fbpx

נקמת הבומרים | מאת פיני אסקל

0

הקרב הכי לוהט בעולם מתרחש מול עינינו על המרקע: בני הדור המבוגר משתמשים בסדרות כמו 'הלוטוס הלבן', 'החוג לאנגלית' ו'Hacks' כדי להיכנס במעמד צד בצעירים. המהפכה משודרת בטלוויזיה, רק שהצעירים שמובילים את השינוי כבר מזמן לא שם

מישהו הפשיל שרוולים. חידד שיניים. צחצח חרבות. הוא בן 40 ומשהו, אולי 50 וקצת. זה קרה בזמן הקורונה. אולי כי קל יותר לפעול במחשכים, מאחורי מסכות, בסגר. אולי מפני שחרדות קיומיות יודעות לתת תחושה זמנית של מערב פרוע: אין חוקים, הכל מותר. אולי זה התחיל בכלל הרבה לפני הסיפור המוזר על העטלף בסין ושוב לא שמנו לב, כמו עוד מיליוני עדים דוממים לתהליכים היסטוריים איטיים שהיו. אבל זה קרה.

הוא בן 40 ומשהו, אולי 50 וקצת, בוגר החוג לקולנוע פה או שם. עד לא מזמן הוא ובני דורו הקדישו לשנות ה־80, ימי ילדותם ונעוריהם, גל נוסטלגי של סדרות וסרטים. מחוות לספילברג, השפעות של סטיבן קינג, סגירת חשבונות עם ג'ון יוז. 'Stranger Things', למשל, העמיסה על כתפיה הרזות את קיטבג הילדות ויצאה אל היער דרך פסי רכבת כדי להוות קפסולת זמן בעזרת אזכורים היסטוריים ותרבותיים רבים, החל בלהיט החנונים 'מבוכים ודרקונים' דרך 'אני והחבר'ה' ועד טרפת העב"מים. לרגע אחד שוב שימשה הטלוויזיה גשר בין־דורי, אבל ברגע השני נבלעה בתוך לוע של מפלצת ביבים לחה ועצבנית. וכשהיא סוף־סוף נפלטה משם – משהו בטלוויזיה השתנה לבלי הכר.

בשנות ה־80 הוא היה ילד מפתח, כזה שנכנס אחרי בית הספר לבית ריק ומחמם לעצמו במיקרו שניצל תירס. עכשיו הוא בן 40 ומשהו, אולי 50 וקצת. גם אם הוא עדיין קצת כועס על אמא, שעבדה עד בין הערביים ולא הייתה עבורו באמת, הוא לעולם לא יעז לזלזל בה ובאביו, או בסבו וסבתו; אבל הדור החדש הזה – איזה קאקערים קטנים. אין בהם טיפת כבוד, טיפת הערכה, טיפת צניעות. פגוע עד עמקי נשמתו, הן בשביל עצמו והן בשביל הוריו הזקנים, הוא נשבע לעשות הכל כדי להשיב את כבודו האבוד, כדי להוכיח שהוא רלוונטי וכדי להראות אחת ולתמיד מה הוא חושב עליהם, על הפישרים הקטנים. לשם כך, הוא ישתמש בכלי הנשק העוצמתי ביותר שהוא מכיר – הטלוויזיה.

הסדרה האנתולוגית המשובחת 'הלוטוס הלבן' מתארת את נציגות דור ה־Z אוליביה ופולה כמפלצות שטחיות, שיפוטיות ובוגדניות, שמדורגות בצמרת טבלת הדמויות השנואות בסדרה. הן מדברות באינטונציה מעצבנת, מרושעות כלפי אחרים וחוטאות זו לזו. אף שהן חלק מדור שחושב נכון, מדבר נכון ופועל נכון בכל מה שקשור לשוויון מגדרי, איכות הסביבה וצדק חברתי, אוליביה ופולה גורמות לצופה תחושה תמידית של זיוף, אינטרס ומראית עין, ומעוררות סלידה. הסדרה נפתחת בגופה אלמונית – וככל שמתקדמים הפרקים, קשה יותר ויותר שלא לקוות כי הגופה המסתורית היא שלב אבולוציוני בחיי אחת הנערות.

בתחילת הסדרה 'החוג לאנגלית' מוצגים בני דור ה־Z כסטודנטים אקטיביסטים ומודעים שנמצאים בצד הנכון של המאזניים. אך בהזדמנות הראשונה – כאשר תנועת מועל יד של המרצה הפרובלמטי ממילא מצולמת באמצע השיעור והופכת לגיף ומם ויראליים ונטולי קונטקסט – מתקבצים האינדיווידואלים לערב רב קיצוני, נבער, שטוף מוח וחסר מעצורים שממסגר, מעוות ואינו מסוגל להכיל מורכבות ולנהל שיח הוגן. במהלך אחד נמחקים הדיונים הערים, השאיפה לשנות את העולם לטובה, האומץ לנפץ מסגרות ישנות ודעות קדומות – והצעירים מצטיירים כדור הרסני ומסוכן.

ב'Hacks' הייצוג השלילי של דור העתיד כבר נעשה באופן מילולי לחלוטין. מצד אחד עומדת קומיקאית ותיקה ורדופה שהעסקנים רוצים לנגב בעזרתה את הרצפה ולהוביל לפרישתה, מצד שני ניצבת תסריטאית צעירה, מבטיחה, פזיזה ופוחזת שאמורה לסייע לגברת לכתוב מופע סיום ובכך גם להציל את עצמה. ובכן, הצעירה תשקר, תנעץ סכינים בגב, תטנף, תשדר תחושת אי־אמון כללית ותהרוס למבוגרת את החיים, אם רק ישקו אותה באלכוהול. כמו כן, היא אלרגית לחתולים – והרי אנחנו מכירים היטב את ההקשר הקולנועי בין חתולים לנבלים.

המקום היחיד בטלוויזיה שבו עדיין אפשר לראות את הצעירים של היום באור קצת יותר חיובי הוא זה שלא ישתנה לעולם – דרמות הנעורים. הקלישאות נכונות כאן בדיוק כפי שהיו בעידנים אחרים. נער הוא נער, נערה היא נערה, נשיקה ראשונה היא נשיקה ראשונה, פזיזות זו פזיזות, התאהבות זו התאהבות, בוגדנות היא בוגדנות, קונדום זה קונדום, הפלות הן הפלות. זהו גן עדן של שוטים, הנקודה היחידה על פלנטת הטלוויזיה שבה לא דרכה עדיין כף רגלו הדורסנית והנקמנית של ההוא, בן 40 ומשהו, אולי 50 וקצת.

כמו תמיד, הטלוויזיה היא רק סילואט של המציאות. כדי לראות את מקורות הסלידה אפשר להביט החוצה לעבר האתגרים הגדולים של האנושות. איך מטפלים במשבר האקלים? תלוי אם שואלים את ג'ו ביידן, האיש הכי חזק בעולם המערבי, או את גרטה טונברי, פעילה חברתית שוודית שהצליחה רק לפני חצי שנה לשנות קידומת מנערה לצעירה. התשובה עצמה היא חתיכת וואט־דה־פאק. ואיך מדיחים את טראמפ? בומרים הולכים לקלפי, זומרים משפילים אותו בטיקטוק. הקמפיין השיווקי האפקטיבי ביותר של אשתקד – קו פרשת המים של טראמפ מבחינת היחס כלפיו מצד האמריקאי הממוצע – נוהל על ידי דור הטיקטוק. טראמפ ניסה לשחק במגרש של הצעירים, בדיגיטל, ובתמורה נפל קורבן להטרלת העשור.

האיש הכי חזק בעולם כבר לא גר בוושינגטון. גם לא בבייג'ינג. אפילו לא במנלו פארק, קליפורניה. עכשיו האיש הכי חזק בעולם הוא נערה בת 17, היא גרה בקונטיקט, קוראים לה צ'רלי ד'אמליו, היא אוהבת לרקוד, כדאי לכם להיזהר ממנה, היא חזקה, יש לה טיקטוק. העולם שייך לצעירים, כך אומרים בכל דור ודור האנשים הזקנים. לעיתים מתוך קנאה, לפעמים לשם אזהרה. כדאי לכם להקשיב להם, הם כועסים, יש להם טלוויזיה.

הבומרים והאיקסים תוקפים את הדורות הצעירים בזירה היחידה שהם מכירים – הטלוויזיה. פעם היה להם גם פייסבוק אבל עד שהם הצליחו להבין אותו לעומק, הצעירים נמלטו. הבעיה הגדולה היא שהצעירים לא נמצאים בטלוויזיה. הוא בן 40, אולי 50 וקצת, שיוצא למסע צלב נגד צעירים שאינם מודעים לצלביותם.

הנה נתון מדהים שנשלף ממחקר של דלויט: כשבוחנים את אמצעי הבידור המועדפים על כל אחת מארבע שכבות הגיל העיקריות (בומרים, איקסים, מילניאלז, דור Z), הטלוויזיה כובשת את המקום הראשון בשלושת הדורות הוותיקים. בדור ה־Z מאבדת הטלוויזיה את המקום הראשון לטובת משחקי הווידיאו, מה שנשמע הגיוני מאוד; אבל לא רק שהיא מאבדת את המקום הראשון בקרב דור ה־Z – הטלוויזיה מידרדרת עד למקום החמישי והאחרון, אחרי גיימינג, מוזיקה, אינטרנט ורשתות חברתיות שמשאירים לה המון אבק.

ואתם יודעים מה קורה לטלוויזיה שיש עליה אבק; הוא מצטבר על האנטנה, גורם למסך מושלג ואז צריך לקרוא למשה מדירה 6 שיבוא להחזיק את האנטנה בזמן שאתה עולה לסדר אותה על הגג, ואתם מתקשרים ביניכם בעזרת גביעי אשל, ו – אוקיי, בומר, אתה נשמע זקן, מאוד זקן, הכי זקן, כל כך זקן ומתוסכל שזה יסתיים בעוד 20 שנה בגרסת הדיור המוגן של 'באולינג לקולומביין'. אתה ומשה מדירה 6 תיכנסו לבית ספר עם נשקים שלופים.

בהתחלה הצעירים יתלהבו לחזות בגרסת המציאות של 'באטלפילד', אחר כך הם ינג'סו משהו על אבק השריפה שפוגע באוזון, אבל הקליעים יהיו מהירים יותר מהפטפוטים. ברוך דיין האמת, ברוך הבא לנקמה המושלמת, עכשיו נראה מה נותנים בטלוויזיה.

בטלוויזיה צופים אנשים שמגבשים דעה שלילית כלפי הילדים והנכדים שלהם שמוצגים באור שלילי. תפיסת מציאות צרה ומעוותת שנועדה להצדיק את קיומם של הוותיקים על הפלנטה. רדיפה על הספקטרום המקארתיסטי שהולכת ומקצינה מרגע לרגע, מפרק לפרק, מסדרה לסדרה. מעולם לא נערכה מלחמה בין־דורית כל כך פאתטית ולא שוויונית. מעולם לא השתמשו כל כך הרבה אנשים באמצעים כל כך נחותים כדי להנכיח את עצמם – אבל בכך למעשה הדגישו עד כמה הם לא נחוצים.

הרי אין איש בעולם שרוצה לדעת איך מתכוונים הזקנים לעצור את מה שלא הצליחו לעצור עד כה ואיך הם מתכוונים לתקן משהו כל כך מקולקל דווקא כאשר תאריך התפוגה שלהם מתקרב.

הוא בן 40 ומשהו, אולי 50 וקצת, שעומד על הגג ומחכה שמשה מדירה 6 יצעק שהטלוויזיה עובדת. ואז הוא יורד בזהירות, מאבק מכנסיו, מתיישב על הכורסה ומזפזפ עד לערוץ עם החדשות. כשרעש היריות ממשחק הווידיאו של בנו חודר למוחו, הוא מגביר את הווליום של הטלוויזיה. ומגביר. ומגביר. ומגביר. ומגביר.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook