אני אעלה לעמדה, אבל שהמדינה תשלם

בערב חורפי וקר אחד, במוצב כלשהו בלבנון אי שם בתחילת שנות ה-90, מ"מ צעיר בגולני  ביקש מחייל (קצת יותר צעיר) לעלות לעמדת תצפית. החייל כעס. למה אני? כבר שמרתי כל היום, ולפני כן מטבח. תנו קצת לישון. המ"מ נשם עמוק ואמר לו: "האמת, תפסת אותי בערב פנוי. בוא נבדוק למה אתה".
וככה הם ישבו, בחורף לילי קפוא, במוצב אי שם בלבנון, עברו שם שם של חיילי המוצב ודנו בשאלה מדוע הוא לא יכול לעלות כרגע לעמדת התצפית. כשהם סיימו לעבור על כל השמות אמר החייל:
"יודע מה? השתכנעתי שאני צריך לעלות לעמדה. אבל אתם עדיין חארות". 

אני, כמובן, ממש לא אותו החייל. מימיי לא הייתי בלבנון ובתחילת שנות התשעים לא הייתי אלא זיק שובב בעיני אבי (או אמי, תלוי את מי שואלים). המ"מ בסיפור הוא גיל, השכן שלי. אני פותח בסיפור הזה כי הוא מספר, לתחושתי, המון מסיפור נטל המילואים.

חוק המילואים החדש שפרסם משרד הביטחון אומר שבמשך חודשיים בשנה אתנתק מחיי ואהיה משועבד לצבא. זה אומר שהמעסיק שלי, כל מעסיק, יאבד עובד לחודשיים לפחות, הילדים שלי יאבדו אבא לחודשיים, אישתי תאבד איש לחודשיים. לדבר הזה יש השפעות דרמטיות בכל תחומי החיים, מהמצב הכלכלי, דרך האופק הקידומי ועד הקשר עם המשפחה. 

צריך להגיד, עומס המילואים החל לעלות עוד לפני המלחמה. בפועל, ההתחממות ביהודה ושומרון העלתה משמעותית את כמות התעסוקות המבצעיות. מתעסוקה פעם בשלוש שנים, עברנו לתעסוקה אחת בשנה לפחות. באוגוסט 22 תפסתי קו ברמאללה, ובנובמבר 23 כבר הייתי אמור להיות בגוש עציון. במקום זה, ישבתי בנגמש על הגדר עם עזה. הבדל דק שכזה.

122 יום לתוך המילואים האלה, ואין מעגל בחיי שלא לוקח חלק במאמץ המלחמתי. לפני כמה ימים חגג בני הקטן ניסן יומולדת שנה. בחצי הראשון של חייו הוא ראה אותי כל יום, כל היום, בחצי השני של חיי הוא פגש אותי אולי ארבע פעמים, לזמן קצר בכל פעם. המעסיק שלי שכר עובד סוציאלי גבר והניח שלפחות יש לו מפלט אחד מענייני הריון, רק כדי לגלות שאני יוצא לחופשת לידה של חצי שנה. אחר כך היו מי שאמרו שאם אני מהגברים האלה, אז לפחות לא יהיה את כאב הראש של המילואים. מצחיק.

חשבתי שאחרי עזה יעברו לפחות כמה חודשים עד שיקראו לנו שוב, אבל אז הגיעה ההודעה על קו נוסף בצפון ממש עכשיו ועוד קו בנובמבר. ופתאום מצאתי את עצמי חי את חייו של אותו חייל מהסיפור של גיל. כועס, מקלל, מתעצבן, ואז עובר אוגדה אוגדה (כבר למדנו להכיר את כולן) ומבין שכולן עושות משהו, פשוט אין אף אחד אחר.

בהרבה מובנים, גם אני שותף מלא לתחושות הכעס וההתקוממות של רבים מחברי וחברותיי מכל הקשת הפוליטית בישראל. המציאות שבה השירות הצבאי הוא מצב נתון, מחייב, עבור חלק מהחברה הישראלית, ועבורה בלבד, לא יכול לשרוד. בטח לא במציאות הנוכחית.

את המחיר הקשה והמורכב שנדרש מאתנו אני ורבים אחרים מוכנים לשאת, אלא שלטנגו צריך שניים.

ויש כמה צעדים שהצד השני, כלומר המדינה, חייב לעשות:

1. תהליך מהיר, מיידי, שונה דרמטית מנסיונות קודמים, לשילוב אוכלוסיות לא משרתות (ויש כמה כאלו).
   זה דורש צעדים מקבילים, מיידיים, של הגברת תחושת השייכות למדינה, שינוי תכנים חינוכיים ועוד. זה לא תהליך שאפשר לעשות עם שוטרים אבל נקודת המוצא לא יכולה להיות עוד ישראבלוף נוסח ועדת טל, כלומר יצירת נוסחה מסובכת שלא תקדם דבר מלבד תעסוקה לעסקנים שמומחיותם היא לסייע לנו לעבוד על עצמנו. הכי פשוט: מדינת ישראל לא צריכה לפשוט על הבית של אף אחד ולגרור אותו ללשכת הגיוס, היא כן יכולה להחליט שהיא לא מממנת חינוך נגד שירות, למשל, או עמותות שמסייעות ישירות להשתמטות (הבלוף שנקרא 'ישיבות נושרים', נניח).
2. לצד זאת צריכים להתקיים בתוך הצבא שני תהליכים קריטיים: הראשון הוא מיצוי של המשרתים למילואים. קשה לדבר במספרים (בעיקר כי זה אסור), אבל אחוז המשרתים במילואים בפועל הוא נמוך משמעותית ממשרתי המערך הלוחם בסדיר. השני הוא דיון כן, אולי ראשון בהיסטוריה, על תפקידי הצבא. האם הצבא צריך רדיו? מורות? האם דווקא הוא צריך להפעיל שירות של הכנה לצבא (גדנ"ע) ולא תנועות הנוער? יש דעות לכאן ולכאן, אבל לאור העלייה הדרמטית במשימותיו של הצבא, זה דיון שצריך להתקיים.
3. ברור שכל התהליכים האלה, גם אם יתחילו מחר בבוקר, אפילו אתמול בבוקר, ויתנהלו בשיא המקצועיות והמחויבות, עדיין יקחו שנים עד שיתורגמו להורדת הנטל ממשרתי הסדיר והמילואים. לכן מה שחייב לקרות עכשיו זה שינוי עומק בתפיסת תגמול המילואים. לא הגיוני לצפות מאדם להגיע לשירות מילואים פעיל פעם בשנה משחרורו ועד גיל 45 לפחות, כשהוא ומשפחתו צריכים לעמוד בנטל הזה לבדם. התוצאה תהיה חדלות פירעון אנושית.

מילואים זה רעיון שמבוסס על רצון. אי אפשר לחייב מילואמניק להגיע. כאילו, אפשר. אבל רק בתיאוריה. כל כוחו של המערך בנוי על המוטיבציה, על הרצון לשרת. ויש כזה, אבל בלי מערך תגמולים פשוט, נדיב ומשמעותי – המחירים נערמים והשחיקה בלתי נמנעת. לך תשכנע אדם להופיע שנה אחרי שנה, להפסיד קידום אחרי קידום, לפספס חלקים משמעותיים מחיי ילדיו, רק בשביל פירורים ושלטים שכתוב עליהם  'מחבקים את המילואמיניקים'.

אם מדינת ישראל הגיעה למסקנה שאין ברירה אלא לצפות מאחוזים בודדים מהחברה לשלם מחיר משמעותי וארוך טווח למען הגנתה, צריך להתקיים מחדש דיון על מה נחשב 'תגמול ראוי' ומה לא.