13 בספטמבר, יום השנה ה-30 לחתימה על הסכם אוסלו, מחזיר אותנו לצומת דרכים מרכזית בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הנהגות שני העמים הכירו זו בזו וגיבשו הסדר המבוסס על חלוקה טריטוריאלית של הארץ. בעקבות ההסכם נוסדה הרשות הפלסטינית – הישות המדינתית הפלסטינית הראשונה בשטח א"י-פלסטין ההיסטורית, אשר חולשת על הציבור שחי בו, גם אם לא זכתה למעמד של מדינה ריבונית.
בכך, היה הסכם אוסלו לחריג מבין חמש ההכרעות האסטרטגיות שקידמה ישראל בנושא הפלסטיני מאז 1967. שתי ההכרעות שקדמו לו – סיפוח מזרח ירושלים ב-1967 וקידום מפעל ההתיישבות בשטחים – נעשו חד-צדדית, וכך גם השניים שבאו לאחריו: הקמת גדר הביטחון באיו"ש מאז 2002 והנסיגה מרצועת עזה ב-2005. בעוד ששני המהלכים הראשונים גילמו התפשטות טריטוריאלית ומיזוג גובר בין ישראל לפלסטינים, השניים האחרים שיקפו התכווצות והנחת חיץ בין שני העמים, הגיון שעמד גם בבסיסו של הסכם אוסלו.
בהקשר הפנים-ישראלי, שיקף ההסכם תפנית חדה בפולמוס הנוקב שהתנהל מאז 1967 בסוגיית השטחים, ובמסגרתו ניצבו שתי תזות: הפשרה הטריטוריאלית, מבית מדרשו של יגאל אלון שחתר להניח חיץ פיזי בין ישראל לפלסטינים, תוך כדי סיפוח שטחים חיוניים באיו"ש וברצועת עזה ומבלי להתחייב לכינון מדינה פלסטינית; והפשרה הפונקציונלית שגיבש משה דיין, שעיקרה הימנעות מחלוקת הארץ, חתירה למיזוג כלכלי-מנהלתי של הפלסטינים בישראל, ושימור היציבות הביטחונית באמצעות מרקם חיים יציב. יצחק רבין, כפי שהודה בעצמו, היה חסיד תפיסתו של אלון, ושימש ראש הממשלה הראשון שקידם מהלכים ברוח התכנית שגיבש האחרון ב-1967.
"עידן אוסלו" היה רווי סערות, סבל משבריריות ולא זכה לקונצנזוס מלא בקרב שני העמים, אבל יסודותיו מתקיימים עד היום. הוא נמשך 7 שנים, מהחתימה על ההסכם ועד פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000, אחד העימותים החריפים בין ישראל לפלסטינים מאז ומעולם. בעיני רבים, אותו עימות סימל את קריסת הדוקטרינה שהתבססה על שיח מדיני ואמונה בדבר התקדמות לפיוס היסטורי, ומנגד – את חזרת שני העמים ל"דיאלוג באמצעות אש". מאז, מתקיימת במערכת הפלסטינית מציאות שברירית המצויה בהידרדרות מתמדת: באיו"ש – קיפאון מדיני המלווה בגלי הסלמה ובמשברים תכופים בין ישראל לרשות הנחלשת בהדרגה; וברצועת עזה – "מלחמה קרה-חמה" עם חמאס ופלגי הטרור.
וכך, בין הים לנהר התפתחה מציאות כלאיים הדומה לזירה ארכיאולוגית רבת שכבות. היא כוללת מגוון מצבים הארוגים זה בזה ומייצגים יוזמות אסטרטגיות והתנסויות היסטוריות שהחלו לקרום עור וגידים, אך נגדעו בעודם בעיבם. במסגרת הזאת מתקיימים בה בעת חמישה מצבים פוליטיים ומעמדות אזרחיים פלסטיניים:
שטחי A באיו"ש שעליהם חולשת הרשות הפלסטינית, ומעמדם המדויק מעולם לא הוגדר סופית; אזורי B שבהם יש לפלסטינים אחריות אזרחית, ולישראל – שליטה ביטחונית; אזורי C שעליהם חולשת ישראל באופן מלא; רצועת עזה הנתונה תחת ממשל החמאס, כשמעמד התנועה כריבון והפלסטינים החיים באזור אינו ברור; תושבי מזרח ירושלים, שמאז 1967 נושאים מעמד של תושבים שאינם אזרחים; ולצד כל אלה, גם האזרחים הערבים בישראל.
לאחר שהתנסו במגוון מערכות יחסים, שני העמים המותשים שוקעים במעין סטטוס קוו המבוסס על מתן עדיפות לפיתוח "הכאן והעכשיו". זוהי אינה מציאות הנגזרת מחשבון נפש מעמיק בקרב שתי הקהילות, קל וחומר מפיוס היסטורי, אלא הפוגה ספוגה בחשדנות ובעוינות הדדית שבמהלכה ממשיכה המציאות להשתנות, בעיקר נוכח הרחבת הנוכחות וההשפעה של ישראל באיו"ש, דבר שבעטיו גם מתעבה קו המגע בין שני העמים ומתהדקת מערכת הזיקות ביניהם.
על רקע זה נוצר היתוך מוזר ולא לגמרי מודע או רצוני בין שתי קהילות רוויות ייאוש ואסקפיזם. הישראלים חסרי עניין ברובם במתרחש מעבר לקו הירוק, בין היתר נוכח המיקוד האינטנסיבי במשבר הפנימי המתמשך במדינה, ומונעים מכוח תפיסות קולקטיביות "מרגיעות" ולפיהן ניתן באמצעים כלכליים לבסס רגיעה ולהחליש כמיהות פוליטיות ולאומיות. הציבור היהודי נתון למעשה בפרדוקס: רובו סולד מקיום משותף עם הפלסטינים, אך מנגד גם ממהלך מדיני משמעותי, קל וחומר מכינון מדינה פלסטינית הנתפסת כאיום קיומי.
הפלסטינים מצידם מצויים במשבר רב-מימדי שבגינו הם בוחנים ביתר רצינות רעיונות של מיזוג או קיום במסגרת ישות מדינית אחת. הייאוש הקולקטיבי הפלסטיני נובע משילוב בין כמה מגמות: איבוד התקווה למימוש חזון המדינה העצמאית, הפיצול הפנימי שהולך ומתמסד, הניכור הציבורי הכבד כלפי שתי ההנהגות הלאומיות (בגדה ובעזה), וכן התחושה ולפיה העולם, לרבות האחים הערבים, מאסו בעניין הפלסטיני.
לכך מתווספת השפעת עליית דור ה-Z הפלסטיני, שנולד סביב שנת 2000. הוא כמה למימוש עצמי, חש ניכור כלפי כל מקורות הסמכות שסביבו, עייף מאידיאולוגיות העבר ומייחס חשיבות לזכויות אזרח, ולא רק לזכויות לאומיות. נוכח הייאוש מהתהליך המדיני ומהמאבק המזוין גם יחד, תומך שיעור גובר מקרב הפלסטינים, בפרט הצעירים, בסיסמה "בידנא נעיש" – "רוצים לחיות" – גם אם משמעות הדבר היא כאמור חיים במדינה אחת, ובתנאי שיוכלו להתאזרח בה. בראייתם מדובר ברע במיעוטו, שאינו מבטא ויתור על זהות לאומית ועל שאיפות קולקטיביות, אלא "מיסגורן" לאור הנסיבות הקיימות ומימושן האפשרי בעתיד לא מוגדר.
את האידיאולוגיות הגדולות של העבר מחליף השלום הכלכלי שהפך למדיניות הלא רשמית של ישראל בהקשר הפלסטיני, ומקודם באמצעות מגוון "מחוות" ו"הקלות" בתחומי המסחר, התשתיות, הפיננסים והתעסוקה. אותה מדיניות מגלמת ניצחון פירוס: השלום הכלכלי מאפשר יציבות ביטחונית בטווח הקצר והבינוני ומונע תרחישים כגון אינתיפאדה שלישית, אך בה בעת מעמיק את המיזוג בין שתי הקהילות, ותורם להתבססות האמונה ולפיה אפשר להמשיך במצב הנוכחי ללא הגבלת זמן. ההיתוך המתהווה בין ישראל לאיו"ש לא נובע אפוא מהחלטות מדיניות או מתכנון אסטרטגי, אלא נוצר בעקבות יום-יום אפרורי ובירוקרטי המבוסס על היתרים, סלילת דרכים או פריסת קווי תקשורת.
בעוד רוב הציבור הישראלי לא מודע או מודע חלקית לתהליך המיזוג, בולטת בחריגותה הציונות הדתית שמנהיגיה מגדירים את הדבר כיעד אסטרטגי ופועלים ללא לאות כדי להפוך אותו למציאות. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ניסח את הכמיהה הזאת במסמך בשם "תוכנית ההכרעה" שפרסם ב-2017, ובו תיאר את הדרך להחלת ריבונות בכל שטחי א"י, המשלבת לטענתו בין ריאל-פוליטיק מודרני לצווי ההלכה. במסגרת הזאת, קרא סמוטריץ' להרחבה דרמטית של ההתיישבות באיו"ש, פסל על הסף כינון ישות פלסטינית, נקט עמימות בשאלת מעמד הפלסטינים במדינה המיוחלת, אך בה בעת הבטיח שבכל תרחיש יישמר הרוב הדמוגרפי היהודי וכן הצביון הדמוקרטי של ישראל. במהלך כהונת הממשלה הנוכחית, זוכה אותו החזון לתרגום מעשי במספר חסר תקדים של תכניות בניה שאושרו באיו"ש ובהקצאת משאבים רבים לפיתוח התשתיות האזרחיות באזור. סמוטריץ' הסביר בהקשר הזה כי יעדו ארוך הטווח הוא מחיקת הקו הירוק באמצעות מיזוג תשתיתי והשוואת מעמד היישובים היהודיים באיו"ש – לאלה המצויים מהעבר השני של קווי 1967.
בעוד המציאות משתנה דרמטית, הרי השיח בישראל בנושא הפלסטיני – כאשר הוא כבר מתקיים – מתנהל לאור פרדיגמות עבר, תוך העלאת אותן השאלות, הדילמות והפתרונות, לא פעם ללא תשומת לב כי רעיונות המועלים כיום ונראים פורצי דרך, אינם אלה מיחזור של תפיסות עבר.
בדיון על החלופות האסטרטגיות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בולטות שתיים שנדונות ללא הרף, הגם שהרלוונטיות שלהן אבדה. הראשונה היא חזון שתי המדינות. לפחות בטווח הנראה לעין קיים קושי מהותי לממש את התפיסה כפי שנהגתה לפני שלושה עשורים, וזאת בשל השתנות המערכת הפלסטינית, שהפכה לשתי זירות נפרדות המונעות מכוח רעיונות מתחרים, לצד תמורות שחלו בשטח, ובמוקדן הגידול בהתיישבות היהודית: כ-110 אלף מתנחלים ב-, 1993, לעומת כמעט חצי מיליון כיום.
החלופה השנייה שתוחלתה מוגבלת היא ניהול הסכסוך, כלומר שימור או שיפור המציאות בזירה הפלסטינית, בפרט באמצעים כלכליים. בהקשר הזה בולטים רעיון האוטונומיה התרבותית-אזרחית אך לא הטריטוריאלית שהגה בגין, הזוכה לעדנה בשנים האחרונות ומועלה מצד בכירים בליכוד; צמצום הסכסוך באמצעות שיפור חיי הפלסטינים ובהקטנת המגע בינם לבין ישראל, ללא הצבת חיץ גיאוגרפי בין שתי הקהילות; וכן כינון איחוד אמירויות על בסיס חמולתי-שבטי באיו"ש. בפועל, אף אחד מהרעיונות לא זכה להיענות במערכות הפלסטינית או הבינלאומית, וכמעט כולם לוקים בהישענות יתר על הרכיב הכלכלי השברירי, תוך התעלמות מהפערים האידיאולוגיים העמוקים וממשקעי העוינות בין שתי הקהילות.
בפני ישראל עומדות כיום שתי חלופות אסטרטגיות בלבד, המשקפות במידה רבה בחירה בין ברירה רעה לגרועה. מחד גיסא, המדינה האחת: תפיסה ותיקה בתולדות הסכסוך, הזוכה לעדנה נוכח הייאוש הרווח בשני הצדדים, ובמידה רבה מתממשת כבר עתה, כאמור – ללא תכנון, רצון או מודעות. אפשר לשער כי ישות שכזאת תקרום עור וגידים בכמה שלבים: הראשון – היחלשות השלטון המרכזי הפלסטיני, למשל עם תום עידן אבו מאזן; בשלב השני אפשר ויקודם סיפוח ישראלי הדרגתי של הגדה המערבית, בתחילה בשטחי C ובבקעת הירדן – דבר שיטשטש את הגבולות בין שתי הקהילות וילווה בהענקה חלקית או מלאה של תושבות או אזרחות לפלסטינים באזורים המסופחים; בשלב השלישי, סביר כי תתפתח מציאות אפרטהייד, וזאת נוכח חוסר הרצון הישראלי לאזרח את הפלסטינים באזורים שיהיו תחת שליטתה. בעקבות כך, ישראל צפויה לעמוד בפני דילמה גורלית: האם להמשיך לקיים שני מעמדות אזרחיים בין הירדן לים, או מנגד לאפשר לפלסטינים שיחיו תחת מרותה להתאזרח, ובכך להסתכן בערעור המאזן הדמוגרפי ובאיום על אופייה כמדינה יהודית.
מתח פנימי בתוך ישראל, לצד לחץ חיצוני בינלאומי כבד, עלולים להביא לבסוף לתחנה האחרונה: הכרזה רשמית על מדינה אחת שבה כלל התושבים יהיו אזרחים שווי זכויות.
סביר להניח כי יהיה זה ראשיתו של פרק היסטורי חדש ברוח של "בלקניזציה". כל אחד מהשותפים למדינה האחת נוצר בתודעתו זיכרונות מנוגדים וכמיהות קולקטיביות מתחרות, וישאף להיות דומיננטי בישות העתידית ולהותיר את השני כמיעוט. נדרשת כמות עודפת של אופטימיות כדי להאמין כי שני עמים המתעמתים ביניהם ברוח שבטית על טריטוריות, מקומות קדושים והנפת דגלים – לפרקים תוך שלילת קיום הקבוצה השנייה – יצליחו לבסס קיום רב-מימדי מתקדם ומורכב, תוך כדי עיצוב מחדש של זהויות פרימורדיאליות. במציאות שכזאת עלולים שני העמים למצוא עצמם בגלגול מחודש של המאבק ההיסטורי ביניהם, ועוצמתו עלולה אף להיות עזה מבעבר.
שתי החברות מתקרבות אפוא בהתמדה לנקודת אל-חזור, ואולם, אין המדובר – עדיין – בתרחיש דטרמיניסטי. בדרך למדינה האחת יש עדיין תחנת עצירה אחת: מהלך ישראלי חד-צדדי. מדובר במהלך שנעשה כמה פעמים בתולדות הציונות: החל מההכרעות שקידם בן-גוריון, וכלה בהתנתקות שקידם שרון ברצועת עזה. הכוונה להתכנסות לעבר קווי גבול שעליהם תחליט ישראל, בעיקר כאלה שיותירו תחת ריבונותה את רוב הישובים היהודיים באיו"ש ואת בקעת הירדן, ובכך יובטח חלק ניכר מהאינטרסים הביטחוניים שלה. מומלץ שהמהלך יהיה מתואם עם הצד הפלסטיני, אך אם האחרון לא יהיה מעוניין או מסוגל כך, אפשר ואף הכרחי לממשו חד-צדדית.
תקדים ההינתקות מרצועת עזה הוליד סיכונים שעלולים להתפתח גם במהלך חד-צדדי באיו"ש: השתלטות גורמים קיצוניים על האזור; הצבת איום ביטחוני כלפי ישראל; המשך תלות כלכלית עמוקה של הפלסטינים בישראל; וחמור מכל – קרע חריף בתוך החברה הישראלית. ואולם, מדובר עדיין בחלופה עדיפה על פני המדינה האחת, מציאות שצפויה לסכן את ליבת החזון הציוני, כלומר קיומה של ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. בעתיד רחוק יותר, ובעיקר כאשר יתחלפו ההנהגות הנוכחיות בשני הצדדים, עשויה המציאות שתיווצר לשמש בסיס לפיתוח הסדרה יציבה יותר.
הנושא הפלסטיני נטוע במוקד ההוויה הציונית מראשית ימיה, והוא מגדיר מרכזי של צביונה, יעדיה ודיוקנה הגיאוגרפי. אין אפשרות להתחמק מדיון או מהכרעות בנושא, אך אין משמעות הדבר כי שני העמים מחויבים לקיום בצמידות פיזית מלאה או בערבוביה. ניסיון העבר מוכיח כי כל ניסיון להימנע מעיסוק בנושא הפלסטיני – תוך כדי הישענות על אשליות קוסמות בדבר אפשרות לקיים יציבות לאורך זמן – הסתיים בטראומות שהתפרצו בהפתעה וחייבו מתן מענה מעמדה של נחיתות אסטרטגית. מימד הזמן דוחק גם הפעם ומחייב הכרעה לפני הגעה לנקודת אל-חזור, שבה יצטמצם מנעד החלופות האסטרטגיות לאחת בלבד: המדינה האחת.
ישראל והפלסטינים: 2023-1993
אל"מ (במיל.) ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, לשעבר בכיר באמ"ן, שימש כיועצו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים
