הדיבורים על הסכם נורמליזציה עם ערב הסעודית הכניסו את האופוזיציה הישראלית למצב קצת לא נעים. נראה שישראלים שמתנגדים לנתניהו אינם מרוצים מההתפתחות, מחשש שהיא תסייע לראש הממשלה להישאר בשלטון ולקדם את ההפיכה המשטרית שלו.
יש שיאשימו את האופוזיציה בצביעות, בטענה שהשנאה לביבי כה משבשת את דעתם של אנשי השלום עד שאין הם רואים יותר שלום מול העיניים. כמסר פוליטי זה לא בלתי סביר, אבל לגופו של עניין אינני מסכים: הנזק שנגרם על ידי נתניהו עולה אפילו על התועלת העצומה של נורמליזציה עם סעודיה.
אין לי ויכוח עם טענת הממשלה שהסכם עם סעודיה טוב לישראל/ הממלכה חשובה, עשירה ומשפיעה, עד כדי כך שבעקבותיה תגענה עוד מדינות מוסלמיות. אין היא דמוקרטיה, אבל אין הרבה דמוקרטיות באזור. הסכם עם סעודיה, המדינה ששולטת במכה ומדינה, טוב לישראל – כלכלית, מדינית, ואסטרטגית.
אבל אני אישית סבור שאין סכנה גדולה יותר לישראל מאשר הקואליציה של נתניהו, גם בשקלול אלפי הטילים שיש לחיזבאללה. הם לא יכולים להרוס את המדינה, אבל אם הקואליציה תממש את מלוא מזימותיה – ישראל לא תשרוד כחברה וככלכלה מודרנית בת קיימא. לשלום עם הסעודים יש ערך רב, אך לא ברמה הזאת.
התשובה לשאלה מה יקרה עכשיו תלויה במידה רבה במחיר שסעודיה תגבה בשתי חזיתות: בסוגיה הפלסטינית (שם שותפי נתניהו בימין הקיצוני מחכים להתקומם); ובנושא הדרישה לתוכנית גרעין אזרחית (שמדאיגה מאוד את הממסד הביטחוני, שבימינו הוא נדבך מרכזי באופוזיציה).
כשנדע מה עומדים להיות המחירים נדע גם אם הימין יוכל לתמוך בעסקה. אפילו תנאי בסיסי כמו הקפאת התנחלויות מעבר לגדר הביטחון עלול לפוצץ את ההסכם עם הקואליציה הנוכחית. הצעד הזה אמנם רחוק מהתקדמות אמיתית לשלום, אבל חבורת העליונות היהודית והסיפוח-עם-אפרטהייד לא תזרום אפילו איתו.
בדיוק בשל כך קרא בימים האחרונים כתב הניו יורק טיימס, תום פרידמן, לממשלת אחדות לאומית – הן בכתב והן בטלוויזיה הישראלית. פרידמן, שמקורב לנשיא ביידן, אומר כי מדובר ב"שיעורי הבית" שנשיא ארה"ב מסר בחשאי לנתניהו.מי יודע? אולי נתניהו יתפתה לכך. יש מצב שהוא רוצה להציל את מעמדו בהיסטוריה. קיימת אפשרות שהוא לא איבד קשר עם המציאות. אבל הייתי מזהיר את האופוזיציה, ובמיוחד את בני גנץ הפופולרי פתאום, שלא להרהר אפילו בדבר כזה.
אין הכוונה שהאופוזיציה צריכה להתנגד להסכם שלום עם סעודיה. אדרבא, שיתעקשו על הבטחות שתוכנית גרעין תישאר אזרחית ויתמכו בה. ריאד ממילא יכולה לקבל תוכנית כזו מאחרים, ומסגרת של הסכם כזה לפחות תדאג לפיקוח ולהתחייבויות. אילו היה הימין באופוזיציה הוא כבר היה מקים מהומת עולם, כמובן, ומציג את ההנהגה כחוברת בוגדים, אבל המרכז-שמאל לא יכול להגיע לרמות כאלה של הפקרות. זה לא המותג שלהם (בישראל הצינית שנתניהו עיצב, אגב, תחושת האחריות הזאת היא לא בהכרח יתרון אלקטורלי).
אז אני צופה שהאופוזיציה תאפשר לנתניהו להעביר הסכם שלום עם סעודיה בכנסת גם אם יידרש "ויתור" לא-טריוויאלי לפלסטינים.
עם זאת, תמיכה בהסכם עם סעודיה אין פירושה שצריך להיכנס לממשלת נתניהו או להציל את ראש הממשלה. אם הימין הקיצוני ירצה ממש להפיל את הממשלה בגלל הקפאת התנחלויות (או כל פרץ אחר של מדיניות רציונליות בחזית הפלסטינית), תהיה זו איוולת לחלץ את נתניהו מהמלכודות שטווה לעצמו.
אחת מהן מחכה בדמות הצעת החוק המתוכננת למיסוד הפטור הגורף מגיוס לחרדים. נראה שהמפלגות החרדיות עומדות על כך שההבטחה הזאת תקוים במושב החורף הקרוב של הכנסת, אלא שקשה לראות איך היא עוברת: כרגע לפחות נראה שימצאו ארבעה-חמישה חברי כנסת של הליכוד שמצפונם לא יאפשר להם לתמוך בחוק שעושה צחוק מהשוויון בנטל ושרוב הציבור מתעב – כולל בוחרי ליכוד.
אם זה לא יעבור, המפלגות החרדיות כבר איימו להפיל את הממשלה. לא הייתי מהמר שהציניקנים האלה באמת יפילו קואליציה שכה מיטיבה עימם תקציבית – אבל זה עלול להיות לא נעים לנתניהו.
אנו חיים בתקופה שבה הלא-נורמלי מנורמל בקצב כה אדיר – לא רק בישראל – שקל לפעמים לשכוח מדוע נתניהו כה מושמץ. אבל רק במוצאי כיפור קיבלנו תזכורת לכך, כאשר בתגובה לאירועים בכיכר דיזינגוף בת"א כתב כך בטוויטר: "דווקא במדינת היהודים, ביום הקדוש ביותר לעם היהודי, מפגיני שמאל התפרעו נגד יהודים בעת תפילתם. נראה שאין גבולות, אין נורמות ואין סייג לשנאה מצד הקיצונים משמאל".
נתניהו הוא הפוליטיקאי שעשה יותר מכל אחר כדי להפיץ שנאה ולזרוע פילוג במדינה. לישראל תמיד היה פוטנציאל להידרדר למצב של שבטים האוחזים זה בגרונו של זה. כל שאר ראשי הממשלה (למעט, אולי, מנחם בגין) ניסו למזער זאת; אף אחד לא עשה יותר מביבי כדי למקסם את זה.
את הציניות המייאשת שלו, המעידה על חוסר פטריוטיות משווע, אפשר אולי לסכם באירוע אחד: שכנועה של תנועת חסידות בעלז, ערב הבחירות האחרונות, להתנער מהסכמתה להתחיל בתכנית חינוך ליבה בבתי הספר שלה, וההבטחה שאם ישוב לשלטון לא תהיה דרישה כזו. נתניהו יודע שתוכנית כזו הייתה יכולה להכין את הנוער בחסידות להשתלב בתעסוקה ובכלכלה המודרנית. הוא יודע ששיעור הילודה החרדי הופך את העדר החינוך המודרני במגזר למצב חירום לאומי, אבל נראה שלא אכפת לו. הוא קיים את ההבטחה, וקנה את תמיכתם האיתנה של רבני הקהילה ועסקניה השפלים.
אז לא, אל תצילו אותו.
אֶלָא אִם כן.
יש תרחיש אחד שבו האופוזיציה צריכה להסכים לתמוך בממשלת אחדות עם נתניהו: אם הוא יבצע פרסה מוחלטת וטוטאלית. אם הוא יסכים לבטל לצמיתות את ההפיכה, לסיים את הטירוף עם החרדים ולהיכנס באופן נחרץ להליך היפרדות מהפלסטינים. אם ינתץ את החיבור עם הימין הקיצוני ועם המפלגות החרדיות, אם יעשה מעשה אריאל שרון ויפעיל את כוחותיו הרטוריים ויכולתו הפוליטית בשירות הצלת ישראל המודרנית ולא השמדתה.
או אז הייתי קורא לנשיא הרצוג להעניק לו חנינה מקדימה. יש היסטוריה כזו, לא רק בישראל אלא במשפחת הרצוג עצמה.
אפשר להסכים, נראה לי, שהתרחיש הזה לא נראה סביר. אז נסתפק במשוואה פשוטה: כן, בהיסוס מה, להסכם שלום סעודי – ולא נחרץ לנתניהו. ללא שום שמץ של היסוס.
דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. לשעבר יו"ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
