה שמרנית, תוכניות האירוח לא השתנו כבר עשורים, אותו שולחן ולידו שתי כורסאות, אותו מונולוג פתיחה, אותם אורחים. אבל עד שהמגדלים פוצצו, הרוח האמריקאית הרשתה להעז. מאז שהאמריקאים שוב רומו בידי נשיא רפובליקני שהכניס אותם שוב למלחמת כזב מטומטמת, הפעם בעיראק, הכל קפא. אמריקה התמכרה לרימייק. סרטי וסדרות המשך למה שפעם אהבו, למה שפעם הצליח. אפילו הסרטים החדשים מתעסקים בדמויות שכבר הכרנו, כמו הג'וקר. הולכים אחורה, אל הזמנים ההם, כמו '1917' או 'היו זמנים… בהוליווד'. פעם היה פעם. פעם היה טעם.
–
האיטלקי הזקן של ג'וזף הלר צדק, אבל לא הסביר. תמיד יש סיבה לנפילה של אימפריה. בזמנים טובים, זה קורה כאשר אימפריה חזקה אחרת מאפילה ומגמדת את הקודמת. כך רומא צמחה אחרי יוון, והצעידה את העולם כולו קדימה, מנכסת ומפיצה את התרבות של האומה השוקעת – יוונית הייתה שפת המשכילים ברומא – ומוסיפה את היעילות, הטכנולוגיה וההוויה הרומאית.
אבל כאשר רומא התפוררה, שום אימפריה אחרת לא הייתה בשטח, אף אחד לא לקח את הדגל, ואירופה התכסתה בחושך של ימי הביניים שנמשך 1,000 שנים. זה המצב עכשיו. סין המזרחית לא תוביל את הציוויליזציה המערבית. אירופה עייפה ולאה. רוסיה רחוקה, בלשון המעטה, מלהיות קטר תרבותי משמעותי. שקיעת אמריקה, שקיעת הרוח האמריקאית היא כניסה לימי ביניים חדשים. זו תהיה תקופה טכנולוגית, ממושטרת מאוד, עוקבת, ממיינת. תקופה שבה תאגידי ענק, האימפריות החדשות באמת, יכתיבו לכולם את מה שייוותר ממה שפעם קראנו לו חיים.
ואולי יש סיבה לשקיעה של אמריקה. היהודים, שבאמת גילו את אמריקה ומצאו בה כר פתוח להשתלבות והתבטאות, איבדו את להט ההתמזגות עם סביבה שתאמץ אותם. הם כבר סתם אמריקאים, כמו כולם. כוח היצירה שלהם, שפעם הניע והוביל את התרבות באמריקה – כבה. במקרה הטוב, כמו אצל הצמד מגוגל או מארק צוקרברג, הם הולכים להיי־טק. במקרה הפחות טוב, הם מטנפים את עצמם ואחרים במין חולני, כמו הארווי וויינסטין, או בתרמיות פונזי כמו ברני מיידוף. וגם כאן, היהודים הולכים הכי רחוק שאפשר. רק ברני סנדרס עוד צועק מעומק הלב. היהודי האחרון שאכפת לו מאמריקה.
אין לו סיכוי.
–
