גם בנוף הספרותי והתרבותי בן־זמננו, לא ניתן להתעלם מדמותו של פרנץ קפקא, הסופר הצ'כי־יהודי, שכתב בגרמנית וחי בין סוף המאה ה־19 לראשית המאה ה־20. סיפור מותו ובקשתו מחברו מקס ברוד שישרוף את כתביו הפכו לאגדה של ממש. קפקא נעשה ביטוי, מודוס, כמעט קלישאה – הלוא היא ה"קפקאיות" המפורסמת, אותה תחושת חוסר האונים של האדם הקטן אל מול העולם המבלבל, המבעית, של הבירוקרטיה המודרנית.
גם בקרב סופרים וכותבים ערבים מודרניים מצא לו קפקא מהלכים של ממש. את התופעה הזו מבקש לבחון עבדאתי בושעב, במאמרו באתר אל־ג'דיד, מגזין אינטרנטי המוקדש לתרבות ולספרות ערביות. בושעב מבקש להתמקד במקרה בוחן אחד: אוסף הסיפורים הקצרים של הסופר המרוקאי חסן בולהווישאת "הקושי מתחיל עם נפילת התפוח", שיצא לאור בשנת 2020, ובו 13 סיפורים.
עולם של ייסורים
ראשית, סוקר בושעב את ההיבטים המרכזיים ביצירתו של קפקא, הרלוונטיים להשוואתו. קפקא, הוא מציין, ניהל יחסים מורכבים עם זולתו – הוא עבר תקופת התבגרות טראומתית, בין השאר בשל הנוקשות של אביו, שממנו פחד כל חייו. נוסף על אביו, קפקא מאשים בנערותו הטראומתית גם את אימו, את מוריו, את אחד ממפקחיו בבית הספר, זרים שביקרו בביתו, קרוביו ועוד ועוד. עם נשים הוא התקשה לתקשר: התחתן והתגרש שלוש פעמים – בין השאר בגלל אביו, שלא הסכים לקבל את קשריו הרומנטיים. מערכת היחסים היחידה המשמעותית שלו עם אישה הייתה עם מאהבתו מילנה ז'יסנסקה, שאליה כתב כ־140 מכתבים. בחלק גדול מהם, קפקא מצליח להגיע לרגש ולאמפתיה שקשה לראות במכתביו האחרים.
הדבר מוביל אותנו לתֵמה המרכזית השנייה שבושעב מצביע עליה – האומללות הרבה השוררת ביצירתו של קפקא. הוא מזכיר את קורותיו של יוסף ק' בספרו של קפקא "המשפט", שאותו מקובל לראות כמשל לאומללותו של האדם הקטן מול המערכת הגדולה של הבירוקרטיה, שאותה הוא מבקש להבין ללא הצלחה.
את הסיפור קורא בושעב כמשל על השינוי הכלכלי־חברתי של חברת הפועלים, המשועבדת על ידי הבורגנות, שנוטלת ממנה את חלומותיה ואת אנושיותה.
היבט נוסף של האומללות בחיי קפקא מתגלה ביומניו, בייחוד באלו המתארים את תקופת מלחמת העולם הראשונה, שם הוא מתעד את חיי היומיום בזמן המלחמה ואת האומללות שהיא נושאת עבור האדם וסביבתו, וגם עבורו עצמו, שכן במהלך המלחמה הוא נעשה חולה יותר ויותר. קפקא מתגלה ביומנים במלוא האותנטיות ובריאליסטיות רבה. הכתיבה, מציין בושעב, היא פעמים רבות מעגלית. בימים רבים היא מתחילה ומסתיימת באירוע מסוים שקרה לו, אירועים שחושפים את אומללותו ואת חוסר האונים שלו אל מול עולם משתנה במהירות וקרוע על ידי מלחמות.
את האומללות של קפקא בושעב בוחן גם דרך סיפורו הראשון (שפורסם רק לאחר מותו) – "תיאור של מאבק". הסיפור מלא באי־נחת מן המקום ("למה הכול נבנה כאן בצורה גרועה"), מחוסר המשמעות של החיים ("חייך חסרי משמעות, ועליך ללכת"), מהקושי ביחסי המספר עם נשים וגם סוף הסיפור מעורר אי־נחת.
על פי בושעב, ישנם מאפיינים בסיסיים דומים בין כתיבתו של בולהווישאת לזו של קפקא. ראשית, שניהם כותבים את סיפוריהם בגוף ראשון. לדעתו, הדבר איננו מקרי – שניהם מביעים את מהלך חייהם ואת נקודת מבטם האישית דרך הסיפור. שניהם גם מתארים בסיפור בחדות ובדיוק רב רגשות, דמויות ורצונות.
תֵמות קפקאיות ספציפיות בולטות בהופעתן אצל בולהווישאת. הראשונה היא אופן טיפולו במקום – גורם מרכזי בסיפוריו של בולהווישאת, שכולל מעברים ללא הרף בין מקומות פתוחים כמו הרחוב, אל מקומות סגורים כמו הבית ובית הקפה. ניתן לציין בהקשר זה את האופן שבו קפקא עובר מן הפנים אל החוץ בסיפור "תיאור של מאבק" שתיארנו לעיל.
בסיפור "היער והעץ" מתאר בולהווישאת מעבר חד בין הכיתה והילדים היושבים במקומותיהם לבין הרחוב הלילי. הרחוב, עבור בולהווישאת, איננו רק מקום שבו הולכים, אלא גם מקום שבו ניתן לראות תמונות שונות מחיי החברה, וכך גם בית הקפה שמופיע ברוב סיפוריו. ממד מרכזי נוסף הוא הזמן – עבר, הווה, אך גם עתיד. העבר והעתיד, עבורו שניהם רחוקים וההווה, כמו זה הקפקאי, מלא בעיקר בסבל.
אומללות על־זמנית
בהמשך, משווה בושעב את סיפוריו של בולהווישאת ליצירתו של קפקא לפי שני המוטיבים המרכזיים שהוא זיהה לעיל – היחסים עם הזולת והאומללות. האחר משחק מקום מרכזי אצל בושעב כמכשיר המאפשר את כושר ההמצאה האומנותי שלו. סיפוריו מפגישים אותו כמספר עם אנשים רבים, במציאות או בדמיון. מדובר בעיקר על משפחתו, שמופיעה בכל סיפוריו כמעט – בייחוד בולטים סבתו, אישה בעלת חכמת חיים רבה שחייתה עד גיל מאה כמעט, אך חששה מפני זעמו של בעלה; סבו, איש קשה וחמור סבר, שהסבתא השתדלה להקטין את עצמה בפניו; אימו ואביו ואחותו ואף דודו, שבולהווישאת מתאר את היעלמותו המוחלטת מחייו.
באחד מסיפוריו, "חיות פרא וצללים מתפוגגים", בולהווישאת מספר על חבריו, שחולפים מן העולם ומותירים אותו מאחור בעולם שבו, כפי שהוא מתאר, רק גנבים ואנשים שפלים מאריכים ימים. החברים מופיעים פעם נוספת גם בסיפור האפונימי שבקובץ הסיפורים, שם בולהווישאת מתאר את שמחתו על חברים שהכיר דרך הפייסבוק, שעל אף שחולקים על דעותיו הם קוראים את סיפוריו. הסיפור קושר את החברים לקושי ולכאב, שכן המספר איננו יכול לכתוב אלא דרך הכאב.
בולהווישאת מתאר גם יחסים אחרים, מפתיעים יותר. למשל, הוא סולד מרופאים ומכל מה שקשור בהם. הפחד הזה, כפי שהוא מציין בסיפוריו, קשור לכך שסבתו, שאת חוכמת חייה העריץ, חשדה ברופאים. הוא גם מנהל יחסים מורכבים עם מבקרי ספרות, שבהם הוא רואה אנשים אלימים שאינם מתעניינים ביופיו של השיר, אלא רק בדחיית רעיונותיהם של המשוררים.
כמו אצל קפקא, דמויות "מקריות" של אחרים מופיעות גם אצל בולהווישאת – נהג המונית, מלצר בית הקפה, תלמידיו. לאנשי החוק והפוליטיקה מתייחס בולהווישאת בחשדנות רבה, כולל מסקנה אקטואלית: אם השרים וחברי הממשלה ממילא גונבים מן העם, מדוע שבני העם לא יגנבו זה מזה? לבסוף, הוא מדמיין כיצד האנשים הקרובים אליו, כלומר המעגל המשפחתי, עוזבים אותו בזקנותו, והוא נותר לבדו, לשתות קפה ולקרוא עיתונים בבית הקפה.
האומללות הקפקאית משחקת תפקיד מרכזי אצל בולהווישאת. ראשית, במקום שמקבלים אובדן הדרך והבדידות בסיפוריו. שנית, על אף שגיבור סיפוריו מחזיק בחלומות ובשאיפות, תקוותיו נכזבות כל העת על ידי המציאות. באותה מידה, מופיעה אצלו גם אומללות המלחמה. אם אצל קפקא דובר על מלחמת העולם הראשונה, אצל בולהווישאת אלו הקונפליקטים של המאה ה־21, המדינות הנקרעות לגזרים והחפים מפשע שנטבחים בהן.
האומללות ניכרת במיוחד בסיפור "כישלון עם שתי אוזניים ארוכות" – המילה "כישלון" חוזרת בו חמש־עשרה פעמים. הגיבור לא מצליח להגיע אל השמחה המיוחלת וגם לא להיפטר מן העצב המעיק. הוא נתון במעין מצב ביניים נורא שאינו מצליח לשבור; והוא לא מצליח לגבור על האי־צדק השורר בעולם או על אלו שעושקים את העניים ואת המסכנים. הוא לא מצליח להצטרף לאף אידאולוגיה וללכת איתה עד הסוף – לא להפוך לסוציאליסט מיליטנטי ולא לאיל הון קפיטליסטי. כך, מסכם בושעב, מתקיים האידיום הקפקאי גם בספרות הערבית בת־זמננו.
אליצור גלוק הוא מתרגם וכותב בצוות ״פרויקט אופק״ של מכון ון ליר בירושלים והפורום לחשיבה אזורית
