לפעמים אני תוהה על האדישות שבה מעמיקים ישראלים מכל גווני הקשת את האיבה הפנימית בדרכים שבבירור מחלישות את המדינה. האם איננו רואים שאנו מוקפים באויבים פוטנציאליים? ואז אני מבין: כמו רוב הישויות אנחנו מתקשים לדמיין את הקץ של עצמנו.
טוב נעשה אם נשים לב היטב לאירועי השבוע האחרון בנגורנו קרבאך.
אין אנלוגיה מושלמת. לנגורנו קרבאך לא היה נשק גרעיני, היא קטנה מישראל וזו לא הייתה ממש מדינה שזוכה להכרה רחבה. אבל עם זאת, נגורנו קרבאך – ערש התרבות הארמנית – הייתה בבת עינה של ארמניה השכנה והיוותה את הליבה של הנוכחות הארמנית בקווקז. שם המנזרים והכנסיות, בתי הקברות העתיקים וחלק ניכר מההיסטוריה ושרידיה.
ארמניה העתיקה כיסתה בעבר שטח משמעותי, שכלל לא רק את רוב הקווקז אלא חלקים ממה שהיא כיום טורקיה. רבים אינם יודעים זאת, אך היא הייתה הציוויליזציה הראשונה שאימצה פורמלית את הנצרות, בשנה 301 (מה שמסביר את הנוכחות המרשימה של הכנסיה הארמנית בירושלים). ההיסטוריה התערבה, האימפריה העות'מאנית הגיעה, ויותר ממיליון ארמנים נהרגו בידי הטורקים לפני כמאה שנה ברצח העם המוכר הראשון בהיסטוריה, סוג של סיפתח לשואה. ואז ברית המועצות בלעה את האזור.
הסובייטים החליטו להעביר את נגורנו קרבאך מארמניה לרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אזרבייג'אן השכנה. זה היה חלק מהמדיניות שלהם לוודא שהרפובליקות שהתבססו על אומות תהיינה בעלות אוכלוסיה מעורבבת כדי לסבך כל ניסיון עתידי להפוך לישויות עצמאיות.
בדרך זו צורפה חלק מאוקראינה למולדובה הרומנית – טרנסניסטריה, שעד היום נמצאת בלב סכסוך ומנסה להיפרד ממולדובה הדוברת רומנית. בדרך זו, אגב, גם נוספו לאוקראינה חלקים ממה שיכול להיות מטבע הדברים רוסיה, דבר שתרם למלחמה המשתוללת בימים אלו ממש. כך גם הסיפור של מחוז נגורנו קרבאך, אם כי בידולו היה כה מובהק, עד שנחשב למחוז אוטונומי גם בימי הסובייטים. כאשר ברית המועצות התמוטטה פרצה מלחמה שבה נגורנו קרבאך זכתה למעמד של ”ישות בשלטון עצמי" – מבלי שגבולות אזרבייג'אן שונו רשמית.
למערכת העולמית אין כיום סבלנות לשינוי הגבולות – לא בקווקז ולא באיבריה, כפי שגילו הקטאלונים, ולא בשום מקום, כפי שמגלים הישראלים בגדה המערבית. הקונספציה היא שמספיק דם כבר נשפך בגלל סכסוכים על גבולות, ואין סוף לדרישות של כל מיני שבטים.
אבל הארמנים הסתדרו איכשהו. נגורנו קרבאך הייתה למעשה שלהם, גם אם לא מבחינה טכנית. קצת כמו הגדה המערבית, בגרסה ללא פלסטינים.
אלא שלפני 3 שנים האזרבייג'אנים מאסו במצב. הם תקפו והשתלטו על חלק גדול מאזור השלטון העצמי. הסכם הפסקת האש הותיר את נגורנו קרבאך מצומצמת אך עדיין עומדת על תילה, וכוחות שלום רוסיים נשלחו לאזור כדי לפקח על השקט.
בדצמבר אשתקד הטילו האזרבייג'אנים מצור על האזור, בכך שחסמו את מעבר לצ'ין שחיבר את המחוז לארמניה גופא. מכיוון שרוסיה כבר הייתה עסוקה באוקראינה – שומרי השלום הרוסים לא התערבו. בית הדין הבינלאומי לצדק הורה להסיר את המצור אבל בבאקו התעלמו.
באוגוסט, משפטנים בינלאומיים כמו לואיס מורנו אוקמפו, התובע הראשי לשעבר של בית הדין הפלילי הבינלאומי, קבעו שהמצור, שמטרתו לפגוע בעם, משול לג'נוסייד לפי ההגדרה של החוק הבינלאומי.
אבל במערב העדיפו להתעלם: אם יקבלו את ההגדרה הזאת, הרי שבתור מדינות החתומות על אמנת האו"ם למניעת רצח עם תהיה להן מחויבות להתערב; המלחמות בעיראק ובאפגניסטן דאגו לדכא כל חשק להתערבות ישירה כזו. וכך, גם כשאוקמפו הופיע בקונגרס האמריקאי לפני שלושה שבועות ואיים על האמריקאים באחריות עקיפה, וושינגטון נותרה במידה רבה אדישה. גם העובדה שבמובלעת הארמנית התקיים שלטון דמוקרטי בזמן שאזרבייג'אן איננה דמוקרטיה לא שינתה דבר. וישראל? היא מכרה וממשיכה למכור נשק מתוחכם לאזרים.
אזרבייג'אן הבחינה באדישות, הסיקה מסקנות ותקפה ב-19 בספטמבר. מאות בני אדם נהרגו ואוכלוסיית נגורנו קרבאך החלה לברוח לארמניה. המחוז צפוי להתרוקן כמעט לחלוטין מהאוכלוסייה הילידית שלו. יותר מ-100 אלף בני אדם – 80 אחוז מהאוכלוסיה – כבר נמלטו. שיירות שיירות, גברים נשים וטף, המתינו ימים לחצות את הגבול, תחת פיקוחם של האזרים שגם עצרו את מי שרצו לעצור.
אף אחד לא נקף אצבע. לאיש לא היה אכפת בשנים האחרונות שהאזרים יצרו מוזיאונים המפארים את הרג הארמנים והרסו באופן שיטתי אתרי מורשת ארמנית עתיקה בשטח שכבשו. העולם עדיין לא מדבר על סנקציות נגד אזרבייג'אן. אולי זה יגיע – אבל אולי גם לא, כי יש למדינה הזאת נפט וגז טבעי, שחשובים היום במיוחד בשל המשבר העולמי בשוק הזה בגלל המצב ברוסיה.
זה מזעזע, המידה שבה אנחנו נולדים לבד, חיים לבד ומתים לבד.
אני כותב שורות אלה מארמניה, שם אני מעייץ לארגון לא ממשלתי המנסה לטפח את החברה האזרחית בדמוקרטיה הצעירה. שורר כאן הלם רבתי. הכעס והאבל בלתי נתפסים. אינני יודע מה יקרה בסוף בנגורנו קרבאך – אולי איכשהו התושבים עוד יחזרו, אולי תהיינה עוד התפתחויות. אולי ארמניה באמת תקלוט את כולם. בהתאם לאוכלוסיה זה יהיה כאילו שישראל קולטת בן לילה מיליון פליטים. אבל מה שלא יהיה, עצם העובדה ששטח מוגדר התרוקן מאוכלוסייתו בתוך ימים היא מדהימה. היה ברור שמשהו כזה יגיע – והעולם שתק וזה הגיע.
בהיסטוריה ישנן דוגמאות נוספות למקרים שבהן טעויות קטסטרופליות הובילו לקריסת חברות, מדינות ותרבויות. אחד מהם נמצא ממש צפונית מישראל, בלבנון, שם בחרו הנוצרים המארונים הלבנונים לא להסתפק במדינה קטנה סביב ביירות עם יציאת הצרפתים. הם רצו הכל, וכעת לא נשאר זכר להגמוניה המארונית על לבנון. הגרסה שלהם ל"כיבוש" הרגה את הלבנון שהמארונים וגם המערב קיוו לה.
יוגוסלביה היא עוד מדינה שנעלמה בעשורים האחרונים. וצ'כוסלובקיה גם.
בישראל, סקרים מראים ש-40% מהאוכלוסייה שוקלים עזיבה אם הקואליציה הימנית-דתית תצליח להפוך את המדינה למקום שבו אדם מודרני ליברלי לא יכול לחיות בשלום ובנוחות. אנשים קוראים את זה ונשארים איכשהו כמעט אדישים. מה הם חושבים שהולך לקרות? מי בדיוק יגן עליהם? האם הם חסינים מעוצמת ההיסטוריה?
אם רוב המגזר היצרני של החברה הישראלית יעזוב, לאויביה של ישראל יהיה עליה יתרון אדיר. זו יותר מהערכה – זה כמעט אמפירי. זה ברור. גם אם היא איכשהו תשרוד בגלל הגרעין, סטראט אפ ניישן זה בטח לא יהיה. איראן בואכה טורקיה זה יהיה.
המסר שלי לישראלים הוא זה: ציוויליזציות באות והולכות. אנחנו לא נתון קבוע ואף אחד לא ימהר להציל אותנו. בניגוד למה שאנחנו חושבים, ישנם תרחישים סבירים מאוד שבהם ישראל נעלמת. ממש כמו שקורה בימים אלה ממש, תוך כדי טרגדיות אנושיות קורעות לב, בקווקז.
נראה שבימים אלה, בחסות ממשלה מופקרת וחצופה בצורה חריגה, ישנה סוף סוף התעוררות. כדאי מאוד שכך ימשיך. אסור להירדם. שום דבר בחיים האלה אינו מובטח.
דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות AP באירופה, באפריקה ובמזרח התיכון. לשעבר יו״ר התאחדות עיתונאי החוץ בישראל
