שמי רייצ'ל, ואני אימו של הרש גולדברג-פולין, הוא ילדי הבכור ובני היחיד.
הפעם האחרונה שבה ראיתי את הרש הייתה בליל ה-6 לאוקטובר. אנחנו אמריקאים-ישראלים וחיים בירושלים עם הרש ושתי בנותינו. הלכנו יחד, כל המשפחה, לבית הכנסת ואז לארוחת ערב בביתם של חברינו, ובשעה אחת עשרה בלילה, הרש לקח את התרמיל שהביא עימו, נישק אותי ואת ג'ון ויצא לפגוש את אחד מחברי הילדות שלו, שמו ענר, יחד הם הלכו לבלות לילה לבן במסיבת טבע בדרום ישראל, שנקראה, באופן אירוני, "פסטיבל האחדות והאהבה".
בבוקר שלמחרת, בעודי שותה כוס תה, האזעקות החלו לפעול בירושלים, לאחר שג'ון כבר הלך לבית הכנסת. מיהרתי להעיר את שתי בנותיי ויחד נכנסו לממ"ד. יצאנו אחרי עשר דקות, ולמרות שבדרך כלל אני לא משתמשת בטלפון שלי בשבת, בשל מצב החירום הדלקתי את הנייד כדי לוודא שהרש וענר היו בסדר. זה היה ב-8:20, בבוקר יום שבת.
שתי הודעות הופיעו על מסך הטלפון שלי באופן מיידי. הן נשלחו בשעה 8:11. לשון האחת היה "אני אוהב אותך", בעוד בשנייה היה כתוב "אני מצטער"- באותו רגע ידעתי שמשהו נורא התרחש בעולמי. לאחר מכן הצלחנו לגלות מה קרה: כשהטבח שגבה את חייהם של כמעט שלוש-מאות אנשים באותו פסטיבל מוזיקה, ושל יותר מאלף ארבע מאות אנשים בסך הכל, החל, הרש, ענר ועוד עשרים ושבעה אנשים הצליחו לברוח ולהתחבר בתוך מקלט בצד הדרך. מחבלי חמאס הגיעו לכניסה והחלו לזרוק פנימה רימונים, אשר שמונה מהר- כך לפי כל העדים ששמענו מהניצולים- ענר הצליח לזרוק חזרה החוצה. אבל שלושה רימונים מצאו את דרכם פנימה, ושם התפוצצו. לאחר מכן, חמאס החלו לירות אל תוך אותו חדר בטון קטנה, אשר בתוכו עשרים ותשעה אוהבי מוזיקה, מקלע RPG וריססו פנימה בנשק אוטומטי. כמה רגעים לאחר שהאבק שקע, מחבלי חמאס נכנסו פנימה. רוב אותם הצעירים כבר היו מתים. חלק נותרו בחיים, פצועים ושכובים תחת הגופות, מעמידים פני מתים ומהם, מהעדים האלו, הבנו שפקדו על הרש ושני בחורים צעירים אחרים לעמוד. כשהרש נעמד אפשר היה לראות שידו השמאלית נקטעה מהמרפק מטה. הוא איכשהו הצליח להתקין לעצמו חוסם עורקים מאולתר, ויצא החוצה עם שני הצעירים האחרים. העמיסו אותם על טנדר של חמאס שנסע לכיוון עזה, שם אותר אות הטלפון הנייד שלו בפעם האחרונה, בשעה 10:25 באותו בוקר של ה-7 לאוקטובר.
מאז אותו בוקר נשלח אלינו סרטון, בוא רואים את הרש מועלה על הטנדר הזה, עם אותו גדם מדמם במקום בו הייתה עד אותו בוקר זרועו השמאלית. זה היה לפני 18 ימים. מאז אין אנו יודעים דבר.
התחננו בפני הצלב האדום וכל אותם ארגונים הומניטריים אחרים לברר האם החטופים, אשר מוצאם משלושים ושלוש מדינות שונות מרחבי העולם, אשר נפצעו קשה בדומה להרש- האם הם מקבלים טיפול? הסבתות, התינוקות, או רות פרץ בת ה-17 הסובלת מניוון שרירים ושנחטפה מכיסא הגלגלים שלה באותו פסטיבל מוזיקה ללא צינור ההזנה לו היא זקוקה. אבל תחינותינו נפלו על אוזניים ערלות. הצלב האדום טען שהוא נוכח בגבול, אך לא ניתנה לו הרשות להיכנס לתוך עזה.
אז הנה אני, חיה ביקום מקביל לזה שלכם. אתם ממש פה, ונדמה כאילו אנחנו חיים באותו מקום אבל אני, וכל האימהות והאבות והרעיות והבעלים והילדים והאחים והאחיות ואהוביהם של אלו שנגנבו, חיים, למעשה, על כוכב לכת אחר. והשאלה האכזרית ביותר שאנו נשאלים בכל יום- ולא מתוך כוונת זדון- היא "מה שלומכם?". ובכן, דמיינו את אמא שלכם, ודמיינו אותה מתבשרת שיש רק שתי אפשרויות עבורכם: או שאתם מתים, או שהיד שלכם פוצצה ונחטפתם באיומי נשק אל תוך עזה ואיש אינו יודע איפה אתם, או אם דיממתם למוות על אותו הטנדר, לפני 18 ימים. או אם מתם אתמול. או אם מתם רק לפני חמש דקות. דמיינו את אמא שלכם, ודמיינו שאלו שתי האפשרויות היחידות שעומדות מולה. אז זוהי תשובתי אליכם, כאשר אתם שואלים אותי "מה שלומך?"
זוהי ההרגשה שחולקים כולנו, כל מי שחי על כוכב הלכת הזה. כוכב הלכת שנמצא מעבר לכל כאב, כוכב הלכת של ללא שינה, כוכב הלכת של הייאוש, כוכב הלכת של הדמעות.
מעל למאתיים חטופים מוחזקים כעת בעזה, מהם יותר ממאה אזרחים של 33 מדינות ברחבי העולם. איפה העולם?! אנחנו, המשפחות של מאתיים החטופים, נמצאים הרחק על כוכב הלכת שלנו, של הייסורים. אבל איפה אתם? למה איש אינו זועק ודורש שתינתן לאנשים הללו גישה לצלב האדום, למה איש לא דורש רק הוכחה שהם בחיים? זו קטסטרופה הומניטרית בקנה מידה עולמי.
ולגבי השנאה שמומטרת על ישראל בימים אלו- כי העיתונות לא מפסיקה לשאול אותי על זה- אומר רק שני דברים. ראשית, כפי שנכתב ברהיטות במאמר שקראתי, אם אתם מוצאים את עצמכם מזועזעים ממותם של תינוקות רק בצד אחד, המצפן המוסרי שלכם, והאנושיות שלכם, שבורים. ובשל כך, ברגעים השקטים שבהם אנו מוצאים את עצמנו לבד, כולנו, כל דרי כדור הארץ צריכים לשאול את עצמנו- האם אני שואפ.ת להיות אדם? או שמא אני נסחפ.ת יחד עם הזרם אל תוך עולמה הקורץ והעסיסי של השנאה?
התופעה הזו אינה ייחודית לישראל או לעזה, זו תופעה שנמצאת בכל מקום בעולם. אני יכולה להבין שהשנאה לאחר- מי שזה לא יהיה שאנחנו בוחרים לקרוא לו כך- היא מפתה, חושנית, אבל יותר מכל אלו, היא קלה. שנאה היא קלה. אך היא לא עוזרת במאום, והיא אינה יעילה.
נוסף על כך, אני יודעת שישראל כרגע מתנהלת בזהירות, ולא רק בגלל שהיא יודעת שיש מעל מאתיים אנשים שנחטפו לעזה בשביעי לאוקטובר. אלא גם בגלל שהיא יודעת שיש עוד 2 מיליון אזרחים פלסטינים שלכודים בעזה, וזו הסיבה שבגינה ישראל מספקת אזהרות לאותם אזרחים עזתים, מפצירה בהם לעזוב בטרם היא מכה. אבל שום אזהרה לא הגיעה עבור אותם נשים, ילדים, קשישים, אוהבי מוזיקה ותינוקות בטרם הטבח המכוון של השביעי לאוקטובר.
כולנו ערים לעובדה שמלחמה וסכסוכים תמיד, תמיד, יפגעו בסופו של דבר באזרחים תמימים, וזה מה שהופך מלחמה לכה אכזרית, כה הרסנית. אנחנו עדים לזה בכל מקום בעולם ובכל עת בהיסטוריה.
בתחרות הכאב, אין מנצחים.
ישנו דבר אחד שנתן לי שביב של תקווה בתוך הזוועה של השביעי לאוקטובר. זאת בגלל שאחד העדים איתם דיברתי, סיפר לי שבהתחלה, כאשר נורו הטילים וכל אותם היפים צעירים אוהבי-מוזיקה החלו לרוץ אל תוך המקלטים, היה איש בדואי אחד, שומר בקיבוץ שנמצא בצד השני של הדרך, שרץ יחד איתם אל תוך המקלט. ובעוד חמאס התקרבו אל המקלט אמר הבדואי לאותם הצעירים "ששש… תהיו בשקט, תנו לי ללכת לדבר איתם," והוא רץ החוצה ואמר בערבית "אני מוסלמי! כל מי שבפנים איתי הם המשפחה שלי, אנחנו מוסלמים אתם לא צריכים לחפש שם!" הוא ניסה להציל אותם! הוא יכול היה לגיד להם "אני מוסלמי" ולהציל רק את עצמו, אבל הוא ניסה לעשות את הדבר הנכון, למרות שזה היה הדבר המפחיד ביותר לעשות. ולמרות שזה דרש כמויות דמיוניות של אומץ. הוא הוכה באכזריות, והעדים לא יודעים מה עלה בגורלו. אבל אני עדיין מוצאת שבריר נחמה בידיעה שהיה מישהו שניסה לעשות את הדבר הנכון שעה שכל היקום התהפך על פיו.
אנחנו, בני האדם, בורכנו בתבונה, ביצירתיות, בהסקת מסקנות ובהבחנה בין טוב לרע- מדוע אין אנו משתמשים בכל אלה על מנת לפתור סכסוכים בכל רחבי העולם? ובכן, כיוון שזו משימה קשה, הדורשת כושר עמידה, דמיון, קשיות אופי, יכולת לקיחת סיכונים, ותקווה. אז במקום, אנחנו בוחרים בשנאה. כי השנאה היא נוחה, מוכרת, וכה קלה.
אני מפצירה במנהיגי העולם, הגלויים והסמויים, שעובדי לילות כימים על מנת לשחרר את כל החטופים, אני מפצירה בכל בשם כל האנשים, בכל מקום- הישארו איתנים, נחושים ועיקשים. ומי ייתן והאל יהיה עמכם, כי הזמן להצילם הולך ואוזל. הזמן הולך ואוזל.
