המהפכה המשטרית שאנחנו ניצבים מולה היא בעיה מוסרית וערכית, אשר דורשת מהציבור הישראלי הכרעה ערכית פשוטה וחדה: בעד או נגד דמוקרטיה, ואם בעד – להילחם עליה. עבור הציבור הליברלי זו באמת לא צריכה להיות שאלה. כולנו גדלנו על הצמד "יהודית ודמוקרטית" ויודעים שדמוקרטיה עדיפה על מה שנתניהו, לוין ורוטמן פועלים לייסד כאן.
ובכל זאת, מרגע שהוצגה תוכנית לוין וקמה לה התנגדות עזה, נשמעים ביתר שאת נימוקים טכניים, אינסטרומנטליים, תועלתניים. על נס המרד מופיעות אזהרותיהם של מנהלי הבנקים מפני היפר־אינפלציה, של המומחים הפיננסיים ובכירי ההייטק מפני בריחת משקיעים, ושל המשפטנים מפני חשיפת החיילים והמפקדים לתביעות בהאג. האזהרות האלה כמובן קונקרטיות וחשובות, ומדגישות שהמציאות תחת דיקטטורה של הממשלה לא תהיה טובה לאף אחד. אבל הן לא העיקר.
אין צורך – לפחות לא כסיבה עיקרית – באיום במשבר כלכלי או בקושי לטוס לחו"ל כדי להסביר מדוע דמוקרטיה ליברלית היא דבר חשוב. הדברים נעשים עוד יותר גרוטסקיים כאשר מסבירים שעצמאות מערכת המשפט חשובה כדי להגן על ישראל מפני תביעות נגד הכיבוש – כלומר, שדמוקרטיה מתפקדת בישראל נחוצה כדי להנציח את היעדר הדמוקרטיה בשטחים הכבושים.
*****
יש דברים שקשה להסביר מבלי להגיע לאקסיומות. ההפיכה רעה מפני שהיא מחריבה את הדמוקרטיה, ודמוקרטיה היא דבר טוב פשוט מפני שהיא הדרך היחידה להבטיח שוויון, חופש לכולם והגנה על המיעוטים והקבוצות המוחלשות – נשים, ערבים, להט"בים, מבקשי מקלט והשכבות המוחלשות. שוויון, חופש והגנה על המוחלשים זה טוב – פשוט, ובכן, כי זה טוב. מפני שבהיעדרם, כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו, בנסיבות מסוימות, בצד הרע של המשוואה. ואפילו אם נישאר תמיד בצד המוגן והחזק –רוח הדמוקרטיה היא בנפשנו, במרכז תפיסת העולם שלנו.
בלי ההבנה הבסיסית והאינטואיטיבית הזאת של למה דמוקרטיה חשובה ומדוע צריך להיאבק עליה, אין לנו מה לחפש פה. אנשי הימין שמקדמים בימים אלה את הפיכתה של ישראל לתיאוקרטיה דיקטטורית לא נדרשים לנמק בינם לבין עצמם מדוע מדינה יהודית – בגרסה המעוותת – היא דבר חשוב, או אילו יתרונות כלכליים יכולים להיות לה. אולי, באמת, נדרשת לנו אמונה כמו־דתית בדמוקרטיה, כזו שאולי נחלשה אחרי שנים של נימוקים תועלתניים ופשרות על חשבון הדמוקרטיה שלנו.
בריאיון למוסף ״הארץ״, השווה שמחה רוטמן את המאבק בין תומכי ההפיכה למתנגדיה למשפט שלמה. במשל שלו, תומכי ההפיכה הם האם האמיתית, זו שמסכימה למסור את התינוק לאם המזויפת כדי להציל את חייו, והמתנגדים הם האם המזויפת, זו שמוכנה לחצות את התינוק לשניים. במשל של רוטמן, הוא המלך שלמה. במציאות, התפקידים הפוכים לגמרי. תומכי ההפיכה כה משוכנעים בחשיבות שלה עד שהם מוכנים לשרוף את המדינה בשמה. הפשרה שהם כביכול מוכנים לה היא כמו חציית התינוק לשניים, משום שחצי תינוק הוא כמו חצי דמוקרטיה.
שלא כמו במשפט שלמה, הצד שפועל מתוך דבקות באמונה שלו, מתוך התעקשות על ערכים – גם, לפעמים, תוך התעלמות מההשלכות הפרגמטיות שלהם – זה שמוכיח שהוא באמת מאמין במאבק שלו, הוא זה שינצח. מול הטיעונים של הקואליציה על הצורך העמוק ב"רפורמה" שעיקרה חיסול הרשות השופטת, צורך שמקורותיו ערכיים ומוסריים, לשיטתם של תומכי ההפיכה, מוכרחים להציב הסבר ערכי ומוסרי שווה בעוצמתו מדוע ההפיכה רעה. ההסבר הזה לא יכול להיות אינטרסנטי אלא אידאולוגי.
*****
הקרב בין ימין אידאולוגי למרכז־שמאל אינסטרומנטלי מתנהל בזירה אחרת כבר שנים. במאבק על עתיד השטחים, הימין הצליח לעצור את התהליך המדיני לאחר שהתעקש כי אסור למסור לפלסטינים חבלי מולדת. בתגובה, תומכי הפשרה המדינית הצטיידו בנימוקים על האיום הדמוגרפי ועל הצונאמי המדיני שיפרוץ. כולם קרסו משום שהם לא נגעו בליבת העניין – הסכם קבע בין ישראל לפלסטינים על חלוקת הארץ הוא בראש ובראשונה הפתרון הצודק והטוב ביותר.
הגיע הזמן לתרגל גם נימוקים ערכיים. הגיע הזמן שנבין שאנחנו נאבקים לא רק על יוקר המחיה ולא על הגנה בהאג, אלא על נשמתה של המדינה – ושהמאבק הזה עלול לגבות מכולנו מחירים כבדים שאותם ראוי לשלם כדי לחיות בחברה מתוקנת וצודקת יותר, חברה חופשית ושוויונית.
