תקציר: בעינו של הצופה מבחוץ נתפסת חסידות חב״ד כמכילה, מכבדת, ומקבלת כל אחד באשר הוא. המציאות היא אחרת. הגזענות הפנים־קהילתית אינה שונה מזו שראינו בסרטון שהפיקו בנות אולפנת ״חורב״: חלוקה לקאסטות, שידוכים סוג ב׳ לבנות סוג ג׳, ודרישה בלתי כתובה למחיקת סממני הזהות הלא־אשכנזיים, שגם היא אינה עוזרת לקבלה מלאה בתוך הקהילה. רסל דיקשטיין חוזרת למקורות, אל המקום שעזבה, ומציגה את הפנים האחרות של החסידות.
לפני כמה שבועות סערה הרשת בעקבות סרטון חובבני מבית היוצר של אולפנת "חורב" הירושלמית, שחרטה על דגלה – לפחות לפי הלוגו – ״תורה עם דרך ארץ״. בסרטון האמור, שתואר בדיעבד כסאטירי ופארודי, הוצגה מציאות הפוכה מנקודת מבטן של נערות י"ב; מה היה קורה אילו האולפנה הייתה "מזרחית".
התוצאה לחצה חזק וגס על כל בלוטות הסטראוטיפים – ריקודים פראיים, צעקות ושירה רמה, מנהלת שמדברת במשלב נמוך, תמונות של רבנים מזוהים שמוטחות על הקירות, מכסות משפטי חן נוטפי ערכיות. וכאילו אין סאבטקסט בעולמנו כלל, בתחילת המהפך נמחקו שמות המשפחה האשכנזיים של הנערות, תחתם הוצגו שמות משפחה מזרחיים, ובצילום התקריב הן נראו מורחות על פניהן הבהירות צבע חום.
עיקר הדיון היה בערכים הלא־מדוברים, אך המונחלים היטב־היטב בלבבות, שהובילו להפקה הגזענית והסטראוטיפית הזאת. ראשי המגזר שידרו תבהלה ותגובותיהם נעו בין ״לא מתנצלים ואף אחד לא יטיף לנו מוסר על אהבת ישראל והכלה״ לוואטאבואטיזם (שכחתם מה קורה אצל החרדים?) ומתקפה כמגננה.
ככה זה כשקבוצה גדולה כל כך, התופסת מעצמה ערכית ומורמת מעם, נתפסת בקלקלתה; והקלקלה רבה מאוד, כפי שהעידו מאות גולשות וגולשים, בנותיה ובניה של הציונות הדתית.
תימנייה בשם שטיין
החברה הדתית, בהכללה, מתיימרת להציג עצמה כחברה הטרוגנית ופתוחה, כזו שמכירה ברב־גוניותו של עם ישראל ואף מוקירה מאוד את שמירת הייחודיות היהודית בתפוצה הלא־אשכנזית. אלא שמדובר במס שפתיים בלבד, בתיאוריה, בפועל – עליונות היהודי הלבן ותפיסתו כטוב האידיאלי ארוגות בסיבי הנפש של המגזר ומשפיעות גם על הדור הצעיר, כפי שהוכח.
אני מכירה את דו־הפרצופיות הזאת, היא מוטמעת היטב גם בקהילה שבה גדלתי, שאף היא מתהדרת בערך "אהבת ישראל" ומצטיירת בקרב הקהל הרחב כמקבלת ומכילה, בעוד השיח הפנימי והחוקים הבלתי כתובים אך המכתיבים את אורחותיה רחוקים מכך שנות אור.
חב"ד, החסידות שאליה משתייכת משפחתי, שונה בנוף החרדי־אשכנזי. בדומה לברסלב, בחב"ד יש מסות של חוזרים בתשובה, ותמצאו שם הרבה שמות משפחה מזרחיים מחוברים לשמות פרטיים כמו מנחם מענדל, שניאור זלמן ושלום דובער, שמותיהם של אדמו"רי חב"ד.
הצירוף הזה משקף את התנועה החד־כיוונית של הקהילה האוהבת הזאת: אין שם פתיחות אמיתית, אין קבלה והתעשרות ממסורות אחרות. מדובר בבולען, בכור היתוך שמבקש למחוק את הזהות הדתית והמסורתית של אלו הבאים בשעריו ולייצר שכפולים זהים, מסורים ומתמסרים. אין באמת שבעים פנים לתורה, יש רק דרך אחת נכונה, אמיתית ומדויקת.
השאיבה פנימה ומחיקת המסורת והתרבות של הנשאבים לא הופכות אותם לשווים בעיני ההגמוניה. ההיררכיה טבועה באופן שמזכיר קאסטות. יש את משפחות ה"גזע", ואת משפחות הלוויין – ואין קבוצה זו חוברת לקבוצה זו בקשרי דם. בקרב המבוגרים, הצוות בפנימייה שבה התחנכתי, החלוקה לטובות יותר וטובות פחות על בסיס שם משפחה הייתה טבע שני.
שם משפחתי מעיד שנולדתי לענף הנכון, כך התקבלתי למוסד הלימודים ללא מבחני קבלה, בשונה מהמסלול שעשו בנות בעלות שמות משפחה אחרים. בחמש שנותיי במוסד קיבלתי יחס מועדף באופן בולט, עד כדי כך שחברתי לכיתה, שהתברכה בשם משפחה תימני, בחרה להוסיף לו את הסיומת "שטיין" כאות מחאה.
על שורשיה העמוקים של החלוקה הגזעית למדתי שנים לאחר מכן, כאשר ידיד חב"דניק, שעדיין שייך לקהילה, הסביר לי אמיתות שלא ראיתי. "גם חב"דניקים הם בני אדם, ולכן גם הם נגועים בגזענות באופן מודע ולא מודע. לא משנה כמה גדולה הכיפה שלהם וכמה ארוך הזקן שלהם וכמה פעמים הם יגידו 'אהבת ישראל'. השחורים מפחידים את הלבנים – כמו בכל חברה בעולם. אל תחשבי שאצלנו זה שונה".
"זה לא שונה?" שאלתי שתי חברות ילדות שלי, שברבות השנים עזבו גם הן את הקהילה. הן צחקו לי בפרצוף. "הגזענות בחב"ד כל כך עמוקה ומובנת מאליה, שאם את שואלת איך יכול להיות שכך נוהגים אצלנו, מסתכלים עלייך כאילו את המוזרה", אמרה חיה (40), שגרה במרכז הארץ, גרושה ואם לחמישה.
הוריה של חיה עלו בילדותם ממרוקו והשתלבו במערכת החינוך החב"דית. המשפחה אימצה בהתלהבות את כל אורחות חב"ד, לרבות ההקפדות בפסח, נוסח התפילה, קוד הלבוש ושאר המנהגים המזוהים. היא עצמה הייתה תלמידה מצטיינת וחסידית למופת, אך לה ולהוריה היה ברור לאיזו שכבה היא שייכת ושאין שום סיכוי שתתחתן עם בחור מרקע שונה משלה.
"אם היו מציעים לי אשכנזי זה היה מחשיד מאוד, כי בטוח שהייתה לו בעיה בריאותית קשה. החוקים בשוק השידוכים ברורים. זה לא שהשדכנית חושבת שלא כדאי לערבב בגלל המנהגים השונים של האשכנזים והמזרחים. הרי כולנו חב"דניקים וכל הבתים נראים אותו הדבר. זה משהו אחר. לפי התפיסה הרווחת, מי שלא 'גזע' הוא יהודי פחות טוב, וככל שהוא נראה פחות בלונדיני ובהיר עור, כך גדול הספק בקשר ליהדות שלו. זה בולט בעיקר ביחס של חב"ד לעדה האתיופית. מבחינתם, הם בכלל לא יהודים, וזה לא משנה שיש להם מסורת של כמעט אלף שנה. רק כשאת יוצאת מהקהילה ומתחברת לעולם את מבינה את העיוות ואת הכשלים.
״לפני כמה שבועות דיברתי על זה עם אחותי, שאלתי אותה איך יכול להיות שבבתי הספר של חב"ד אין כמעט אתיופים, למה מתייחסים לקהילה הזאת כאילו שהם לא יהודים, והיא הסתכלה עליי במבט משונה ואמרה לי, 'מה יש לך? את מדברת כמו מקורבת׳".
״החברה הפרענקית שלי״
"מקורבים" הוא ביטוי חב"די לאלה שמביטים על חב"ד מבחוץ, מסונוורים ממצג האהבה והקבלה של התנועה וחושבים להפוך לחב"דניקים בעצמם. לאחר שיאמצו את קוד הלבוש החב"די הם יהפכו מ"מקורבים" ל"חוזרים בתשובה", אך לעולם לא יפרצו את גבולות הקאסטה.
לא לכולם זה ברור. ההורים של הילה, החברה השנייה שאיתה דיברתי, התקרבו לחב"ד לאחר שהיא נולדה, והרגישו חלק עד שבתם הבכורה הגיעה לגיל השידוכים. "הם היו בהלם מההצעות", שחזרה הילה. "לקח להם זמן להבין שהם לא באמת שייכים לקבוצה ושהיחס אליהם, חוזרים בתשובה ממוצא מזרחי, הוא כאל סוג ז'. כשאחותי רצתה לעשות רישיון, הרב של השכונה אמר לה לחכות עד אחרי החתונה, כי זה יזיק לה בשידוך. כמה חודשים אחר כך הבת שלו בעצמה התחילה ללמוד שיעורי נהיגה, והוא אמר להורים שלי דוגרי, 'נכון, בבת שלי זה לא יפגע ובבת שלכם זה יפגע. אני דואג לה'".
הילה וחיה סיפרו שהן לא הרגישו מושפלות מהיחס אליהן, אלא קיבלו אותו כאילו שהוא משקף את הסדר הקיים והטבעי. "אחותך קראה לי 'החברה הפרענקית שלי' והיינו צוחקות מזה", נזכרת חיה. גם הילה ספגה את הכינוי הזה מחברה, בת להורים חוזרים בתשובה ממוצא אנגלו־סקסי. "היו לה רגשי נחיתות קשים מול בנות ממשפחות שורשיות, והיא הוציאה את זה עליי, אמרה לי שאני פרענקית, והתעצבנה שלא נעלבתי מזה. לא היה אכפת לי, אף פעם לא רציתי להתערבב בחב"ד. הצביעות שם הייתה ברורה לי מגיל קטן".
חב"ד אכן שונה מקבוצות חרדיות אחרות, מהקהילה הליטאית ומרוב החצרות החסידיות. בסמינרים של חב"ד אין "מכסת מזרחיות" ובכיתות יושבות תלמידות ממגוון מוצאים. אבל בדיוק כמו אצל הדתיים־לאומיים מ"חורב", את יכולה להיחשב חלק כל עוד את מקבלת עלייך את כללי החברה ומוחקת לחלוטין את הזהות השורשית שלך. וגם זה בערבון מוגבל מאוד – עד החתונה.
