הסתקרנתי לקרוא ששרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן רוצה להשתלט על לשכת העיתונות הממשלתית כדי להיות מסוגלת לשלול תעודות לע"מ מעיתונאים שמכפישים את ישראל. ההתפתחות המעניינת הציבה בפני הזדמנות פז להסביר כמה דברים לשרת ההסברה. לא בכל יום אפשר לשרת כך את המדינה!
צריך להבין על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על עיתונאים זרים. רוב ארגוני החדשות הרציניים בעולם שומרים על חומה סינית בין דיווחי חדשות למדור הדעות. ה"הכפשה" שכה מסעירה את השרה מתרחשת בדרך כלל במאמרי הדעה, בעוד שרוב העיתונאים הנוכחים בישראל מסקרים את החדשות – כלומר, את העובדות.
אבל הבשורות הרעות, והדבר הראשון שצריך להסביר לשרת ההסברה, הוא שגם כאשר נצמדים לעובדות – ישראל לא ממש יוצאת טוב. כי האמת היא, שלא את הכל אפשר להסביר. עם כל הצער על השימוש במילה אפרטהייד (אני לא "משווה"!), אי אפשר היה להסביר את האפרטהייד של דרום אפריקה. אי אפשר להסביר את הדיכוי הסיני של האויגורים. אי אפשר להסביר את מעשי בוקו חראם והטליבאן. אי אפשר להסביר את הדברים הללו באופן שבו מתייחסים בישראל למילה – כלומר, "לשכנע".
כך גם לא ניתן לשכנע את המשקיף הזר הממוצע לתמוך במהות המדיניות של ישראל בגדה המערבית.
את הכיבוש הצבאי עצמו עוד אפשר להבין בדרך מסוימת – כי כן, הגדה המערבית היא שטח אסטרטגי וכן, אין זה אבסורדי לחשוש מירי טילים על כפר-סבא. העולם עשוי היה להבין שישראל חייבת להחזיק בשטח הזה לזמן מה. אבל אחרי 56 שנים זה לא תקף יותר. העמדה שזר נורמטיבי ינקוט, היא שלישראל יש כעת בחירה: או שתצא משם לכל הרוחות, תניח לפלסטינים לנפשם ותנהל מלחמה מתורבתת אם צריך – או שתספח את השטח בלי חוכמות ותהפוך את הפלסטינים לאזרחים כמו ערביי ישראל.
זה הופך לגרוע עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את ההתנחלויות, שיוצרות מצב שאי אפשר להסביר בכלל. ההתנחלויות מפריכות את הטיעון שהכל רק צורך בטחוני. אין אדם סביר שישתכנע שהן משרתות את הביטחון – הן הרי מוסיפות מטרות נוחות למחבלים. אם כולן היו קרובות לקו הירוק, אולי אפשר היה להסביר את זה כסתם פרץ חמדנות כדי לשפר את הגבולות; כולנו הרי חמדנים קצת לפעמים, והמותניים של ישראל באמת צרות. אבל ההתנחלויות פזורות בכל השטח.
כך נוצר עירבוב של אוכלוסיות באותו אזור גיאוגרפי, שבו ליהודים יש זכויות אזרח מלאות והפלסטינים נתונים לחסדי השב"כ והצבא. בכל רגע נתון החיים שלהם יכולים להתהפך בגלל חשד כלשהו, פעולה של שכן או הערכה של קצינת מודיעין. המצב הזה – נחיתות מובהקת וקיצונית עבור רוב האוכלוסייה, על רקע מוצא אתני – אינו ניתן להסברה.
מי שינסה להסביר שהפלסטינים יכולים להצביע ברשות הפלסטינית, או למצער בירדן, ייתקל בסירוב להשתכנע; כל אדם אינטליגנטי מספיק כדי להישלח לכאן בתור כתב חוץ, הוא גם אינטליגנטי מספיק כדי לדעת שכדי שהצבעה תהיה רלוונטית – היא צריכה להיות עבור הישות שבסופו של דבר מושלת – ועבור הפלסטינים, זאת ישראל.
אז בכל פעם שעיתונאי זר מעביר לכלי התקשורת ששלח אותו חומר עיתונאי על כל זה – ישראל נראית רע. אלה לא העיתונאים שמכפישים אותה; המציאות שיצרה ישראל היא שמכפישה.
זו לא הפעם הראשונה שבה עולה על הפרק אפשרות לשלול תעודות לע"מ. לפני כ-20 שנה, כשהייתי יו"ר התאחדות עיתונאי החוץ (עת שימשתי גם כמנהל AP בישראל ובשטחים), החליטה לשכת העיתונות הממשלתית לשחק משחקים. הערכנו אז שלמנהל, אחד דני סימן, היו שאיפות פוליטיות והוא רצה להרשים את רה"מ אריאל שרון (בגרסת טרום-ההתפכחות שלו).
ראשי ההתאחדות הוזעקו למשרדו של סימן, שם הודיע לנו בסבר פנים חמורות שהפלסטינים העובדים עבור התקשורת הזרה לא יקבלו עוד כרטיסי לע"מ. הם לא ישראלים, אמר – שיקבלו תעודות מהרשות הפלסטינית שכולכם אוהבים כל כך. לא הפריעה לו, כמובן, העובדה שרוב אנשי התקשורת הזרה היו גם הם לא ישראלים.
תעודות לע"מ קריטיות לעבודה העיתונאית מכיוון שהצבא דורש אותן מכל העיתונאים שמסתובבים בשטחים. העבודה של העיתונאים הפלסטינים חיונית, בין היתר מכיוון שעל העיתונאים הישראלים חלות הגבלות תנועה קשות מטעמי ביטחון, ובמקרים רבים העיתונאים הפלסטינים הם היחידים בשטח. אבל סימן הרגיש, כמובן, שזו לא הבעיה שלו.
כדי להשלים את התמונה, הממשלה החלה גם להגביל את יכולתנו להביא לארץ צלמי וידאו זרים, בטענה שהם טכנאים ולא עיתונאים, ושאת העבודות האלה צריכים לקבל ישראלים – אותם ישראלים שחסומים מגישה לשטחים. התוכנית השקופה הייתה, כמובן, למנוע תיעוד וידאו של הנעשה בשטחים: ישראלים לא יכולים להסתובב שם, לעיתונאים הפלסטינים לא יהיו תעודות, לצלמים הזרים לא יהיה אישור לעבוד.
מצאנו דרכים לעקוף את הבעיה, אבל לשכת העיתונות איבדה כל אמינות ונתפסה יותר ויותר כאויבת של חופש העיתונות. בסוף האינתיפאדה דעכה, ובשנים שעברו מאז התפוגג המתח לאט לאט.
כעת מגיעה שרת ההסברה עם תוכנית חדשה, להשתמש בתעודות כשוט למטרות פוליטיות. אם היא תצליח, התוצאה תהיה פגיעה מסוימת בגישה של עיתונאים שאינם לטעמה למסיבות עיתונאים, לאירועים רשמיים ולזירות אירועים ביטחוניים, שם אנשי ביטחון דורשים תמיד הצגת תעודות. אבל העולם הרי הוא עולם דיגיטלי. לא ממש צריך להגיע לכל מקום. התוכנית של דיסטל, אם תתממש, אולי תמנע מכמה עיתונאים גישה פיזית לכמה זירות אירוע, אבל היא תספק לכל העיתונאים גישה מוחלטת לאמת עמוקה הרבה יותר: אלו הם פניה של ישראל כעת.
יש כיום וירוס שמתפשט בעולם שאפשר לקרוא לו "אוטוקרטיה נבחרת". יש שישוו אותו לפשיסטים של המאה ה-20, שכמה מהם גם נבחרו איכשהו (לא מנומס להזכיר שמות). היורשים שלהם יותר מעודנים. הם משתמשים בכלים מודרניים – ממדיה חברתית ועד לצבאות בוטים – כדי להפיץ מסרים פשטניים ומרושעים, שמטרתם להתסיס את ההמונים. הם עושים דמוניזציה למומחים ולאנשי מקצוע, ותמיד, אבל תמיד, תוקפים את התקשורת.
זה טיב השלטון שיש לישראל היום. ראש הממשלה, נאשם בפלילים העומד למשפט בגין שוחד והאשמות אחרות, מוביל קבינט עמוס בפושעים, קנאים וחסרי כישורים שמונו על בסיס נאמנות נרצעת ולא הרבה יותר מזה (ע"ע השלומיאליות הטרגי-קומית של "שר החוץ" בפרשת הפארסה הלובית).
הייתי מעורב בסיקור של כ-100 מדינות לאורך השנים. למעט מאוד דמוקרטיות יש "לשכות עיתונות" – זה תמיד מריח רע. אבל אף לא באחת נעשה שימוש באקרדיטציה בדרך שמציעה שרת ההסברה – לתגמל עיתונאים בשקיפות ובלי התנצלות על סיקור ידידותי, וההיפך. רק במדינות לא דמוקרטיות בעליל יעלה על הדעת דבר שכזה.
אם תיושם, המזימה לא תשפר את התדמית של ישראל באלפית המיליגרם, היא רק תבהיר לכולם לאילו מעמקים שקעה ישראל תחת ממשלת נתניהו הנוכחית.
או אולי בעצם לא. אולי קורה פה בכלל משהו אחר. התוכנית הרי כל כך מטופשת ומזיקה, עד שמתעורר חשד ששרת ההסברה, למרות שהיא מרבה כל כך לשבח את נתניהו, היא סוג של סוס טרויאני משכנע במיוחד. ככל שחושבים על זה, קשה יותר להאמין שהאישה המלומדת הזאת לא יודעת שהתוכנית משקפת כה ברור את מהות הממשלה: פוטיניזציה דה-לה-שמעטא.
בזאת היא עושה לנו טובה גדולה. ככל שאזרחי ישראל יבינו את עוצמת הפיגוע מוקדם יותר, כך יגבר הלחץ על חמישה מחברי הליכוד להצטרף לאופוזיציה בהפלת הממשלה. וכך אולי יקיץ הקץ על המבישה בתולדות ממשלות ישראל.
דן פרי היה העורך הראשי של סוכנות אי-פי באירופה, אפריקה והמזרח התיכון וחיבר שני ספרים על ישראל.
