הממשלה לא חיכתה הרבה: כבר במוצאי יום שבת של 11 ביוני, לאחר שהתבהר כי צה"ל הביס את צבאות ערב בשלוש חזיתות ושילש את השטח שבשליטת מדינת ישראל, החליטה להמליץ לכנסת על חנינה כללית לעבריינים. תוך פחות מחודש התכנסה הכנסת לדון בחוק החנינה, ושר המשפטים יעקב שמשון שפירא הסביר כי חנינה כללית היא פעולה חריגה שראויה רק "לרגל מאורע לאומי גדול, יוצא מגדר הרגיל, שקורה ונחקק בתחושתו של העם כמאורע היסטורי".
מה הפך את אותו הניצחון למאורע גדול? שפירא הסביר כי "מזימת ההשמד של האויבים שצרו על המדינה על כל גבולותיהן [כשלה]", וחשוב מכל: "הנקודה החשובה ביותר, התחושה שהעם והמדינה נולדו לידה חדשה." מעמד החנינה הכללית קיבל משמעות תיאולוגית בדבריו של שפירא: "יום השבת בו נגמרו ששת הימים, הוא יום שעשה ה' תשועה בישראל."
והלא מה היא "חנינה" אם לא מושג ה"מחילה" האלוהית שמטהרת את הציבור מחטאיו, לאחר שעבר חילון מהתיאולוגי לפוליטי? המלחמה, עם מחיר הדמים שדרשה מהציבור הישראלי, והדם הרב שנשפך לצבאות ערב, הפכה לאירוע היטהרות קולקטיבי, כטקס העלאת קורבן.
בעקבות החנינה הכללית, שוחררו מאות פושעים מבתי הסוהר; מאות הליכים פליליים נעצרו, אלפי קנסות בוטלו, ובוטלה האחריות הפלילית לכל עבירה שבוצעה לפני תחילת המלחמה. אומנם החוק לא חל על עבירות חמורות כמו רצח וגם לא על סוגים שונים של עבירות ביטחון, אך הוא פטר רוב מוחלט מאזרחי המדינה מאחריות לעבירות קלות כחמורות. הציבור הפך לזך.
זו הייתה הפעם השנייה שבישראל ניתנה חנינה כללית. ובאופן לא מפתיע גם הפעם הראשונה הגיעה בעטיה של מלחמה. בפברואר 1949, רגע לפני שהאסיפה המכוננת הפכה להיות הכנסת הראשונה, היא חוקקה את פקודת החנינה הכללית, שביטלה את האחריות הפלילית לכל עבירה פלילית למעט רצח ועבירות שדינן מאסר עולם או גזר דין מוות. כך, לידת מדינת ישראל קיבלה משמעות של היטהרות מחטאי העבר, העבר שבאותה העת לא היה רחוק כלל.
הצירים אמנם דיברו בעיקר על הרצון לפתוח דף חלק עם קום המדינה, אך קשה לקרוא את הדברים מחוץ להקשר הפוליטי הקונקרטי:
בשנה שלפני כן הייתה ארץ ישראל המנדטורית קרועה במלחמת אזרחים מקיפה, שכללה גם אלימות, ביזה וגזל, בין יהודים לערבים, ובין היהודים לבין עצמם. חלק מהפשעים האלה אף נעשו בהכוונה מלמעלה.
פקודת החנינה לאחר מלחמת העצמאות קבעה למעשה כי במלחמה בערבים הכל מותר (על אהבה לא היה על מה לדבר). היא יצקה את יסודות האתוס שעליו נבנתה גם ההחנינה הכללית לאחר ששת הימים: הקורבן המלחמתי מטהר את הציבור הישראלי, בעיקר מפשעיו כלפי בני הציבור הערבי. עובדה זו הופכת לגלויה כשחושבים על כך שבניגוד לחנינה הכללית ב-1949, שהיה לה תפקיד פרקטי – למנוע אחריות פלילית מאזרחי ישראל הצעירה בגין הפשעים שביצעו במלחמה – החנינה הכללית לאחר מלחמת ששת הימים לא הגשימה כל תכלית פרקטית ברורה.
אומנם מאז לא ניתנה עוד חנינה כללית לאחר מלחמה, אבל בתת-מודע הקולקטיבי הישראלי התקבע הקשר שבין מאבק בערבים לבין חנינה, והתקבע הרעיון לפיו אם מלחמה על הארץ ומלחמה בערבים הם בעלי כוח מטהר, הרי שפשעים נגד ערבים, או כאלה שנעשים בשם המאבק על הארץ- ראויים למחילה.
ואם זה נדמה לכם כמו ניתוח אבסטרקטי מדי, אולי כדאי להיזכר בחלק מההיסטוריה של היחס המקל כלפי פשעים שבוצעו בשם המפעל הביטחוני הישראלי. החנינות הכלליות הן אמנם לא הגורם ליחס הזה, אך הן בין היסודות האידיאולוגיים שמסבירים ותומכים בו.
ב-1959, נגזרו 14 שנות מאסר על שמואל מלינקי, מג"ד מג"ב, בגלל אחריותו הישירה לטבח כפר קאסם. הוא שוחרר לאחר קצת יותר משלוש שנים והמשיך להתקדם בסולם הדרגות.
בסוף שנת 1990 שוחררו מהכלא המורשעים בחברות במחתרת היהודית שבית המשפט גזר עליהם מאסר עולם. הנשיא הרצוג קצב את עונשם 3 פעמים, והם שוחררו לבסוף אחרי פחות משבע שנים בכלא, כאשר חלק גדול מהציבור זעם על כך שהם בכלל נענשים.
בשנת 1984 הורה ראש השב"כ אברהם שלום לאנשיו להרוג מחבל שנתפס לאחר הפיגוע בקו 300. כדי לכסות את עקבותיהם, הם טפלו את האשמה על יצחק מרדכי, טייחו עובדות, שיבשו מהלכי חקירה והילכו אימים על הצמרת הפוליטית. היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, פוטר בידי הממשלה לאחר שהורה למשטרה לפתוח בחקירה, ולבסוף נכפתה על הנשיא הרצוג חנינה אישית למעורבים, תוך כדי כיפוף מנגנון החנינה כך שיחול גם על אנשים שלא הורשעו ולמעשה טרם עמדו לדין.
הגישה המקלה כלפי עבריינים יהודים מעולם לא פסקה. בחודש פברואר השנה חנן הנשיא חמישה לוחמים בגדוד הנודע לשמצה "נצח יהודה", בגין התעללות בעצורים פלסטינים, בהחלטה שמעלה שוב מן האוב את אותו רציונל שמאחורי החנינה הכללית מ- 1949.
ועוד משהו שהופך לאחרונה לחלק מהדיון האקטואלי ושייך דווקא ליחסים בתוך האוכלוסייה היהודית: בשנת 2010 החליטה הכנסת להעניק חנינה כללית לכל מי שביצע עבירה "על רקע התנגדות לתוכנית ההתנתקות". קרי, בגין מחאה פוליטית. כשתועמלני הימין מלינים עכשיו על יד קלה כביכול כלפי המוחים נגד ההפיכה המשטרית, יש להזכיר להם כי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות, שחלקם נקטו בפעולות אלימות מכוונות, זכו לחנינה ולחיבוק מצד המדינה. יצחק שמיר אמר בזמנו שבשביל ארץ ישראל מותר לשקר; נדמה שבשביל ארץ ישראל מותר גם לפשוע.
