מספיק מילים כבר נשפכו על האופן שבו התקשורת נרמלה את איתמר בן גביר. אך הלכה למעשה הטלוויזיה הישראלית הביאה לנרמול של בן גביר או לפחות חיזקה את הסנטימנט שהוביל לבחירתו גם בדרמות המצליחות ביותר של התקופה האחרונה: "פאודה" ו"מנאייכ".
לכאורה, הדבר עלול להישמע מוזר. כיצד דרמות יכולות לייצר תהליך פוליטי משמעותי כל כך? בפועל לא מדובר בעניין נדיר. הטלוויזיה, המדיום המוביל ליצירה דרמטית כיום, והקולנוע לפניה, משקפים הלכי רוח בחברה ואף מחזקים אותם. לעתים זה קורה במכוון, ולעתים, במקום שהיצירה מבקשת לעורר דיון מוסרי על התנהגותו של הפרוטגוניסט, הקהל לא מקבל את הביקורת ומעריץ במקום לה רהר.
כשהארי פגש את החוק
נבחן כדוגמה שני סרטים אמריקאיים מצליחים משנות ה־70, "נהג מונית" ו"הארי המזוהם". בסרט "נהג מונית", העיר ניו יורק מלאה בזונות, בסרסורים ובסוחרי סמים. מערכת החוק לא מתפקדת והפוליטיקאים נראים כפלקטים שלא מסוגלים לטפל בעיר הקורסת.
הפרוטגוניסט, שלא מתואר כדמות אהודה, לוקח את החוק לידיים ומנסה להציל זונה צעירה שהתאהב בה. הוא לוקח את החוק לידיים והופך לגיבור.
גם בסרט "הארי המזוהם", מערכת החוק המשטרתית לא מצליחה לתפוס רוצח סדרתי שמסתובב בעיר לוס אנג'לס. בשל הנהלים המשטרתיים והביורוקרטיה, השוטרים העצלנים לא יכולים לעשות את העבודה ובמקומם נכנס הארי – שוטר נטול רסן שמצפצף על החוקים. הארי מענה את הרוצח, נזרק מהחקירה, ולבסוף מצליח ללכוד את הרוצח ולהציל בני ערובה בעצמו. בסיום הסרט הארי מחזיר את התג בגלל אוזלת ידה של המשטרה.
הסרטים האלה מציגים את הבעיה הבסיסית שעליה השמרנות האמריקאית והפופוליזם האמריקאי משחקים: הנהלים המשטרתיים, זכויות האדם וההנהגה הליברלית לא יכולים לעצור את הפושעים ולדאוג לביטחונם האישי של האזרחים.
גם לאחר הפיגוע במגדלי התאומים שרר בארה"ב סנטימנט כזה, כפי שאפשר לראות בסרט "האביר האפל", שם, כדי להתמודד עם הג'וקר, באטמן נוקט גישות דומות לנבל חסר הגבולות. המושיע הוא האדם חסר הגבולות וחסר הכבוד למערכת החוק שבא לעשות סדר.
הביטחון האישי היה מרכיב מרכזי בקמפיינים של רונלד רייגן, שהבין את הסנטימנט האמריקאי שרואה במערכות החוק מערכות לא מתפקדות, מלאות חדלי אישים, שבמקומן צריך נשיא חזק שיעשה סדר. כמעט מיותר לציין שגם דונלד טראמפ רכב על אותה האג'נדה בהצלחה מרובה.
כולם נגד השחיתות
"פאודה" היא כנראה הסדרה הישראלית המצליחה ביותר בעשור האחרון, ובמרכזה יחידת מסתערבים מיוחדת שנלחמת בטרור. כוכבה של הסדרה הוא דורון, גבר קשוח שחייו האישיים קורסים, בין היתר בעקבות מה שהיחידה דורשת ממנו.
פעם אחר פעם חברי היחידה מסרבים פקודה כדי לעמוד במשימה, מחפפים נהלים, והכל בשם הקדושה של המלחמה בטרור. בעונה השנייה, חלק מהבלגן מתרחש בספר הישראלי, הנגב כמעין מערב פרוע שבו הגיבור יכול לשתף פעולה עם הילידים נגד הרוע שקם מן המדבר. הגיבורים הם משולחי רסן, נטולי מדים, והם מצליחים במשימות רק כי הם מסרבים לדרג הפוליטי והצבאי.
סדרה שלוקחת את הנרטיב הזה לקיצון היא "מנאייכ", שמעמידה במרכז את השחיתות המשטרתית. הכותב רועי עידן הושפע רבות מפרשות בפרקליטות, ובעונה השנייה מחקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו.
ב"מנאייכ" הבעיה אינה חדלות אישים אלא שחיתות. המערכת לא רק כושלת בטיפול בפשע, היא גם משתפת איתו פעולה, אחראית לו ומחפה עליו לטובת אינטרסים של בעלי הכוח במערכת הפוליטית, המשפטית והמשטרתית. מלבד איזי, חוקר במח"ש – אאוטסיידר אולטימטיבי שנפלט מהמערכת בשל הניסיון לחקור את האמת. הניתוק מהמערכת והיותו חיצוני לה מאפשרים לו לפעול, וגם הוא, עם שותפיו, מצפצפים על נהלים מכיוון שהמערכת תעצור אותם מלקבל צווים. רק מי שחיצוני למערכת יוכל לפתור את הפשע המאורגן, מכיוון שהוא קשור בעבותות לפוליטיקה.
הנגב, הערים המעורבות והפשע ששורר בקהילה מוקבלים בישראל למערב הפרוע ולערים המעורבות בארה"ב בתקופות שונות. אזורים מסוכנים שהחוק הרגיל לא יכול להתמודד איתן, ולכן צריך מישהו שיתמודד עם מצב החירום הזה, ישבור את החוקים הרגילים ויפעל באלימות ללא גבולות.
גיבורי התרבות יכלו לנבא לנו מי המנהיגים והמדיניות שהעם רוצה: ניקסון, רייגן, ג'וליאני וטראמפ אצלם, ואיתמר בן גביר ושותפיו אצלנו.
שלום אסייג, מנאייכ. צילום מסך מ״יוטיוב״
מי יושיע אותנו?
אלמוג כהן מעוצמה יהודית, שמעלה ציוץ הרומז לכך שהוא הפעיל אלימות קשה על עצורים בדואים במסגרת תפקידו במשטרה, מייצג את הפנטזיה הזו – מישהו שיפעיל כוח ללא גבולות, בין השאר בידי מיליציות שמוקמות בנגב לטובת מאבק פשיעה. יו"ר המפלגה שלו בן גביר הוביל קמפיין מוצלח שנשען על כמה מסרים מרכזיים: הוא בעל הבית, הוא ימנע הטלת אחריות על חיילים ושוטרים שנקטו אלימות מופרזת והוא יעשה סדר באזורי הספר.
חלק לא מבוטל מהציבור הישראלי הופתע מתוצאות הבחירות ומכך שרוב העם בחר באנשים קיצוניים כל כך. אך אם מנכים חלקים מסוימים בפוליטיקה שלא יופיעו בטלוויזיה הישראלית – גזענות קשה, אלימות, עבר פלילי – אנחנו רואים שהמנהיגים הפוליטיים החדשים הללו מהדהדים מסרים שהציבור הישראלי כבר מעריץ בכוכבי המסך.
הבוז למערכת החוק, התפיסה שצריך להפעיל כוח לא מוגבל נגד אויבים מבית ומבחוץ ודמות "האיש החזק שעושה סדר" אינם בעייתיים מבחינת הציבור, אלא הפיצ'ר המנהיגותי שאליו הם כמהים.
כשאנו רואים את דורון ואיזי חוצים גבול אחר גבול ומולם ניצבת המערכת המושחתת והלא מתפקדת, אנחנו מפתחים ציפייה שהם יופיעו ויגאלו אותנו מהפשע ומחוסר הביטחון שבנו. כל מה שהפוליטיקאי הפופוליסט צריך לעשות הוא להצביע לנו על כך שהבעיות שהופיעו על המסך הן אמיתיות, והוא־הוא הדמות שתשבור את הסדר הקיים לעומת הפוליטיקאי המעונב שאליו התרגלנו וממנו נואשנו.
הטלוויזיה הישראלית יכולה לספר לנו ממה הציבור הישראלי מפחד, למה הוא בז ואיפה הוא מוצא את הפתרון: פוליטיקאים חסרי גבולות שמסמלים את ההפך מהנורמות ומהסדר הליברלי שאנחנו רגילים להתנהל על פיו.
