קוראים לי יסמין. אני בת שלושים וקצת, ערביה מנצרת שלומדת סיעוד בתל השומר.
כשהתחילה המלחמה שמתי רקע שחור בתמונת הפרופיל שלי בפייסבוק.
כתבתי משפט ידוע של הנביא מוחמד: "תרחמו על האנשים שעל פני כדור הארץ ומי שבשמים (אלוהים) ירחם עליכם" .
זו הייתה ביקורת על כך שלא משנה מה אנחנו, ערבים ישראלים, נגיד או נעשה – תמיד יתקפו אותנו משני הצדדים וניחשב לבוגדים מצד כולם.
כתבתי גם: "הדת לאלוהים והמולדת לכולנו". זה נכתב בעקבות ניסיון לסכסך בין נוצרים למוסלמים בעזה. גם העברתי ביקורת על צורת הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה.
כמה ימים אחר כך קיבלתי שיחת טלפון מהרכזת שלי. היא אמרה שהבנות שלומדות איתי מפחדות ממני כי לתמונת הפרופיל שלי יש רקע שחור, ושחור זה דאע"ש וחמאס. וחוץ מזה העלתי סטוריז בערבית.
הרכזת הבינה שהתלונות כנראה מוגזמות. היא רק רצתה לבדוק מה בדיוק כתבתי ולמה יש לי תמונה שחורה.
היא רצתה שאדע מה קורה והמליצה לי להתייעץ עם חבר מבוגר ומנוסה יותר מהפקולטה. החבר הוא יהודי שהותקף בעצמו משני הצדדים. הוא המליץ לי פשוט לא להעלות כלום במהלך המלחמה. כי הכוונות שלי אולי טובות, אבל לא משנה מה אעשה – תמיד אנשים יפרשו את דבריי בצורה לא נכונה. הוא סיפר לי שגם הוא נזהר מאוד עכשיו.
אז החלטתי לדבר עם אחת הבנות שאיתה היו לי קודם יחסים ממש טובים ולשאול אותה מה הפריע לה.
להפתעתי, היא אמרה שבכלל לא התעמקה במה שהעלתי. שהבנות האחרות אמרו לה שהן מפחדות, הלחיצו אותה ושכנעו אותה לדבר עם הרכזת. ממנה גם גיליתי שהן ניסו לגייס עוד אנשים נגדי אבל לא הצליחו.
כשסיפרתי לה מה כתבתי בפוסט, היא שאלה: "וזה הכול??". כן. זה הכול.
אחר כך דיברנו על התמונה השחורה. הסברתי שאצלנו היא פשוט מעידה על אבל וכאב. הסברתי שהיה לי קשה כל כך לראות את כל הכאב והמוות בשני הצדדים עד שהרגשתי שהכול מסביבי שחור. שאני מתאבלת על האנושות.
"אני מתנצלת שחשדתי בך" היא אמרה לי.
סטודנטית אחרת שדיברתי איתה אמרה שחשבה שמי שמעלה תמונה שחורה תומך בחמאס וגם שהתאכזבה מכולנו, כל הסטודנטים הערבים בכיתה, שלא יצרנו קשר עם הסטודנטים היהודים כדי לשאול מה שלומם.
וזה כבר ממש נראה לי מוזר.
באמת הייתי צריכה לדבר עם כל הסטודנטים בכיתה ולהסביר להם שגם אני מודאגת ממה שקרה?
הרי ממש כמו כל אחד אחר, גם אני דיברתי עם האנשים שקרובים אלי.
וחוץ מזה יש ערבים שמרוב פחד העדיפו לשתוק.
באיזשהו שלב, הכיתה שלי השתתפה בסדנה שארגן בית החולים במטרה ליצור שיח בין יהודים לערבים.
החלטתי לשאול את הבנות שהתלוננו עלי את השאלה שהכי עניינה אותי:
"מי זה ערבי טוב, מבחינתכן?" שאלתי. "מה אני אמורה לעשות כדי שתהיו מרוצות ממני?"
כולם הסתכלו עלי ושתקו.
ואז הן אמרו שהן מפחדות מערבים ואיבדו את האימון בכל הערבים.
פתאום הפכתי להיות בן אדם זר.
סליחה אבל, האם אני צריכה להוכיח לכן מה עברתי ועשיתי בזמן המלחמה כדי לא שלא תפחדו? שתזכרו שאני אותה חברה שאתן מכירות?
הרי גם אני דאגתי לחברות שלי שיש להן בנים בצבא, גם אני המשכתי לעבוד ולתפקד למרות שזה היה ממש קשה, גם אנחנו בנצרת היינו בחרדה מהטילים של נסראללה.
וכן, גם אני חושבת שצריך להעניש ולגרש את כל מי שמעודד רצח והשמדה, לא משנה אם הוא ערבי או יהודי.
בסדנה קיבלתי הרבה תמיכה מבנות אחרות מהכיתה.
בסוף, אחרי שיחות וויכוחים, התחבקנו, חלק מהמתלוננות אפילו התנצלו.
מצחיק איך בתחילת המלחמה התקשיתי להאמין שיש באמת רדיפה כזו. קראתי עדויות של סטודנטים מפקולטות אחרות ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שזה נכון… מתברר שטעיתי.
